"אמסטרדם בלוג", מחזה שכתב וביים ראובן קלינסקי, הוא מסע בתת־מודע הקולקטיבי, שלוחץ חזק על הדחף לאושר ושחרור מוחלט מכוח הכבידה של הארץ הזאת. מסע של בדידות ותלישות מהמוכר והידוע. המחזה, בשילוב וידיאו־ארט, מתרחש בממדים שונים של זמן ומקום - בירושלים, באמסטרדם ובחללים וירטואליים.

במרכז העלילה ניצבת שלי המתגוררת בירושלים, מצלמת ועושה על עצמה סדרה של 365. ביקום מקביל מתקיימת אלכס, המתגוררת באמסטרדם, וכותבת את הבלוג "מרגריטה". הדימויים ששלי מצלמת והמילים שאלכס כותבת מפגישות ביניהן אונליין, אחריה עוקרת שלי מירושלים כדי למצוא בחיקה של אלכס אהבת אמת שמוחקת כל כאב. מה קורה אחרי זה? חבל להרוס. רמז: גם אנה פרנק בתמונה.

"אם להיות יותר אישית, הסיפור בשבילי הוא על הצורך הבלתי נשלט, בכל אחד מאיתנו, למצוא מישהו שאיתו יוכל להרגיש שלם", אומרת נועה הר ציון (26), אחת השחקניות הטוטאליות ביותר במקומותינו, המשחקת את שלי ב"אמסטרדם בלוג".

"הסיפור הוא על חיפוש אהבה באמצעים לא קונבנציונליים בעידן המודרני, ועל חיפוש ה'אני' האמיתי שלי, או לפחות כמו שהייתי רוצה לחשוב", היא אומרת, "על הרצון להיוולד מחדש, להגדיר את עצמך מחדש, להתנער מהעבר, מהמטענים, ממערכות יחסים שאנו קשורים בהן, מהגנטיקה המחייבת. מהעתיד הצפוי מראש. 'אמסטרדם בלוג', בעיני, הוא מחזה רלוונטי, אמיץ ובלתי מתפשר. אין הרבה מחזות, בטח לא על במות הרפרטואר, שמתעסקים בדור שלנו, דור האינטרנט והאייפונים".

יש קשר בינך לבין בת דמותך על הבמה?

"אני קשורה לדמות שלי ב'אמסטרדם בלוג' בגוף ובנפש. ידעתי מהרגע הראשון שיש חיבור אינטואיטיבי ביני ובין שלי. הרגשתי שאני חייבת לעשות את התפקיד הזה ולא הגעתי לזה סתם. בתחילת התהליך חשבתי שיש בינינו מרחק עצום, ולא ידעתי איך אצליח להיכנס לראש שלה, להבין את המחשבות והפעולות שלה. ככל שהתקדמנו בפרויקט, הבנתי כמה אנחנו קשורות, כמה הדברים שאנחנו רוצות לעצמנו שונים זה מזה, ובכל זאת הכי דומים. הרבה פעמים אני חושבת על שלי כעל סוג של גרסה שלי, רק אמיצה יותר. זה מה שמבדיל אותה ממני והופך אותה לגיבורה - היא פועלת לחיים ולמוות כדי לשנות את גורלה ולהשיג את רצונה. רובנו, בחיים האמיתיים, לא אמיצים כמוה. המחזה, הבימוי וכל החוויה של 'אמסטרדם בלוג' מתקשרים אלי בדיוק מאותן סיבות. אני לא אדם מתפשר, אני מעריכה מאוד מקוריות, מחויבות ותעוזה, ומחפשת את הדברים האלה בפרויקטים שאני מתעסקת בהם. אני מקבלת הרבה יותר סיפוק מלשחק בהצגה מורכבת ומטלטלת, כזו שאתה אף פעם לא יודע איך היא תסתיים. בכל פעם שאני מגיעה להצגה, אני מגיעה עם הפחד שאולי לא אצליח לצלול, להתחבר ולהתחייב כמו שאני דורשת מעצמי. האתגר גדול יותר ולכן תחושת הסיפוק בסיומו היא גדולה".

מרגישה שקיבלת את הזדמנות חייך?

"ראובן פתח בפני אופציה שלא כל שחקן זוכה בה. אני עומדת על הבמה במשך שעה ו־54 דקות, בלי לצאת ממנה לרגע, ועוברת מגוון עצום של רגשות, מחשבות ותחושות פיזיות. זו מתנה גדולה לשחקן - לעבור באותה הצגה המון גלגולים וצבעים. 'אמסטרדם בלוג' מספקת לי במה לעבור יחד עם הדמות מסע נפשי ופיזי מטלטל, להיכנס למקומות הכי מאיימים שלי, הכי מסוכנים, הכי לא גלויים, ולחשוף אותם בצורה שכנראה לא הייתי מרשה לעצמי בחיים האמיתיים".

לא היו לך רגעי שבירה?

"'אמסטרדם בלוג' היה תהליך ארוך ואינטנסיבי מאוד. לקראת הסוף, שלושה שבועות לפני פסטיבל עכו, אמרתי לראובן שאני רוצה לצאת מזה ושלא נשאר לי כבר מה לתת. הרגשתי שהתייבשתי. ההצגה מאוד קשה מנטלית. בכל סצנה יש נקודת שיא, מצב נפשי קיצוני. חוץ מזה היא גם מאוד פיזית. יש שלב בהצגה שאני עוברת התקף אפילפטי, וזה כמובן לא משהו שהגוף שלך עובר בקלות, גם אם אתה רק מזייף את זה. היה קשה מאוד להיכנס למקומות האלה יום־יום, במשך חודשים. אתה מרגיש שאתה מתחיל לעבור את התהליכים של הדמות וזה שואב אותך פנימה. זאת הייתה נקודת שפל מבחינתי. ראובן כמובן התעקש שצריך להמשיך ובאמת בסוף - כאילו שלמישהו היה ספק - עלינו עם ההצגה בפסטיבל שלוש פעמים ביום. זאת החוויה הכי מאתגרת ומחשלת שהייתה לי כשחקנית. בפסטיבל עכו היינו עושים הצגה של שעתיים ורבע, מסיימים, מסדרים את הבמה להצגה הבאה, נחים רבע שעה, חצי שעה, ועולים שוב. שבע שעות ביום על הבמה, יום־יום. אני זוכרת שבהצגות האחרונות כבר לא היה לי לא קול, לא גוף ולא נשמה. אבל הגוף ממשיך בכל זאת. גם כשחשבתי שאני כבר לא יכולה יותר, זה קורה. איכשהו הבמה מחיה. על הבמה אתה לא מרגיש כאב או חוסר יכולת".

איך זה לשחק בפרינג'?

"הפרינג', ללא ספק, לא נועד לכל אחד. בשביל להחזיק מעמד אתה צריך להתחייב לזה בכל רמ"ח איבריך. אתה צריך לאהוב את מה שאתה עושה ולהילחם על זה שהפרויקט ימשיך. אתה המפיק והמבצע. אבל בסופו של דבר, אבחר בכל יום לשחק בהצגת פרינג' שאני מאמינה בה, שאני יודעת שהיא שווה משהו, שהיא חשובה, שהיא חד־פעמית בתנאים כמעט בלתי אפשריים, מאשר הצגה שלא נוגעת בי ובקהל, בתיאטרון גדול ונוח".

"אמסטרדם בלוג", 24.2, רביעי, 19:30, תיאטרון "תמונע", תל אביב