פתאום 60, הייתם מאמינים?", נפעמת גילת אנקורי ועיניה הירוקות, המסתתרות למרגלות הבלונד הזוהר שלה, רושפות מבטי תמיהה מחויכת. עידית לינוביץ המיתולוגית מרמת אביב ג' חוצה את הקווים במטבח המאובזר שלה בנאות אפקה אל הטריטוריה המובהקת של בעלה, במאי הטלוויזיה מייקל גרינספן, בעמדת הקפה.

"זה בשבילך", היא מגישה קפה שחור מהביל. "כי כשמייקל לא בבית כדי לפנק אותי בקפה שהוא מכין, אני עוברת לתה".


"זה פשוט מזעזע ה-60 הזה", ההומור של אנקורי ממשיך לחגוג. "היה לי מזל שעד כה כל יום הולדת עגול שלי היה נפלא. ב-30 הופעתי לצד רבקה'לה מיכאלי ב'איך להיות אמא יהודייה בעשרה שיעורים'. אז, עם בעל מקסים ועם שתי בנות קטנטנות, הבאתי עוגה לחזרות וחשבתי שיש לי הכל בחיים. בבוקר ה־40 התחילו צילומי 'רמת אביב ג' ובערב הייתי מועמדת לפרס אופיר על התפקיד שלי בסרט 'הגמל המעופף'. אלוהים אדירים, חשבתי לי, אכן כבר יש לי הכל".
 

ומה קרה בחגיגות ה־50?

"ב־50 התחלתי בבית ליסין חזרות על הצגת 'החולה ההודי', ובכך ציינתי את שובי לתיאטרון הרפרטוארי, ועוד בהצגה שבה עם דמות דהויה ומצ'וקמקת נהניתי לנתץ את הדימוי הזוהר שלי, ומאז לא אני לא מפסיקה לנתץ. ופתאום לאחר עשור, לקראת ה־60, ירדו כל חמש ההצגות שבהן שיחקתי בקאמרי. בבת אחת. אני, שחקנית עצמאית, שמתוך עיקרון לא הייתה מוכנה לעבוד תמורת משכורת, מצאתי את עצמי מול שוקת שבורה.

מה, שלי יהיה בפעם הראשונה יום הולדת עגול בלי עבודה, אני?! וזה מה שנפלא במקצוע שלנו. כשכבר חשבתי לדחות את החגיגות בשנה, בבת אחת הציעו לי לשחק מול יהורם גאון בקומדיה 'אדוני שר האוצר', כשבמקביל אני הולכת לשחק בסרט החדש של אבי נשר. וזה עוד לא הכל: בתי הבכורה, ירדן, הודיעה לי שאני עומדת להיות השנה סבתא ואני מבטיחה שאהיה הסבתא הכי טובה בעולם. לפתע 60 לא נראה רע כל כך, אם כי כשאני נוקבת במספר הזה, הוא מצלצל לי נורא ואיום".
 

לרחם עלייך?

"להפך. מזה חודשים, כשמחמיאים לי כמה שאני נראית נהדר, אני זורקת ישר בפנים שאני כמעט בת 60. ולמה? אולי כי אני מחפשת מחמאות. בכל אופן, יש כאן רק יתרונות. אני כבר לא צריכה להיראות כמו בת 20, למרות שמאוד אכפת לי ואני מאוד שומרת, חוץ מאשר על הבמה. שם, כאמור, מותר הכל ואני מרשה לעצמי להתבהם ולהתכער. שחקנית, לא?".
 

למרות זאת היא נראית מצוין לגילה, גם אם כבר הגיחה בתור סבתא ציפי לאחד מפרקי "כאן גרים בכיף". לטיפוח תורמים שעות השינה הרבות (לפחות תשע ביממה), שעליהן היא מקפידה, ההומור העצמי שלה המהול בשטותניקיות, והעבודה עם שחקנים צעירים שרובם, למעשה רובן, הופכים לחברי נפש שלה, איך לא. "כמה שהן יפות, זה גורם לי להיראות יותר טוב", היא מעירה, "מה גם שאני לא מאמינה בקנאה וברגשות אשמה".
 

את כל ה"חבילה" הזאת היא מביאה כעת לתפקיד גברת תפוחי בקומדיה "אדוני שר האוצר" מאת שלמה משיח, כשאת ההשראה לתפקיד לקחה מנשות פוליטיקאים שהיא מכירה, דמיינו לעצמכם מי. 33 שנה לאחר השתתפותה ב"ילדים חורגים לאלוהים", "ההצגה הדרמטית הראשונה שלי, שבמהלכה התחתנתי ונכנסתי להריון", היא שוב מוצאת את עצמה על הבמה מול יהורם גאון ו"כאילו לא עבר זמן כה רב מאז ההצגה הקודמת".
 

 אזרחות כפולה 

כשאנקורי שומעת במקרה בהשמעה נדירה ברדיו את "האוניות עוגנות במלטה", להיט שנות ה־40, היא נמסה ועיניה מצטעפות בדמעות. מי שחיבר את מילות השיר בהיותו חייל בבריגדה היהודית הוא ההיסטוריון בעל החזות הבן־גוריונית פרופ' צבי אנקורי, אביה שאליו הייתה קשורה בעבותות של אהבה והלך לעולמו לפני שלוש שנים.

"הייתה לי גאווה גדולה להיות הבת שלו", היא מעידה, "ואני עוד יותר מוקירה אותו על שקיבל את סטייתי מהקו האקדמי של המשפחה שלנו לכיוון המשחק, לאחר שמאז היותי בגיל צעיר הוא זיהה אצלי כישרון. אנשים יקרים לי, בהם רוזינה קמבוס, ענת גוב, זהרירה חריפאי ויואל זילברג הלכו מאיתנו בזה אחר זה, אבל על הכל האפיל אצלי מותו של אבא, שלגבי היה שבר נוראי".
 

אמה, אורה, היא גמלאית פעלתנית של מוזיאון ישראל. אחותה, גנית, שמתגוררת כיום בבוסטון, עמדה בראש החוג לאמנות באוניברסיטה העברית ואחותה, דליה, היא סגנית מנהלת בית ספר. אנקורי אם לשתיים. ירדן, שכיום מתגוררת בארצות הברית, היא מתרגמת ספרים ואורן (ר' בקמץ) היא אדריכלית שרישומה ניכר בעיצוב ביתה המואר והמטופח של אנקורי. "כולם אקדמאים אצלנו, חוץ ממני, הכבשה הבלונדינית של המשפחה", היא מעירה. "כבר הייתי במסלול, באוניברסיטה. אחרי שנתיים ערקתי לסרט 'הלהקה' ולא חזרתי".
 

אנקורי חצי אמריקאית, מחזיקה באזרחות כפולה מאז שנולדה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות בשל הקריירה ההיסטורית של אביה. בגיל 18 באה ארצה כדי לשרת בצה"ל. "אף פעם לא הרגשתי לגמרי צברית ובאיזשהו מקום אני רואה את עצמי כאשת העולם", היא אומרת. לדבריה, המראה האמריקאי־בלונדיני לא סייע לה בראשית דרכה כשחקנית, "כששחרחרות צבריות לקחו ממני את כל התפקידים הראשיים".
 

ב־73', כשהיא עטורה בגינונים אמריקאיים וטעונה במושגי יהדות, שאולי לא הייתה מודעת אליהם לו נולדה כאן, אנקורי באה לאמא מולדת והתייצבה בלהקת חיל האוויר. "חזרתי היישר למלחמת יום כיפור", היא מעידה. "המלחמה ונפילתו של בן דודי, מיכאל, קשרו אותי לכאן וגרמו לי לוותר על האפשרות ללמוד באוניברסיטאות ייל וקולומביה, שאליהן התקבלתי".
 

הלהקה הצבאית, שבמסגרתה "הופענו בחורים הכי נידחים", הייתה המבוא שלה לישראליות. כמי שבאה עם שמץ של מבטא זר, שנמוג עם הזמן, נתנו לה לשיר שירים ששרה ג'וזי כץ במקומות שבדרך כלל לא הרשו לבנות להתקרב אליהן.
 

מאז ששיחקה את שרי בסרטו של אבי נשר, "הלהקה", היא דהרה במשך שנים אחדות מסרט לסרט. בין השאר ניתן היה לראותה בסרטיו של יואל זילברג, "אמי הגנרלית" ו"נישואין נוסח תל אביב". גם ב"דיזנגוף 99" של נשר, ב"חמש חמש" של שמואל אימברמן וב"סיפור אינטימי" של נדב לויתן. כעבור עשור חזרה לקולנוע בסרטיהם של אנריקה רוטנברג ("נקמתו של איציק פינקלשטיין") ורוני נעמן ("הגמל המעופף"), והתאדתה מהמסך הגדול. "פתאום זה נגמר", היא מציינת.
 

אנקורי מצאה את מקומה בתיאטרון, הרפרטוארי והמסחרי, מ"כנר על הגג" (כצייטל לצד חברתה הנערצת מאז, מרים זוהר) ועד "מי מפחד מווירג'יניה וולף", "שם שיחקתי דמות עכברית עלובה, רחוק מהדימוי שדבק בי, עד שלא זיהו אותי".
 

להוציא את הביץ'

השיא הזדמן לה לפני 20 שנה ב"רמת אביב ג'". "כשהבמאי יואל זילברג, שהאמין בי ואהב אותי ואני הוקרתי אותו, היה קורא לי - הייתי באה". דמותה של עידית לינוביץ הקלאפטע הייתה תפקיד משנה קריירה, "כש'שושלת' הייתה הדבר בטלוויזיה ולפתע מצאתי את עצמי בתור אלכסיס הישראלית והרגשתי בפעם הראשונה ככוכבת", היא מספרת. ומה קרה? "לא ציפיתי שתהיה כזאת היסטריה סביב זה, בתפקיד שהוציא ממני את הביצ'ית שהסתתרה בי".
 

"לא ייאמן מה שהלך עם הסדרה הזאת", מתפעלת אנקורי. "לאן שלא הגעתי בעולם, מדרום אפריקה עד תאילנד, היו שרים אחרי את שיר הנושא שלה. השיא היה כשעמדתי בתחנת רכבת בפריז ומישהי ניגשה אלי וסיפרה לי כמה שאהבה לראות את הסדרה מעבר לגבול. התברר שהיא הייתה מירדן".
 

את מתגעגעת להמולה שהייתה סביבך?

"לא, זה היה נכון לאז. עשר השנים הרצופות שהיו לי בתיאטרון הרפרטוארי הביאו אותי למחוזות אחרים, שבהם הרגשתי הכי שחקנית, לא הכי כוכבת. כוכבים הם אלה שרואים אותם בטלוויזיה. כששיחקתי בהצגת 'הבדלה' עם ליאת הר לב ונהיינו חברות נפש, הייתי מציגה אותה לאן שהגענו כבת שלי. מאז התהפכו היוצרות, הפכתי להיות האמא־של־ליאת ואני כבר לא יכולה לעבור איתה ברחוב. מבחינתי, הצלחתה היא הצלחתי".
 

בו ברגע שאנקורי מספרת זאת, מגיעה שיחת טלפון משמופסי, כך הן קוראות זו לזו. "ליאת ואני הכרנו בעבודה וכל הדברים הטובים קורים לי בעבודה", היא מעידה ומספרת כיצד הכירה את בעלה, אהוב לבה מייקל גרינספן, במהלך לינוביצי טיפוסי. "נפגשנו בהקלטות לתיאטרון הבובות של אריק סמית, שם התאהבתי בו על השנייה עד כלות. כשנשאלתי אז, צעירונת בת פחות מ־30, את מי אני מחפשת, השבתי שאני מחפשת בחור כהה, עם שיער שחור, שיהיה ישראלי וגם אמריקאי, מה שהתאים לי אז כשבהרגשה הייתי בין שתי המדינות".
 

הייתה רק בעיה קטנטונת.

"נכון, מייקל בדיוק היה נשוי מזה שלושה חודשים, אבל התגברנו על כך לשביעות רצון כל הצדדים".
 

כביכול, אנקורי יכולה לרכל על כל העולם ואשתו, אבל היא מצליחה לשמור על עצמה מחוץ לטורי הרכילות ונמנעת בתוקף מלהשתרבב לתוכניות הריאליטי למיניהן תמורת כל סכום. ניתן להבין ממנה שאפילו עם בולדוזר לא יצליחו לגרור אותה לצרה מהסוג של "האח הגדול". "כמה שאני מוקפת בחברות ובחברים, אני צריכה את הפרטיות ואת השקט שלי", היא מבהירה. "ואתה חושב שלא ניסו לגרור אותי ל'רוקדים עם כוכבים'? ניסו, אולי מפני שלא ידעו שאני אחת שלא אוהבת תחרויות. שיעזבו אותי במנוחה".
 

ומה הקטע שלך עם הפרוסופגנוזיה?

"זאת מחלה של כשל בזיהוי פרצופים, שאובחנה אצלי והיא משהו שמביא מבוכות נוראיות עד כדי לגרום לבן אדם להרגיש אבוד. בגלל הכשל הזה יש שחושבים אותי לסנובית ולמתנשאת. הדבר חורה לי כי אני ההפך מכך. זה באמת לא נעים".
 

כשאני מעיר לה שהיה לה משהו הרבה יותר חמור מ"לא נעים", אנקורי צוללת לאחור ומספרת שבתחילת שנות ה-80 לקתה בסרטן צוואר הרחם: "בדיוק היינו אמורים להתחיל בחזרות להצגת 'ילדים חורגים לאלוהים'. כשסיפרתי למפיקה מרים עציוני שעלי לעבור ניתוח, היא דחתה מיוזמתה את החזרות בשבילי, מה שלעולם לא אשכח לה. שנים נמנעתי לספר על כך. יצאתי מהארון בנושא הזה כשעלה על הפרק החיסון נגד המחלה הזאת, וירוס הפפילומה, שלדעתי כל ילדה חייבת לקבל אותו".
 

חוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר. טפו, טפו, טפו, אומרת אנקורי ונוקשת בעץ. לדבריה, ככל שהיא מתקשה בזיהוי פרצופים, אין לה בעיה עם זיהוי טקסטים והיא משננת אותם בעל פה בקלות. "כנראה יש משהו מוזר בנו, השחקנים", היא מעירה. "כשהחלו החזרות לחידוש של ההצגה שלגייה, שנים אחרי שהוצגה, פתאום יצאו לי מאליהן התנועות של המלכה".
 

טוב שהזכרת אותה. אם עידית לינוביץ הייתה רק בטלוויזיה, משהו מהמלכה משתרך אחרייך בחיים.

"לכן אני כל כך גאה במה שאני עושה בתיאטרון, שבו אני מצליחה לגלם דמויות כל כך לא מלכותיות. מלכה, מלכה, אבל קודם כל שחקנית".