"הסיפור הזוי משהו", מספר השחקן גבי עמרני. "אדם זקן נותר גלמוד בביתו אחרי שאשתו נפטרה. לפתע מתנחלים אצלו בני זוג צעירים שדורשים ממנו לפנות את דירתו, בטענה שהוא כבר עשה את שלו בחיים. כשהזקן לא מוכן לוותר להם, הם מציעים לו אקדח כדי שיירה בהם או בעצמו. זה בעצם מה שהם רוצים כדי לזכות בדירה שלו, ומבחינתם שיצא לשלג כמו האסקימוסים הנשלחים אל מותם".
 
עמרני מוצא הקבלה בין המציאות לעלילת המערכון הזה, הראשון מבין שלושה, בהצגת "מה שחשוב באמת", מאת אלי חביב ובבימויו, המוצגת בתיאטרון "האינקובטור" הירושלמי, כשלצדו משחקים יונתן פורת ויעל שטולמן הצעירים.
 

"זה מה שאני מרגיש ביומיום בגיל 81", אומר עמרני. "כאילו אומרים לי: 'הלאה, הטובים לטיס, פנה מקום!'. אולי זה לא כל כך במודה בתיאטרונים של היום, להעסיק שחקנים ותיקים בעלי ניסיון וידע, ולקחת במקומם שחקנים צעירים, אולי כדי להצעיר כביכול את הדבר הזה שנקרא תיאטרון. זאת, במקום שישחקו אצלם שחקנים מכל הגילים. אין יחס. הבט מה קורה עם פרס ישראל, שאני לא דורש אותו לעצמי. פעם בכמה שנים המדינה עושה טובה ומעניקה אותו לשחקן או לשחקנית. השאר - שימותו, ואחריהם ייאמר 'אחרי מות קדושים'. קצת כבוד, רבותי. אולי כדאי שילמדו ממה שקורה אצל האנגלים. שם השחקנים לא מחכים שיעניקו להם את פרס בריטניה, אלא זוכים בתואר של סר או משהו כזה. אולי כך יגאלו את שחקני ישראל מהמתנה אינסופית לפרס, שבסופו של דבר, ברוב הפעמים, לא מגיע".
 
כמי שרק לפני כמה שנים הלהיב את הקהל בקומדיה "אתה חי רק פעמיים" (תיאטרון באר שבע), בשביל עמרני זה בקטנה לצאת מביתו ברמת גן ולהציג בירושלים, לא הרחק משכונת הפחים, שבה גדל. כשמעירים לו שיש בכך משום סגירת מעגל, הוא מוחה: "אני לא סוגר שום מעגל. נהפוך הוא. אני ממשיך כמו שבבית הכנסת קוראים במחזוריות בתורה. כשתיאטרון נחמד הציע לי תפקיד לא פחות נחמד בהצגה חדשה, אמרתי 'יאללה, בואו נתחיל! אני משחק איפה שרוצים אותי. אולי היו כאלה שהרימו לא מזמן גבה כששמעו שהלכתי לשחק איזה סבא מצחיק פסאודו־מאפיונר ב'איי הורדוס', סרט חדש של נלי גיא, במאי שעוד לא שמעו עליו. אני לא מדבר על תנאים לא תנאים. קראו לי, אז באתי. היה נחמד ומאוד נהניתי. כבר אין לי זמן לחכות עד שיקראו לי להצגה הבאה של חנוך לוין".

ובינתיים אתה ממשיך ב"אשכבה" שלו?
"כשהקאמרי מעלה בפעם המי־יודע־כמה את ההצגה שהצגנו בפסטיבלים בכל העולם, אני משחק בה. חוץ מזה, אין הצעות אחרות, אם כי אני מרגיש שאני יכול לשחק יותר, וחוץ מלשחק ב'רומיאו ויוליה' אני מסוגל לשחק בכל הצגה".
 
התחושה הזאת לא חדשה אצל עמרני, מגדולי הקומיקאים בארץ, ואפשר להבין מדוע הוא מרגיש באופסייד, אחרי ששיחק בלמעלה מ־40 סרטים מקומיים וזרים.
 
"כמובן שאני לא יחיד במצב הזה", הוא מוסיף. "יש לא מעט שחקנים מבוגרים שמחכים לתפקיד. עבודה זאת בריאות. החבר'ה באים להצגות בעיניים בוהקות. עבודה על טקסט טובה לפחות כמו עבודה פיזית. שרק יקראו לנו. הרי אני לא אלך לכתוב בעצמי, לביים או להפיק".
 
אתה פונה מיוזמתך לתיאטראות?
"לשחקן כמוני זה מצחיק, אפילו מעליב, לפנות. יודעים איך למצוא אותי. עדיף כבר להיענות להצעות כמו זו שקיבלתי מתיאטרון 'האינקובטור'. מה, אחרי כל מה שעשיתי בחיים, אלך לאודישן פה ושם? לא. תודה".