ג'ינג'י נשאר ג'ינג'י בנשמה, גם כשהוא בן 72 וקירח. הנמשים עוד שם. אף שנפשו מצולקת מאובדן בנו ליאור, כשהוא על הבמה עם הקאסט הצעיר של "סיפור הפרברים", שלמה וישינסקי פשוט מתמוגג מאושר. "אני מגלם את דוק, בעל המועדון השכונתי והקול השפוי שחותר לשלום ולפיוס אל מול מלחמות העבריינים בשכונה וטוען שהרחובות שייכים לכולם", אומר השחקן הוותיק שמציין את שנתו ה־49 בתיאטרון הקאמרי במחזמר המדובר שעולה בימים אלה על הבמות בכיכובם של עידו רוזנברג, רונה לי־שמעון ומשי קליינשטיין.

צדי צרפתי, הבמאי, היה צריך לעבוד קשה כדי לשכנע אותך להשתתף במחזמר?
"אומנם לא מדובר בתפקיד גדול, אבל הוא משמעותי, ובעולם מגלמים אותו שחקנים ידועים. עברתי את הגיל של הרצון לשחק כמה שיותר. אני נורא נהנה, בעיקר כי מסביבי כולם ילדים. טוב, אני צעיר ברוחי. הרקדנים־זמרים שמשתתפים במחזמר - לא ראיתי על במה של תיאטרון רקדנים כאלה, אולי רק בסוזן דלל. חלק מהם הגיעו מהאקדמיה, אלו לא רקדנים רגילים. לרקוד ולשחק זה גאונות. אני מתפעל מהביצועים של הבחורים והבחורות האלה".

מעולם לא שמענו אותך מתפעל כך מקאסט.

"הם עובדים מאוד קשה, לפחות שמונה שעות ביום, ומשתמשים בגוף שלהם בצורה מופלאה. הם באים על הבוקר לחימום, עוד לפני החזרה, ואני עושה טובה אם אני מגיע בתשע בבוקר. בכל פעם שהם עושים סלטות באוויר, אני מפחד שיקרה להם משהו. להקה שלמה של שחקנים עושה שפגאט באוויר, ואני אומר לעצמי מאיפה הם באו, הילדים האלה. אני אומנם מגיל 13 על הבמה, אבל פה כולם בלרינות. אני רואה אותם ולא מבין מה אני עושה איתם. אומנם יש לי יותר קילומטרז' מהם על הבמה, אבל אני לא יותר מוכשר מהם במיל. גם ב'קזבלן' אני בין צעירים, אבל פה אני ממש מרגיש כאילו הגעתי מ'בית בכפר', אני הולך בכיף לחזרה רק כדי להיות איתם. אני מסתכל עליהם בהערצה. הם אומנם מתייחסים אלי כאל משהו נשגב, אבל הם לא יודעים שככה אני מסתכל עליהם".

"הבקרים הכי קשים. יצאתי שרוט מהעניין. בכל שישי אני הולך לבקר את בני ליאור (בתמונה), יושב איתו". צילום: מתוך האלבום המשפחתי"הבקרים הכי קשים. יצאתי שרוט מהעניין. בכל שישי אני הולך לבקר את בני ליאור (בתמונה), יושב איתו". צילום: מתוך האלבום המשפחתי

אתה תמיד מתרגש כך מדברים חדשים?
"ראיתי הרבה בחיים, ואני לא נדלק כל כך מהר. תמיד אומרים שמיוזיקלס רואים רק בחו"ל, ואת יודעת מה, ראיתי מחזות זמר בכל העולם, אבל זה הכי מרשים בעיני".

"צה"ל הוא של כולנו"

וישנסקי נולד בתל אביב, והוא מתגורר בה עד היום. הוריו עלו מפולין בראשית שנות ה־30. אביו היה כורך, ואמו מוכרת פרחים. בגיל 13 קיבל תפקיד בתיאטרון שייסד מנחם גולן, אבל חלק את אהבת הבמה עם אהבת הכדורגל כשחקן בקבוצת הפועל המקומית.

אחרי שירות צבאי בלהקת פיקוד מרכז, נסע ללמוד משחק בבית הספר של לי שטרסברג בניו יורק, וכשסיים חזר לארץ לתיאטרון הקאמרי. מאז, כאמור, הוא שם. בין לבין הוא השתתף בסדרות טלוויזיה ("קרוסלה", "החיים זה לא הכול") ובסרטי קולנוע ("מבצע יונתן", "שמיכה חשמלית ושמה משה"). לפני שלוש שנים זכה בפרס אמ"י על מפעל חיים.

מנישואיו לשחקנית אסנת וישינסקי, שהסתיימו לפני כשני עשורים, נולדו ליאור ודנה. ב־2004 נהרג ליאור בפעילות מבצעית בדרך להשמיד מנהרות בציר פילדלפי הסמוך לרפיח, כשהנגמ"ש שבו נסע ספג פגיעה ישירה מטיל. "אני שייך למשפחת השכול, זה לא מועדון אקסלוסיבי", הוא אומר. "איום ונורא שכל כך הרבה משפחות בארץ איבדו ילד. פעם כשהייתי רואה אב שכול לא הייתי יכול להסתכל לו בעיניים. עד היום קשה לי, אני שוכח שגם אני כמוהם: משפחה שכולה".

אתה מרגיש שלאנשים קשה עם היותך אב שכול?
"אני לא מקרין את זה. אפילו עם דנה אני לא מדבר על ליאור. אנחנו שומרים את זה לעצמנו".

"היא כל מה שיש לי". בתו דנה צילום:  משה שי, פלאש 90"היא כל מה שיש לי". בתו דנה צילום: משה שי, פלאש 90

מתי הכי קשה לך?
"כל בוקר. הבקרים הכי קשים. יצאתי שרוט מהעניין. בכל יום שישי אני הולך לבקר את בני, יושב איתו. כי אני מקדיש כל כך הרבה שעות לדנה שלא נעים לי ממנו, אז אני יושב איתו לבד בגשם, בשרב. יום שישי זה שלו. שבוע אחרי שליאור נהרג הייתי צריך להשתתף בהצגה, קומדיה. עשיתי את זה כי הייתה לי ילדה בבית והיא לא הייתה יוצאת מהבית אם אבא לא היה יוצא מהבית. אז אמרתי לעצמי שאם הייתי רופא או אינסטלטור, הייתי הולך לעבודה אחרי השבעה, אז למה ששחקן לא ילך לעבודה?".

למרות השכול ועל אף גילו המתקדם, וישינסקי עדיין פעיל במילואים. "שמאלני במילואים, את מבינה?", הוא צוחק. "טוב, צה"ל הוא של כולנו, לא של הימין ולא של השמאל. אני אוהב את החיילים האלה, גיליתי עליהם המון דברים טובים. אנשים לא יודעים, אבל חתך האוכלוסייה הגדול בארץ שקורא ספרים הם החיילים. זאת הסיבה שהקמתי עם תיאטרון הקאמרי את 'קרן ליאור', על שמו של בני ליאור ז"ל, שבין היתר עוזרת להקים ספריות לחיילים".

האהבה הגדולה שאתה חש כלפי החיילים היא תחליף לאהבה שהרעפת על ליאור?
"אולי. יכול להיות שאני לא עושה את זה במודע, ויכול להיות שאני רואה בהם את ליאור, כי אלו אותם הגילים. אני מביט בהם, ולא מפסיק להצטער

ולחשוב כמה חבל עליו ועלינו, ולמה לא לעשות שלום. למה לא לנסות".

שביב של תקווה

לאחר מותו של ליאור, השמיע וישינסקי לא אחת את דעתו על הנוכחות של צה"ל ברצועת עזה ומנגד ניהל מאבק בתופעת ההשתמטות מהצבא.

נוכח הסערות האחרונות והתגובות נגד אמנים שמבטאים דעות המנוגדות לעמדת הממשלה, אתה חושש לבטא את דעותיך השמאלניות?
"הבן שלי היה יותר שמאלני ממני, הוא גם ידע שייהרג שם, בציר פילדלפי. מי שנכנס לשם ויורים לעברו יודע שייהרג שם. ובכל זאת ליאור, שהיה בין מקימי צוות המנהרות, היה שם. וגם אני, אין לי בעיה להיכנס לשטחים או לסוריה או לכל מקום אחר. ישראל היא המדינה היחידה שאני מכיר שהממשלה מלבה בה את המלחמה ולא הצבא. אצלנו הממשלה היא יותר נִצית מצה"ל. הרי הרמטכ"ל שלנו הציע לפתוח לפלסטינים את הנמל כדי לתת להם קצת אור. ההתנגדות לכך באה מהממשלה ולא מהצבא. לפני חצי שנה שמעתי את מפקד אוגדת עזה אומר לפקודיו שהם קיבלו משימה להרתיע את תושבי עזה. אבל איך אפשר להרתיע אנשים שבמצור? הרי אין להם מה להפסיד. צריך לתת להם שביב תקווה".

צה"ל מכיר את השטח יותר מאשר הממשלה?
"לא יודע, אבל צה"ל הרבה יותר הומני, החיילים לא ששים להרוג וראיתי את זה גם כשביקרתי את ליאור. רציתי לעשות סרטון קצר, לקחת כמה שחקנים, להלביש אותם בבגדי רומאים ולהציב אותם ליד המקומות שהיינו בהם בימי בר כוכבא. ואז ילד יהודי, שנמאס לו מהרומאים, שולח לעברם חץ והם אומרים אחד לשני שהיהודים מגדלים את הילדים על שנאה. זה מה שקורה היום עם הפלסטינים: אין להם תותחים והם משתמשים בסכינים. זה נובע מהכיבוש. הם פשוט רוצים שנעוף מהבית שלהם. ואנחנו, מה יש לנו לחפש ברמאללה או בג'נין. מה, אני הולך לבלות שם? אני רואה את הצעירים בסיפור הפרברים שרבים ומשתמשים בסכינים, וזה מזכיר לי את תופעת הסכינאות. אבל עד שלא חווים את המוות לא מבינים מה זה".

בנימין נתניהו כבר שנים בשלטון. העם אמר את דברו?
"אני חי בארץ דמוקרטית והוא ראש הממשלה שנבחר. אבל אני סובל מזה. העם התרגל למלחמה. זה דור שלא מכיר חיים אחרים".

את השרה מירי רגב הכיר וישינסקי עוד לפני שנכנסה לתפקידה במשרד התרבות. "היינו מקורבים", הוא מספר. "נורא רציתי לעזור לה בהתחלה. אני חושב שהיא בחורה נחמדה, אבל פשוט לא ידעה להיות שרה. היא התחילה בלי ידע ורצתה לעזור לפריפריה. זה יפה והיא צודקת, אבל אנחנו הפריפריה".

"יום אחד נמאס לה ממני". אסנת וישינסקי צילום: אילן בשור"יום אחד נמאס לה ממני". אסנת וישינסקי צילום: אילן בשור

אתה מתכוון לתושבי תל אביב המכונים "הבועה"?
"אנחנו משחקים בקריית שמונה, בשדרות, באופקים. זו המדינה היחידה בעולם שכמעט כל הצגה בה היא על גלגלים. הרי האופרה הצרפתית נמצאת בפריז. בישראל יש יותר קהל לתיאטרון מאשר לכדורגל, והתיאטראות הגדולים, שנוסעים לכל מקום, הם הפריפריה. אז אם רוצים לתרום לפריפריה, קחו את ההצגה 'קזבלן' ותעלו אותה באמפיתיאטרון של בית שאן ותמכרו כרטיסים מסובסדים".

אז מה לדעתך עומד מאחורי הזה?
"האינטרס הוא לדפוק את בית ליסין, הקאמרי והבימה ולהעביר תקציבים לפריפריה. זה יהיה אסון אם יורידו לנו מהתקציב".

גירושים שכאלה

וישינסקי מתגורר לבדו בשכונת התקווה. "אני קצת הולך לאיבוד בדירה הענקית, אבל אין לי כוח לעבור", הוא מודה. "התיאטרון הוא כל חיי, ממלא את הריק".

יש מצב לשקול פרק ב'?
"לא חושב שמישהי תשים עלי עין".

כבר יותר מ־20 שנה שווישינסקי, או כמו שחבריו מכנים אותו "וישי", ואסנת גרושים. היא נישאה למוטי גלעדי וילדה את בתם המשותפת, אך לפני שנתיים התגרשו. "אסנת ואני ביחסים מאוד טובים", הוא אומר. "אני תמיד צוחק ואומר שהגירושים שלנו עלו על שרטון".

מה הוביל לפרידה?
"אני חושב שזה נורמלי שיום אחד נמאס לה ממני, ואני לא אשנא אותה על כך. כיום אסור לדבר עלי רעות לידה, היא חושבת שאני משהו מיוחד ואפילו הקדישה לי את המופע שלה. אסנת מוכשרת מאוד, אבל לטעמי קצת פספסה את הקריירה שלה כי היא לא הייתה מנוהלת בידיים הנכונות, וחבל. מה שמקרב בינינו כיום זו דנה".

"היא בחורה נחמדה, אבל פשוט לא ידעה להיות שרה". רגב צילום:  יונתן זינדל, פלאש 90"היא בחורה נחמדה, אבל פשוט לא ידעה להיות שרה". רגב צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הבת דנה היא זמרת ויוצרת שהוציאה את אלבומה הראשון, שבו הקדישה שיר לאחיה. לפני כשנתיים השתתפה עם אביה בהצגה "הסלבריטאים" שעלתה בקאמרי. "היא כל מה שיש לי", אומר וישינסקי ועל הדרך לא שוכח לאזכר את תאריכי ההופעות שלה.

מה דעתך על כל הסיפור עם משה איבגי?
"זה רק סיפור. אני חושש מזה. זו תקופה רגישה, ואני לא רוצה שמישהי תגיד עלי משהו. גם אם אסע באוטו ביום גשום לא אעצור לטרמפיסטית אחת, רק לשתיים. למה? כי אומנם אני בטוח שיש כאלה שמדברות אמת, אבל יש גם שאומרות סתם. התקופה השתנתה. כבר שלוש שנים שתלויות בכל רחבי התיאטרון עשרת הדיברות נגד הטרדות מיניות. זה לא היה פעם. פעם הייתי מנשק המון את הקולגות שלי על הלחי. אני כבר לא עושה את זה, רק על הראש".