"איך את מפרידה בין זיון לאהבה?", שואל הבמאי את הזונה שנבחנת באודישנים לסרט שהוא מצלם. "עם קונדום", משיבה הזונה התמירה בנחרצות.
 

הציטוט הזה לקוח מעוד סצנה נועזת למדי מ"סקס, סרטים וגעגוע": הצגה שמעלה מחזור בוגרי הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, בהפקה האחרונה שלהם, רגע לפני שהם נפלטים מחממת בית הספר לים הגדול.
 

במקצה הסיום מתמודדים השחקנים בצורה ראויה ומרשימה עם סצנות נועזות מעולם הקולנוע, הזולגות בעוצמה לקרשי הבמה, בעבודת צוות משותפת עם הבמאי, שמעון מימרן, והיוצר השותף, אריאל וולף, האחראי גם על העיצוב התנועתי.
 

הכל התחיל בפרויקט מונולוגים ייחודי, "חי בסרט", שמימרן יצר וביים בעבר עם תלמידי הסטודיו. הרעיון היה מפגש מסקרן בין התיאטרון והקולנוע, במחווה מוזיקלית־תיאטרלית לסרטים ולכוכבים הגדולים של עולם הקולנוע. בפעם הקודמת הספוט של מימרן היה מפגש הזוי ודמיוני בין כוכבי קולנוע לדמויות סהרוריות. הפעם הוא עוסק בסקס בצורה הכי ישירה שאפשר.
 

"סקס זה אומנם נושא נדוש, אבל אמרתי להם: בואו נפתח את הדבר הזה. בואו נדבר על סקס בלי להיות צנועים וחסודים, כי זה נושא שהרבה פוחדים וחוששים ממנו", מספר מימרן.

את המונולוגים מההפקות הקודמות החליפו בהצגה החדשה אוסף של סצנות שנבחרו בקפידה, מתוך חומרים ששמונת השחקנים התבקשו להביא.
 

"כיוונתי אותם לכיוון מסוים של יחסים ואינטימיות. במהלך העבודה הקו נהיה ברור יותר ויותר. וכמו פלא, כל החומרים והסצנות התחברו זה עם זה להפקה שלמה", מעיד מימרן על תהליך העבודה הייחודי, שנמשך חודשיים בלבד.
 

"גם הסבתות שלכם עשו סקס", תמרץ יורם לוינשטיין את שחקני ההצגה הצעירים - מיכל אבו, אלינה לוי, אדם הירש, נדב שרעבי, שירה קוריאל, תמרי שחר, דיויד טטרו וטל אידיסיס - במהלך העבודה המשותפת. הירש, אגב, כבר השתתף בגיל 14 בסרט "פיתוי" של ערן ריקליס, ובגיל 15 היה המועמד הצעיר אי פעם לפרס אופיר, על משחקו בסרט "צעד קטן" של שחר סגל. 
 

אוסף הקטעים, הנוגעים בסקס, תשוקה, פנטזיות ויחסים אסורים, עבר עיבוד והידוק, נערך במשותף, ומציע עיבודים נועזים לסצנות מתוך סרטים בלתי נשכחים כמו "אפרודיטה הגדולה", "כשהארי פגש את סאלי", "קיקה", "המזכירה", "מונסטר", "רומנטיקה וסיגריות" ו"סיפורי פילדלפיה".
 

כשאשת השיווק של הסטודיו נחשפה לראשונה לחלק מסצנות ההארד־קור בהצגה, היא הביעה חשש גלוי ותהתה מי יקנה את זה ומי יבוא לראות את זה.
 

מימרן אף שזר בהצגה את החשש שמבטא "הבמאי", כי הקהל של סרטו לא ידע לעכל אלוהים וסקס בנשימה אחת, ויצא מהאולם. איתות ההרגעה הראשון הגיע דווקא מקבוצת נשים של חוג גיל הזהב מחיפה, שהזדמנה לאחת החזרות, והתלהבה. מימרן הסתקרן ושאל אותן אם ההצגה מדברת אליהן. "זה החיים", ענו הקשישות במקהלה.
 

"כבר כשהתחלנו לעבוד, אמרתי לשחקנים: אתם עוד תופתעו וזה ידבר למבוגרים וצעירים. לכולם", משחזר מימרן.
 

פוסטר ענק של מרילין מונרו בפוזיציה חושנית פרוס בעומק הבמה ומשרת את הסצנות השונות שבוחנות כאב, כוח נשי, השפלה, חיפוש אחר אינטימיות, סאדו־מאזו בשם האמנות.
 

מימרן מודה שזה לא מקרי שהלך הפעם על דמות נשית מוקצנת, באמצעות שימוש בזונה שהיא גם כוכבת פורנו: "דרכה אתה מגיע לאנשים שהם כולנו. הרי כולנו מתעסקים בזה. כל אחד ברמות שונות".
 

אך התוספת המשמעותית עבורו הוא דווקא הגעגוע, געגוע לכל מה שאין, וגם הדמות של מונרו צובטת לטעמו על אותם נימים של רצון למפגשים אינטימיים, בעידן שכל הקודים של הקשרים הבינאישיים משתנים וחפוזים. "באחת הסצנות אומר הבמאי: 'אני רוצה הביתה, לאישה עם עיניים טובות'. ורק כשזה חסר לך, אתה מבין את זה", מסכם מימרן.