וילי לומן הוא הסיוט הפרטי שלי. אדם שעבד כל חייו, אבל חייו חמקו ממנו. אדם שהוא סוכן מכירות, איש של אנשים, שנותר בודד ונואש. אדם שרצה להגשים את החלום האמריקאי, אך גילה שזהו חלום כוזב, שלא לומר סיוט מתמשך. בגיל 63 ניצב לומן (באנגלית: namlow, אדם שקומתו שפופה) בפני שוקת שבורה, תשלומי המשכנתה סוגרים עליו, הוא חש מחנק, אחוז אימה, ומגיע ב־24 השעות האחרונות לחייו, להכרה שאין לו ברירה אלא לשים להם קץ. ההתאבדות שלו, מעריך לומן, תספק לבני משפחתו את כספי ביטוח החיים שלו, וכך הם יצליחו לשרוד. גם ההנחה הזאת מוטעית. לומן מת סתם. הוא ניסה להמציא את עצמו מחדש, אך תוך כדי כך התרחק ממי שהוא באמת. כמו כולנו.

את המחזה המטלטל "מותו של סוכן" החל ארתור מילר לכתוב ב־1946, מיד בתום מלחמת העולם השנייה. הוא היה אז רק בן 13. בתחילה קרא לו

The Inside of his Head, משום שכל כולו מתאר תהליך פנימי בן יממה בתוך מוחו עתיר הסתירות הפנימיות של לומן המיוסר. יוצר שבגיל כל כך צעיר מצליח להבין כיצד אדם, המבוגר ממנו בשלושה עשורים, בוחר במוות, ומתאר את התהליך שעובר עליו בשפה כל כך מדויקת - הוא בהחלט מחזאי יוצא דופן. ב־2008, שלוש שנים אחרי מותו של מילר, עם קריסת הבורסה האמריקאית והתמוטטותן של חברות ברוקרים, התברר שהמחזה הזה - שאומנם זכה בשלושה פרסי טוני אך ספג בזמן אמת ביקורות על כך שהוא מיושן (משום שהוצג 20 שנה לאחר פריצת השפל הכלכלי) - הוא אקטואלי, חד ומפחיד מתמיד.

לא פלא שהגרסה של הבמאי מייק ניקולס מ־2012 הייתה להיט ענקי בברודוויי. מילר, מהגדולים ומהבכירים שבמחזאים האמריקאים, כתב עשרות מחזות שילוו אותנו עוד שנים רבות. היצירה שלו היא, הרי, נצחית.

לא קל לעיכול

ארתור אשר מילר נולד לפני 100 שנה, ב־17 באוקטובר 1915, בהארלם, הרובע הניו יורקי שהיה גדוש אז במשפחות של מהגרים יהודים מאירופה. עד גיל 14 חייו התנהלו על מי מנוחות. אמו, אוגוסטה, טיפלה בו ובשני אחיו, קרמיט וג'ואן, כשאביו, איזידור, בעל מפעל לייצור בגדי נשים שהעסיק לא פחות מ־400 פועלים ופועלות, עשה הון. הם חיו להם בפנטהאוז נאה שהשקיף על סנטרל פארק; אבל אז פרץ המשבר של 1929, והכל קרס. המשפחה נאלצה לעקור לברוקלין, וארתור אף סייע לפרנסה כשליח של מאפייה (בתיכון) וכפועל במחסן למכוניות (אחר כך). הכסף שהרוויח סייע גם למימון לימודי העיתונאות שלו באוניברסיטת מישיגן. הפצע הזה של אובדן השליטה עוד יהדהד במחזותיו. לומן הבדיוני אולי לא היה חזק כמו אביו האמיתי, אך ייתכן שלא היה שונה ממנו בהרבה.

בגיל 21, תוך שישה ימים בחופשת הסמסטר, כתב את מחזהו הראשון, No Villain, כדי לזכות ב־250 דולר. זה היה הראשון בשורת פרסים שיעטרו את המזנון בביתו, שהבולט שבהם הוא פרס הפוליצר למחזאות, שניתן למילר ב־1949 על "מותו של סוכן". בעוד כחודשיים, בדצמבר 2015, כמעט 80 שנה מאז, תועלה ההצגה הזאת לראשונה, בבכורה עולמית, בתיאטרון "האריה האדום" בלונדון. הפרס הראשון שבו זכה נטע במילר את המחשבה שהוא אכן יכול לכתוב, ולכן לקח קורס לכתיבת מחזות שהעביר פרופ' קנת' רואו, מי שיהפוך למנטור שלו ולחבר קרוב. מחזהו הבא, "כבוד עם שחר", שוב זיכה אותו בפרס בשנת 1937, אבל הדרך למעלה לא הייתה קלה, ומילר חיבר לפרנסתו מחזות רדיו. שלוש שנים אחר כך, בשנה שבה נישא למרי סלטרי, הגיע לברודוויי ונכשל כישלון חרוץ. "האיש שהיה לו הכל", הצגה על פי מחזה שזיכה אותו בפרס נוסף על כתיבתו המשובחת, ספגה ביקורות איומות, וירדה מהבמות אחרי ארבע הצגות בלבד. אבל מילר לא חלם לעצור.

מילר היה בן 13 כשהחל לכתוב את "מותו של סוכן"

ב־1941, חודשים אחדים לאחר הכישלון ההוא, הפנתה אותו אמה של אשתו לידיעה בעיתון באוהיו על חקירה בדבר חשד לפרשת שחיתות חמורה, ולפיה חברה לייצור מטוסים שיחדה קצינים בצבא האמריקאי ומכרה להם מטוסים שמנועיהם פגומים. מילר התבסס על אותה חקירה וכתב את "כולם היו בני".

דווקא בתקופת השגשוג והפריחה של האומה האמריקאית לאחר המלחמה, מטיח בה מילר מחזה כזה פסימי וטורד מנוחה על אשמה ולקיחת אחריות, שגם הוא, כמו זה שיבוא בעקבותיו, מסתיים בהתאבדות. ג'ו קלר, יצרן מנועי מטוסים, מגלה ליקוי במנועים שהוא מייצר, אך זה לא מונע ממנו להמשיך ולמכור אותם לחיל האוויר, גם לאחר שהם גורמים לתאונות קטלניות. אחרי שכריס, בנו הטייס, נוטל את חייו בידיו, הולך בדרכו גם האב. המחזה, שהועלה בינואר 1947 והיה להצלחה מסחררת, העניק למילר את פרס הטוני הראשון שלו והפך אותו למחזאי בעל שם עולמי. המחזה נחשב קלאסיקה, ורובנו זוכרים אותו מרשימת קריאת החובה בתיכון.

ואז הגיע וילי לומן. ההצגה "מותו של סוכן", גם היא כמו קודמתה, בבימויו של איליה קאזאן (לימים במאי קולנוע שגרף שני אוסקרים), הוצגה לא פחות מ־742 פעמים. התקופה ההיא, בין אמצע שנות ה־40 לאמצע שנות ה־50, הייתה ללא ספק תור הזהב של מילר. ב־1955 הועלה המחזה “מראה מעל הגשר”, עוד מחזה לא קל לעיכול על מהגרים איטלקים, שבסיומו נדקר גיבורו הטרגי, פועל הנמל אדי קרבון, למוות. אך את הסערה הגדולה ביותר ייצר, שנתיים לפני כן, מחזהו הפוליטי “ציד המכשפות”, שאומנם עסק במכשפות מסיילם בסוף המאה ה־17, אך כיוון למקארתיזם ולרדיפתם של אזרחים אמריקאים, ובהם אמנים רבים, באשמה של קומוניזם באותו עשור שחור. הגרסה הראשונה של המחזה, מינואר 1953, הורדה עד מהרה עקב ביקורות רעות. אך הגרסה השנייה, שהועלתה לבמות כעבור שנה, נחשבת לקלאסיקה ולהשראה עבור מורי משחק בעולם כולו.

“ציד המכשפות” גרר, כצפוי, זימון למתן עדות בפני ועדת מקארתי. מילר לא “הסגיר” את חבריו, אך זכה להפתעה בלתי נעימה כשקאזאן, חברו ובמאי מחזותיו, נכנע ללחצים ומסר עדות נגד “השמאלנים”. הקרע ביניהם היה עמוק. חוץ מזה היה למילר ולקאזאן עוד דבר משותף לריב עליו: שניהם חשקו באותו אישה - מרילין מונרו. רק שמילר זכה בה.

כישלון ידוע מראש

ב־29 ביוני 1956, מיד אחרי שנפרד ממרי, אשתו ואם שני ילדיו רוברט וג’יין, נשא מילר חריף השכל, הממושקף, חובב המקטרות, את מי שנחשבה אז לסמל המין האולטימטיבי, לאחר סטוץ שהיה בין השניים חמש שנים קודם לכן. בדרך התחתנה מונרו עם כוכב הבייסבול הנערץ ג’ו דימאג’יו, והתגרשה ממנו.

נישואיהם של מילר ומונרו, שני כוכבי־על בתחומם, היו כישלון ידוע מראש. הם אומנם אהבו מאוד זה את זה - מונרו אפילו התגיירה למענו, נכנסה להריון (והפילה פעמיים), מילר ניסה לסייע לה להפוך לשחקנית רצינית באמת, כשכתב את התסריט לסרטה האחרון והכושל The Misfits (שאותו יגדיר כנקודת השפל בחייו) - אבל זה היה חסר סיכוי. פחות משנתיים אחרי הפרידה, מונרו נמצאה מתה. מילר ימצא נחמה אצל אשתו השלישית, הצלמת אינגה מורת’, ויחיה עמה 40 שנה עד מותה ב־2002. שלוש שנים אחר כך, בגיל 89, ייפרד מילר גם מאיתנו.

כישלון ידוע מראש. מילר ומונרו

בהצגה "מותו של סוכן" וילי לומן נושא מזוודות. הן מעולם לא נפתחו. איננו יודעים מה יש בהן. ואולי דווקא כן. אלה כל החמצותינו, אכזבותינו, מפחי הנפש והחלומות האבודים שאנו נושאים עמנו עד מותנו. ומי כמו ארתור מילר ידע לבטא אותם ולכתוב עליהם כה יפה? עד דמעות.