אם נשאל לרגע מונחים מעולם המוזיקה, דווקא זהו סיפור שראשיתו קרשנדו סוער ואחריתו רקוויאם נוגה. צוותא, תל אביב, קיץ 72’. חודשים מספר לאחר שהתמודדה לראשונה, כמעצבת התפאורה והתלבושות, עם התופעה ששמה חנוך לוין בהצגת “חפץ", בתיאטרון חיפה, עדיין בבימויו של עודד קוטלר, מצאה עצמה רות דר מול ה"אובייקט" בהצגת “יעקבי וליידנטל", שבה חנך לוין את קריירת הבימוי העשירה שלו.

אותו מפגש בלתי אמצעי ראשוני ביניהם כמעט הסתיים בתחילתו. דר, תמיד מקצוענית מאין כמוה, הביאה לחזרה את תלבושות ההצגה. עם שני גבריה הממושמעים, אלברט כהן ויוסף כרמון, לא הייתה כל בעיה. אבל עם הצלע הנשית של השלישייה המופלאה הזאת, זהרירה חריפאי, התחולל פיצוץ במרתף הצוותאי. חריפאי, אז כבר לא במיוחד רזונת, לא רצתה לשמוע מהבייבי דול שעיצבה לה דר. “שתלך!", הרעים לוין, הבמאי הטירון דאז, כשפניו האדימו מאוזן אל אוזן, והפגין תמיכה במעצבת.

"הייתה ביני לבין חנוך לוין כימיה טובה ישר מההתחלה וחשבנו באותו כיוון. הוא נתן לדמיון שלי הזדמנות לפרוח במפגשים היומיומיים אצלי, שאליהם היינו מתייצבים כמו שני פקידים". צילום: יח"צ"הייתה ביני לבין חנוך לוין כימיה טובה ישר מההתחלה וחשבנו באותו כיוון. הוא נתן לדמיון שלי הזדמנות לפרוח במפגשים היומיומיים אצלי, שאליהם היינו מתייצבים כמו שני פקידים". צילום: יח"צ




רגע בטרם תיטרף ספינת חלומותיה האמנותיים בסערת הבייבי דול, הצליחה דר ליישר את ההדורים בין שני הנצים. כך החל מסעה הלא רציף עם לוין, שבא אל קצו כעבור 27 שנה, ב־99’, כשהוזעקה לבית החולים תל השומר. לוין, אביר הרפתקאותיה בתיאטרון, כבר היה מוטל שם על ערש דווי, והיא נקראה אליו לסייע בהעלאת הצגתו האחרונה, “אשכבה", בטרם ייעצמו עיניו לנצח.

"כועסת עד היום"

על כך וגם על השעות הבלתי נשכחות שהעבירו בעיצוב הצגותיו של לוין כתבה דר את ספרה הקסום “ברדש ושחש תולים כביסה", סיפורים בהשראת העבודה עם חנוך לוין, שהופיע בהוצאת עם עובד בליווי סקיצות יפהפיות מעבודותיה לתיאטרון. ואני מוצא את עצמי מגיע בעקבות גיבור הספר אל מעונם של רות ובעלה, השחקן אילן דר, בקצה דיזנגוף, נמנע מהמעלית ומתעקש לטפס ולהתנשף במדרגות אל הקומה החמישית. בדיוק כמו לוין בשעתו.

לאחר כמעט 50 שנות קריירה שופעת פרסים, שבמהלכה עבדה עם גדולי הבמאים, בחרה דר, או שחש, כפי שהתמיד לקרוא לה על שם רות שחש מ"יעקבי וליידנטל", להקדיש את ספר ביכוריה למי שהייתה קוראת לו ברדש על שם ארדש־ברדש מ"חפץ".

“למי שלא הכיר אותו, חנוך נראה ברגע הראשון כעוף מוזר כזה וכטיפוס סגור, עם כובע מצחייה, מכנסי זלמן קצרים וסנדלים עם גרביים", היא מעידה. “למרות זאת, הייתה בינינו כימיה טובה ישר מההתחלה וחשבנו באותו כיוון. הוא נתן לדמיון שלי הזדמנות לפרוח במפגשים היומיומיים אצלי, שאליהם היינו מתייצבים כמו שני פקידים. חנוך מצא חן בעיני מכיוון שידע לומר הרבה בכל כך מעט מילים. משפט אחד שלו, טראח, היה מדליק אצלי בראש מיליון רעיונות".

הערכתה לחנוך לוין אינה מובעת רק כעת, במבט לאחור. דר התבטאה באופן דומה לגביו גם בעיצומה של “התקופה הלוינית" שלה. “יש בינינו הבנה הדדית ודו־שיח פורה", אמרה לי בראיון ב־82’ עם זכייתה בפרס מרגלית. “אנחנו לוחצים על אותם כפתורים ויש בינינו עירוב של האסוציאציות והרגשות של התפאורן עם הוראות הבמאי תוך כדי שאיפה לשלמות אחת בהצגה".

“חשבתי לכתוב מחזה ומצאתי את עצמי כותבת על חנוך לוין". כריכת ספרה “ברדש ושחש תולים כביסה"“חשבתי לכתוב מחזה ומצאתי את עצמי כותבת על חנוך לוין". כריכת ספרה “ברדש ושחש תולים כביסה"

לשיתוף הפעולה הפורה ביניהם התלווה גם טעם חמצמץ. כמעט עשור עבר מאז עבדו יחד ב־88’ על הצגת “נכנע ומנוצח" עד ששבו לשתף פעולה ב"הזונה מאוהיו". בהצגתו האחרונה, “אשכבה", נקראה דר “להציל את המולדת", לאחר שלפי בקשתו של לוין החלה לעבוד איתו תפאורנית אחרת.

“מההתחלה העמיד בפני חנוך תנאי שקשה היה לעמוד בו, כשדרש ממני לא לעשות שום דבר אחר במקביל", היא מספרת. “זה הביא באיזשהו שלב לנתק, לאחר שכאדם לויאלי, כשהוא התחיל לעבוד עם מישהו, הוא המשיך איתו. כשחנוך לא קרא לי, חשתי פגועה והייתי מחמיצה לו פנים, מה שהיה מרגיז אותו".

זה מזכיר סיפור של אהבה נכזבת.
“סוג של. היה בינינו קשר חזק של עבודות מאוד מיוחדות במינן. כשהיה הנתק בינינו, גם אני הייתי עקשנית ולא התרציתי. אפילו נמנעתי מללכת להצגות שלו שלא עבדתי בהן, כשעדיין הייתי מרוגזת עליו. כך עד שהלכתי ב־96’ לראות בהבימה את ‘כריתת ראש’ עם ג’יטה מונטה בתפקיד הראשי. היו שם המון תזכורות מהעבודות המשותפות שלנו, מה שגרם לי לצלצל אליו. אז נשבר הקרח בינינו, והוא הציע שאעבוד איתו ב’הזונה מאוהיו’. כמובן, לא יכולתי לסרב לו".

אחד הסיפורים המדהימים בספר הוא על ברווז שלוין התעקש להצמיד לשחקנית באחת ההצגות שלו וכל הבלגן שנוצר שם. האם זה אמיתי?
“בגלל שעברו כל כך הרבה שנים, אני לא בטוחה אם כל הדברים שאני מספרת עליהם בספר אכן היו או שהמצאתי אותם. לפחות גרעין של אמת יש בכל סיפור. כעת, נראה לי שהיה ברווז".

לפי ספרך, כמעט הקרבתם את חייכם על מזבח התיאטרון.
“לא צריך להגזים, אבל היה אז סיפור. אם ההכנות שלנו להצגות היו כרוכות בגיחות לספריות, למוזיאונים ואף בשוטטות ברחובות תל אביב, לקראת הצגת ‘הזונה מאוהיו’ די הסתכנו כשיצאנו לראות בשטח את הטיפוסים של ההצגה. הסתובבנו שם, כשאני חמושה במצלמת הניקון של אילן, וכשחנוך חיפה עלי בסביבה שבה לא היה חסר הרבה שיתנפלו עלינו. זאת הייתה ההצגה היחידה שעשינו, ואין לי סקיצות ממנה. הפעם עיצבתי את הבגדים על פי הצילומים".

עוד עולה מהספר אהבת הנשים של חנוך לוין.
“אף שהוא לא נראה כדון ז’ואן, האיש אכן אהב נשים, והן אהבו אותו. יצוין שלא הייתי חברת נפש של חנוך. החברות שלנו הייתה מסוג אחר. כשני ביישנים מטבעם, היינו מדברים כמעט על הכל, אבל לא נכנסנו לתוך הנפש".

בסופו של דבר, לא הצלחת להיפרד ממנו.
“חנוך כבר לא היה בהכרה כשנקראתי לעזור בהכנות ל’אשכבה’. הוא היה במצב קשה בתל השומר, אבל לא העלינו על הדעת שחנוך ימות לנו כל כך מהר. ‘הוא בטוח יצא מזה’, חשבתי ויצאתי כמתוכנן לארצות הברית, בלי לקחת בחשבון שחנוך כבר לא יהיה כשאחזור. הייתי בהלם כששמעתי בלאס וגאס על מותו".

הספר מתרכז אומנם בחנוך לוין אך בו בזמן חושף את הסודות שמאחורי עבודת המעצבים. “הקהל מקבל את מה שיש על הבמה כדבר מובן מאליו", היא אומרת. “לא לוקחים בחשבון איזה מאמץ מושקע בתכנון ובעיצוב של כל פרט עליה".

“אצלו הכל טוב, מה שנותנים לו הוא לובש ולא עושה צרות". בעלה אילן צילום: ז'ראר אלון, יח"צ“אצלו הכל טוב, מה שנותנים לו הוא לובש ולא עושה צרות". בעלה אילן צילום: ז'ראר אלון, יח"צ

דר הקדישה ספר לחנוך לוין, אבל עבדה יותר מכל עם הבמאי עמרי ניצן. כתפאורנית בית – מעמד שאיננו שכיח בתיאטראות האחרים – הייתה דר במשך שנים רבות דמות מרכזית בתיאטרון הקאמרי. ב־2011, על סף יום הולדתה ה־70, כשבדיוק הניפה את פסלון פרס התיאטרון העשירי שלה, על עבודתה להצגת “אמדאוס", הופתעה לשמוע על הוצאתה לגמלאות. “מאוד כעסתי", היא משחררת רגשות. “עד היום אני כועסת. לאחר שנים שבהן זוהיתי עם הקאמרי, מיעטו לפנות אלי מתיאטראות אחרים. בלי אזהרה מראש, מצאתי את עצמי בבית".

והמסקנה?
“פתאום הבנתי שהכישרון לא נחשב ושליצירה הנובעת ממנו אין משקל".

האם יש לך טיפ מקצועי למצטרפים למקצוע שלך?
“מי שרוצה להצליח כתפאורן וכמעצב תלבושות, עליו להיות ראשית כל דיפלומט, כדי לדעת לשכנע את השחקנים שמה שהכנת להם טוב לתפקיד שלהם. עם השנים הם למדו לבטוח בי. אם יש שחקנים שעושים את המוות למעצבים, לי זה לא קורה".

"הספר השני כבר בדרך"

היא ואחותה הצעירה, השחקנית אמירה פולן, הן דור שני בתיאטרון, לאחר שאביהן, יוסף פולן (פבילון במקור), היה מראשוני תיאטרון הפועלים “אהל". “אבא שלנו עלה מפולין כחלוץ ונהיה שחקן ב’אהל’", היא מספרת, “הוא הכיר בו את שתי נשותיו הראשונות, השחקנית חיה שרון והרקדנית יהודית אורנשטיין, בתה של מרגלית אורנשטיין, כוריאוגרפית הצגת ‘מלכת אסתר’, שבה שיחק את אחשוורוש. עם כל אחת מהן היה נשוי זמן קצר. הוריה של יהודית טענו ששחקן זה לא מקצוע. הוא יצא ללמוד הנדסה בצרפת, וכשחזר היא עזבה אותו. אבא, לימים מהנדס בסולל בונה, יצא עם לב שבור לבצע פרויקט בנייה בקיבוץ משמר העמק. שם הוא פגש את אמא שלי, חנה סמולניק, שהייתה החלוצה הכי יפה בעמק וגם אלמנה מאוד צעירה. מכל המחזרים אחריה היא בחרה בו ועברה איתו לתל אביב".

אביך לא רצה לחזור לתיאטרון?
“ככל שהיה לו מקצוע מבוסס, הוא היה תמיד שחקן מתוסכל שהפגין את הכישרון הקומי שלו בכל מיני אירועים ונשפים. נראה שהיה לו, יוצא תיאטרון ‘אהל’, נחת ממני, כשראה אותי זוכה בפרס על שם החבר שלו משם, מאיר מרגלית".

דר, בוגרת סמינר למורים ויוצאת מחזור לא זוהר של להקת הנח"ל, חולקת את אהבת התיאטרון שלה עם בעלה, שותפה לחיים והבשלן המשפחתי, אילן דר. הם יחד מאמצע שנות ה־60. לאחר נישואיהם עברו לחיפה. בזמן שהיה שחקן מבטיח בתיאטרון חיפה, היא פיזזה על הבמה הסמוכה כחברת מועדון התיאטרון החיפאי.

ממנו עברה לתפקידים קטנים על הבמה הראשית שם. “הבנתי שאני מציירת יותר טוב מאשר משחקת, וששחקנית גדולה לא תצא ממני", היא נזכרת. “אז הפסקתי להופיע, מה גם שראיתי שלהיות שחקן זאת לא כזאת חגיגה גדולה".

היא זוכרת היטב כיצד חצתה את הקווים. כששיחקה, שרה וניגנה בגיטרה בהצגת “מירנדולינה", הבחין הבמאי היהודי האורח, יוליוס גלנר, בשרבוטיה על ההצגה והעיר שלו היה רואה זאת קודם לכן, היה מבקש ממנה לעצב את התלבושות. בעקבות דבריו, נסעה להשתלם בתיאטרונו, בלונדון, שם גם השתתפה בקורס לעיצוב תלבושות. בין המרצים בו הייתה הבמאית מרג’ורי סיגלי, שעמדה לביים בהבימה את ההצגה המוזיקלית “פנטסטי", והציעה לה לעבור לצדה את טבילת האש. “אלמלא הבמאית הזאת שבאה מבחוץ, אינני יודעת איך הייתי נקלטת כאן כמעצבת", אומרת דר.

“בהרבה הצגות עבדתי יחד עם אילן", היא מציינת. “אילן הוא שחקן מתנה לכל תפאורן ומעצב תלבושות. אצלו הכל טוב. מה שנותנים לו, הוא לובש ולא עושה צרות".

בתם אראל (37) ניסתה לימודי רפואה ועברה להיות יד ימינה של אמה בתיאטרון. כיום היא בענף המחשבים. “אראל מוכשרת כתפאורנית", סבורה דר, “אבל היא לא מאלה שיילחמו על כל עבודה ועבודה".

לאחר שנים רבות של עבודה רצופה, מצאה עצמה דר משוחררת הן ממחויבויותיה לתיאטרון והן מגעגועים אליו. “מצאתי תחליף בכתיבה, שממנה אני נהנית לא פחות מאשר מעיצוב", היא מספרת. “חשבתי לכתוב מחזה ומצאתי את עצמי כותבת על חנוך לוין. כעת, הספר השני כבר בדרך".

בימים אלה ניתקה דר ממנוחת הלוחם שלה ובאה על תקן של יועצת אמנותית – “כי אין שם ממש תפאורה" – להצגת “הרביעייה" בתיאטרון “הספרייה", שבה אילן שלה משחק עם עמיתיו ממסדר הוותיקים ליא קניג, מרים זוהר ויהודה אפרוני.

כמי שהחלה את דרכה על הבמה, לא היית רוצה לסגור שם מעגל?
“בשנתיים־שלוש האחרונות אני שרה במקהלת חובבים קלאסית ונהנית מכל רגע".