ההצגה 'ספר דוד המלך', שעלתה השבוע בתיאטרון גשר, מפעימה באומץ האמנותי שלה. באמצעם של ימים סוערים מבחינת חיי התרבות בארץ, מעלה התיאטרון הצגה שמתריסה כנגד אמיתות מקובלות. ההצגה אותה יצר הדמטורג רועי חן על פי ספרו של שטפן היים, בבימויו של יבגני אריה, לא בורחת מהשוואות לימינו אנו.


מי באמת היה דוד המלך? האם היה רועה צאן או מנהיג כנופיה? פושע או מוזיקאי? קלחת השמועות סביב דמותו מביאה את בנו שלמה לדרוש מהיסטוריון לכתוב את גירסה רשמית לביוגרפיה של אביו. שלמה מזמין לארמון את ההיסטוריון איתן בן הושעיה, ומבקש ממנו לכתוב את הספר.


במידה והכתוב ישא חן בעיני המלך, הוא ייכלל באנתולוגיה שנאספה באותם ימים והגיעה אלינו בשם המוכר יותר - התנ"ך. ההיסטוריון מראיין עדים שהכירו את המלך, קרובי משפחה, נשים, מאהבות, גנרלים ופרחחים, ומסתבך בכבלי ההיסטוריה. זהו מפגש בין אינטלקטואל לחצר מלוכה עתירת תככים, המעלה שאלות בנוגע לדרכים בהן אנו מספרים לעצמנו את ההיסטוריה שלנו - הרהור מודרני מבריק על גיבור החותר לחשוף את האמת.


כאשר בשיא המחזה אומר שלמה המלך להיסטוריון, שעונשו יהיה ששמו יימחק מעל דפי ההיסטוריה, עוברת צמרמורת בגופם של הצופים. ההרגשה שההצגה מזכירה את מציאות חיינו, חודרת למחשבות גם כאשר שר הצבא של המלך (דורון תבורי), שהוא גם המוציא להורג האישי שלו, מסנן תוך כדי ליקוק להב הסכין, ש"צריך למגר היסטוריונים ואמנים".


אלון פרידמן מגלם את ההיסטוריון הנוקשה שמאבד את דרכו בחיפושו אחר דרך לחשיפת האמת. זוהי איננה הפעם הראשונה שהוא ממלא תפקיד ראשי. "שיחקתי את איוואן אלכסנדרוביץ׳ חלסטקוב ב 'רביזור ' ואת הנסיך פיליפ ב 'הנסיכה איבון ' ואת אהרון גריידינגר ב 'שושה ' ואת סמיון סמיונוביץ׳ פודסקלניקוב ב'המתאבד'". מונה פרדימן את תפקידיו בגאווה. "אומנם התפקידים העסיסיים האלו מגיעים רק אחת לכמה שנים, אבל זה מה שמשאיר אותך עם תיאבון בריא וכשמגיע משהו שווה אתה מעריך אותו ומתייחס אליו יפה".


פרידמן מרגיש הזדהות עם דמותו של ההיסטוריון. "מה משותף לי ולאיתן? אני חושב שהמקום של בהירות המחשבה, כוח התבונה והפיקחון ההקפדה על איזושהי סדר ושמירה על יחסים נאותים, נטולי קונפליקטים עם הסביבה. בשלב של המחזה שאני מוצא אותו מעניין יותר, ככל שהסיפור של דוד מתגלה בפניו, משתבשים הליכי המחשבה ההגיוניים והמוקפדים של ההיסטוריון. זה שלב שאני לא רואה את עצמי בו, אבל אני שמח שזה קורה לפחות למישהו מאיתנו".


פרידמן אומר שהוא מאמין שצריך להעלות מחזות מהסוג הזה. "אני חושב שזה ראוי שקול כזה ישמע גם בתוך התיאטרון הרפרטוארי, ובמדינה תרבותית ומתוקנת תמיד צריך לעשות שריר, ולהוות קונטרה וביקורת". הוא אומר. "הרגע במחזה, שבו הריקבון של ממלכת ירושלים מתגלה במלוא צחנתו האנושית, ואיתן פוקע כמו מיתר בודד של כינור, מאבד לגמרי את מה שהיה ונופל אל תוך תהום חסרת תחתית, הוא הרגע הכי אינטנסיבי מבחינה נפשית, אבל כמובן גם הכי מעניין. כשחקן המקום הזה של קילוף הגנות ומגננות וחשיפה של עצבים תמיד יותר מרתק אותי." הוא אומר.


רגעים קשים לצפיה יש למכביר במחזה, לדברי פרידמן הרגעים הללו קשים גם לו, כשחקן. "הסצינה הכי קשה היא כאשר רוצחים מול עיניי את יואב בן צרויה, בגלל שהעז לומר דברים שלא מסתנכרנים עם "האמת" המקובלת בממלכה. כמי שהוא עד לפשעים שמתגוללים לפניו לאורך כל המחזה, כאן אני צריך להחזיק המון מתח ופחד, שמגיעים לאיזשהו שיא בסצינה הזאת".