עידו תדמור הוא רקדן, כוריאוגרף, מורה לבלט קלאסי ולמחול מודרני, מנהל להקות מחול, שופט בתחרויות מחול ארציות ועולמיות, חבר בעמותת הכוריאוגרפים, ומנהלה האמנותי לשעבר של להקת הבלט הישראלי. תדמור החל את לימודי המחול שלו ב־1982 בלהקת בת דור, שלאחר מכן היה בה סולן ראשי, והמשיך את פעילותו בלהקת בת־שבע. בשנת 1992 יצר את הסולו הראשון שלו, שנקרא “שבע מילים אחרונות”, וזכה לביקורות נלהבות.



מאז ועד היום יצר מגוון עבודות: “הסיר של סימה”, “תא”, “אוראנוס”, “שפכטל”, “לילית”, “נטע” – שאותה הקדיש לאמו, “עמורה” ו“סימהל’ה” – יצירה לילדים. הוא זכה בפרסים רבים: פרס התיאטרון הישראלי, פרס יאיר שפירא לרקדן השנה, פרס על מפעל חיים מקרן התרבות אמריקה־ישראל, מדליית העיר חיפה כרקדן השנה ועל תרומתו לאמנות המחול בארץ, פרס לנדאו לאמנויות הבמה של מפעל הפיס ועוד. במשך השנים הקים את מרכזי המחול “עידו תדמור – הבית” ו”המרכז לתיאטרון ומחול”. ב־2005־2006 היה שופט בתוכנית “נולד לרקוד” בערוץ 2, ב־2006 הופיע כשחקן בסרט “ידיים קשורות”, ובהמשך הוביל קמפיינים בפרסומות טלוויזיה וקולנוע, ביים והשתתף בקליפים לערוצי המוזיקה בארץ ובחו”ל. ב־2008 השתתף בסדרה “לאהוב את אנה”, ששודרה בערוץ 10, ובהמשך הנחה את תוכנית הבוקר “יום חדש” והשתתף בתוכנית “לא נפסיק לרקוד”.


האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שב אליהן ומשנה אותן – מוסיף, מסיר, גונז?
“את יצירתי הגדולה השלישית ‘אוראנוס’ יצרתי בשנת 1997, לאחר שתי הצלחות גדולות מאוד – ‘הסיר של סימה’ ו’תא’. היצירה זכתה בביקורות מצוינות, אך אני, שהייתי לאחר משבר זוגי וכלכלי גדול, חשתי שאומנם היו ביצירה חלקים מצוינים, אך העריכה הכללית שלה הייתה לוקה בחסר. חשתי שלא הייתה מספיק העמקה ומשמעות לסדר הפרקים השונים ביצירה, מה שלא נתן לה בסופו של דבר את המעוף הנדרש. עם זאת, חלקים מהיצירה משרתים אותי עד היום בהופעות בארץ ובחו”ל”.
 
“אינני נוטר טינה"
 
לפי דבריו של תדמור, נראה שהוא דווקא לא הטיפוס הרדיקלי שאפשר לחשוב שהוא, אלא כזה שרואה גם את שביל הביניים – תכונה שאינה אופיינית לאמנים. “קשה לי עם אמנים שלא דורשים מעצמם בדק בית תמידי ושמאוהבים יתר על המידה ביצירה של עצמם”, הוא מפרט. “לטעמי ברגע שהמחקר האישי פוסק, כך גם הצמיחה באמנות. היופי במחול הוא שהוא נמצא, תרתי משמע, בתנועה, וכך גם צריכה להיות היצירה במחול. היצירה היחידה שלא שיניתי בה דבר מאז שיצאה לבכורה היא ‘הסיר של סימה’ (1995) – יצירתי הגדולה הראשונה. חשתי שהקסם בה נובע גם מהטעויות של יוצר בתחילת דרכו, והנאיביות שבה היא חלק מיופייה, ולכן החלטתי לשמרה כך”.
 
מה לדעתך כל כך מיוחד בה? האם היא נוצרה אינטואיטיבית או ממחשבה עמוקה?
“’הסיר של סימה’ היא יצירה אשר הביאה לבמה חיבור מוחלט בין פיזיות ברמה וירטואוזית גבוהה, אפילו מסוכנת, עם אלמנטים תיאטרליים הנוגעים גם בעולם האופנה והעיצוב. היצירה נוצרה בתקופה שבה מעט מאוד יוצרים פעלו מחוץ ללהקות הממסדיות, ולכן היא הביאה משהו רענן, אחר ומסקרן. אני חושב שהיצירה נבעה ממקום מאוד אינטואיטיבי, והמחשבה התגייסה אל המקום הטבעי. בזמנו לא ראיתי את הטעויות, אלא רק בשלב מאוחר יותר. ואולי הן לא היו טעויות בכלל”.
 
נראה שלא אכפת לך לטעות.
“תהליך ההתפתחות וההתקדמות נובע ממכשולים, מאתגרים ומהמון טעויות בדרך. אני חושש יותר ממקום של חוסר תנועה, מקום שבו צמיחה לא יכולה להתקיים, ולכן אני בתנועה כל הזמן. פחד הוא לרוב לא חלק ממני. יש בי אמונה שגם עם הטעות הגדולה ביותר אדע להתמודד. לבגרות ולניסיון רב שנים יש כמובן גם חלק בזה”.
 
באילו מקומות הרגשת חוסר צמיחה וחתכת?
“לפני שנים רקדתי במשך שלוש שנים כרקדן ראשי באחת הלהקות הידועות בעולם, להקתו של לאר לובוביץ בניו יורק. הופעתי באולמות החשובים בעולם. עם זאת חשתי שמאסתי בלהיות כלי של מישהו אחר. היצירה החלה לבעור בי. עזבתי את ניו יורק וחזרתי לארץ מתוך מטרה להקים להקה שבה אני יוצר ורוקד. להקתי הייתה מהלהקות הראשונות שפעלו בנוף המחול הפרינג’אי בארץ, ופתחה דרך גם ליוצרים רבים אחרים”.
אופי של פורץ דרך הוא אופי שלא נבנה ביום אחד. תמיד היית כזה?
“חלק מהותי קשור בחינוך. אמי מסמלת את התשוקה הבוערת והאהבה, ואבי מסמל את האחריות, ההרפתקנות והסיזיפיות. השילוב של תכונות אלו הוא אבן יסוד של פורצי הדרך. בנוסף אני מטבעי סקרן שעדיין רוצה לטרוף את החיים, מלא עניין ושמחה לידע. אני מאמין שהתכונה הבולטת בי היא הטוטאליות בכל דבר”.
 
רבים הרימו גבות בגלל העזיבה הפתאומית שלך את להקת הבלט הישראלי בסוף השנה שעברה. 
“אני משער שרבים הרימו גבה עם עזיבתי את הבלט הישראלי לאור העובדה שההצלחה האמנותית, צמיחתה של הלהקה לגבהים חדשים, החדשנות, היצירתיות והאנרגיה היו בשיאם אחרי שנים רבות של גסיסה אטית. הסיבות לעזיבתי לבטח אינן קשורות לקושי או לפחד. לא אפרט כאן את הסיבות. מה שכן אומר זה שאני זוכר רק את הטוב ואת מה שקיבלתי. אינני אדם הנוטר טינה. אין לי זמן לבזבז על כעסים מיותרים, ואני מאחל לבלט הישראלי רק טוב”.
 
ומה הלאה, לאילו דרכים חדשות אתה מתעל את האנרגיות שלך? והאם הזירה המקומית היום בנויה לתת כר נרחב לעשייה כמו שלך? 
“בשבועות הקרובים אני מופיע יחד עם רונה לי שמעון בערב של היוצרת המבריקה מירב כהן. ערב מרתק ומיוחד שנקרא ‘הבהמה – באגים’ (11.5, 00:02, תיאטרון עכו; 11.7, 00:12, מרכז ז'ראר בכר בירושלים). לאחר מכן יש לי שני סיורי הופעות ארוכים באירופה, בארצות הברית, בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. בנוסף אני קשור בניהול וייעוץ לפסטיבלי מחול, כך שיש עבודה רבה. בנוסף להופעות בחו”ל אני מתפקד כפרופסור אורח למחול במספר אוניברסיטאות בארצות הברית”.


"ערב מרתק ומיוחד". "הבהמה – באגים". צילום: Elena Patisova
 
האם בארצנו הקטנטונת יש מספיק פרגון ובמה לכישרונות גדולים? 
“יש המון מה לעשות בארץ. יש לעתים תחושה קשה שבארץ קשה לראות אותך מצליח ואין מספיק פרגון. עם זה אני מסכים, אבל העשייה שלי לא נמדדת על ידי הפרגון הקיים או לא קיים כאן, אלא מול היכולת שלי להתפתח ולהמציא עצמי כל פעם מחדש. אני פחות זקוק היום לתגובות של המפרגנים ובטח לא נבהל מהמלעיזים. אני רוקד ויוצר כי זה מה שעושה לי הכי טוב בחיים”.
 
אתה אחד הרקדנים היחידים בישראל שמצליח להתפרנס מאמנותו, איך עושים את זה? היו ימים שהתפרנסת ממלאכות אחרות? 
“הפרנסה הגיעה אחרי שנים רבות של עבודה סיזיפית בלתי מתפשרת. עד היום משטר האימונים והזמן שאני מקדיש לשימור הכושר והגוף הוא יוצא דופן. במהלך השנים נוצרו קשרים בינלאומיים אשר הובילו להזמנות רבות של מופעים שלי בכל העולם. לצערי הפרנסה בתחום המחול בארץ היא דלה, ולכן אני מרבה בנסיעות. שנים רבות לימדתי, שפטתי בתחרויות, הופעתי בחלטורות שונות וייעצתי לגורמים שונים כדי להשלים הכנסה. תקופה קצרה בצעירותי עבדתי כמוכר בחנות פרחים. יש לי אהבה אדירה לפרחים. אין סופ”ש שאין פרחים בבית”.
 
אתה חושב על הזקנה – שלא תוכל לרקוד?
“תמיד אוכל לרקוד. הדרך תשתנה עם הזמן והרצון לעשות עוד דברים שעוד לא חקרתי. אין לי כלל פחד מהזקנה. להפך, יש בי מקום שרוצה להעמיק אל תוך השנים וניסיון החיים שלי, ואותם להביא אל הבמה”.
 
הכוח בידיים שלנו
 
כמו כולנו, גם תדמור מושפע מהתקופה הנוכחית. “חוסר הוודאות, חוסר האונים, ייאוש וחשש מאיך ולאן יידרדר המצב”, הוא מסביר. “באופן טבעי זה משפיע גם על הגוף. מעולם העם לא נראה מפולג יותר ובועט יותר. הגזענות קשה מנשוא. אני הכי ישראלי שיש. בחרתי להיות כאן וליצור כאן. אני מייצג את המדינה שנים כשגריר של מחול בכל העולם, ולכן הכאב על הידרדרות החברה קשה לי”.
 
למה אתה מתכוון? מה הכי מדאיג אותך?
“אני חושב שהחברה מעולם לא הייתה כל כך בוטה ומפולגת. המלחמה בין הימין לשמאל נתפסת בעיני כמלחמת אחים. אני קורא ושומע תגובות קיצוניות קשות כלפי מי שחושב אחרת. לפני כחודש פורסם בעיתונות שאיימו על חיי בדקירה בסכין. לא היה בי פחד מהדקירה. אני באמונה תמיד, אך קשה לראות איך הקיצונים מקבלים לגיטימציה לפעול, לקלל, לבעוט בכל מה שלא באג’נדה שלהם. אני חושב שאנחנו על סף תהום, ואני חש שזאת האחריות של כל אחד מאיתנו כבני אדם, כישראלים, לחנך לאיפוק, לשותפות, לדיאלוג בריא ופחות לשיפוטיות. בסופו של דבר הכוח בידיים שלנו, והשאלה היא מה נעשה עם הכוח הזה. בעיני אין דרך שתוביל אותנו לטוב אם היא לא נשענת על ‘ואהבת לרעך כמוך’, קבלת האחר ואהבת חינם. זה נשמע גבוה ואולי קלישאתי, אבל זה הבסיס לקיום אפשרי, במיוחד בתקופה קיצונית כזו”.
 
מתי הסבלנות שלך פוקעת? 
“סבלנותי פחות פוקעת היום מאשר בעבר. אני משער שגם זה חלק מההתבגרות. בכל זאת חוסר יושר וגזענות יכולים עדיין לאכזב אותי, הרי כולנו באנו מאותו מקום, ונחזור לאותו מקום, והשוני שבנו בעצם יוצר את השוויון שבנו”.
 
אולי צריך פשוט להשפיל ראש ולא להצהיר בריש גלי על עמדתנו כדי לא להלהיט את הרוחות?
“בהחלט לא! לעולם לא צריך להשפיל ראש. יש לשקול עיתוי ויש לשמור כבוד לדעתו של הזולת גם אם היא שונה משלך”.
 
כשאיימו על חייך לא עברה בך מחשבה לרדת למחתרת, לא פחדת?
“האמת היא שבאופן מפתיע לא. אני מאמין גדול בגורל ובשמירת־על. אני בטוח שאלך מכאן בזמן שאני צריך ללכת ולא רגע אחד לפני. מה שהימם אותי זה הרוע בעיניים והתחושה שבאמת עוד הדרך ארוכה ויש עוד מה לעשות עד שנגיע לשוויון זכויות מלא. ברור לי לחלוטין שכל עוד הקהילה הגאה או כל קהילה אחרת לא יהיו בתוך מצב של שוויון זכויות מלא, תמיד הן יהפכו לשק אגרוף של גזענות וחושך. מדובר במדינה שחיה עדיין תחת חוקי דת בכפייה, הנשענים על יסודות שהונחו לפני אלפי שנים. מדובר בממשלה שחוששת לעשות צעדים שכבר נעשים ונעשו במדינות נאורות בעולם. יש תחושה שהמדינה לא בדיוק יודעת מה היא רוצה להיות. על פני השטח היא מתנהגת כמדינה מתקדמת, אך בפועל היא עדיין נותנת מקום לגזענות חשוכה ומכוערת”.

צילום: גדי דגון

ואתה ממשיך לרקוד ולייצג אותה בכבוד בעולם?
“אני רואה חשיבות עליונה ושליחות בייצוג המדינה בצדדים היפים שבה. האמנות נמצאת שם למעלה עם הרוח, ויש לה יכולת לגשר על פערים בין עולמות שלמים. יש לה אפשרות לתת מראה לצבעים היותר טובים שיש למדינה הזו להציע. פעילות של שגרירי אמנות ישראלים בעולם חשובה כחלק משינוי התדמית הקשה שיש סביב ישראל, בעיקר נוכח המצב הנוכחי”.
 
ומה החלום הבא?
“אני חושב שאני כבר חי בתוך החלום. חלמתי להיות רקדן שהקריירה שלו תיקח אותו למפגשים מרתקים עם החיים. אני נשוי ונמצא בזוגיות מצוינת כבר שנים רבות. יש כבר היום גם ניסיון חיים המאפשר להתגבר על מכשולים שבדרך, כך שהחלום כבר כאן. ברמה הפרקטית־מקצועית אני משער שניהול להקה נוספת והבאתה לנוכחות בינלאומית זה משהו שאני מכוון אליו. יש לי אהבה אדירה לעבודה עם רקדנים, ולכן זה בהחלט משהו שירתק אותי לעשות שוב בעתיד הרחוק יותר. כרגע יש כבר הופעות סגורות כמעט שלוש שנים קדימה בכל העולם, כך שהכיוון הוא די ברור. יש תוכניות עתידיות לסרטי קולנוע חדשים, אבל בעיקר ללמוד ללכת מחדש כל יום בעולם המחול”.
 
התוכנית “נולד לרקוד” עשתה לך טוב? היית חוזר על הפרק הזה בחייך?
“זאת תקופה נהדרת בחיי שפתחה עבורי הרבה דלתות, אך היא הייתה נכונה בדיוק לתקופה שהייתי חלק ממנה. היה נעים לחוות לתקופה את מה שנראה מבחוץ כעולם זוהר, אבל בסופו של דבר אני אמן, איש של עבודה סיזיפית בסטודיו. אני אוהב להזיע בעבודה קשה. לחוות את המאמץ – זה אני”. ד