אם אדרש להמליץ לשחקנים יהודים בחו"ל לעלות לישראל, קרוב לוודאי שאמנע מלעשות זאת, לא כל שכן לגבי שחקנים מארצות אנגלו־סקסיות. אם הקריירה חשובה להם מעל לכל, כדאי שיישארו הרחק מכאן. אם לא כן, תטפח המציאות האכזרית על פניהם, ושמם יתווסף אחר כך לרשימת היורדים מהארץ. רק שחקן שיש לו נשמה ציונית־חלוצית כמו בימי ‘אנו באנו ארצה’ והוא מוכן לסכן את הקריירה שלו כדי לתת ביטוי להשקפותיו ולרגשותיו, שיבוא אלינו".

אביבה מרקס, פעם שחקנית תמיד שחקנית, מזהה מיד את עצמה כדוברת דברים נחושים אלה בראיון שהעניקה לי לפני 35 שנה. “לא רק שאני מחזקת כעת כל מילה שאמרתי בראיון ההוא, אלא אם אפשר היה, הייתי מביאה אותם בדאבל־דאבל", היא אומרת היום. “זאת עובדה שהשחקנים האנגלו־סקסים שעלו ארצה לא הצליחו כאן בגדול".

מי אשם בכך?

“אין אשמים. אולי זאת תוצאה של שוני במנטליות. אולי זה נעוץ בשנאה למנדט הבריטי שהיה כאן. זאת עובדה שנקלטתי בארץ לפני כמעט 50 שנה, אבל בעירבון מוגבל. עם במאים מחו"ל הלך לי פחות קשה ואיתם התמזל מזלי. כשרצו אותי להצגות שלהם כאן ושאלתי אותם אם המבטא שלי מפריע להם, הם לא הבינו למה התכוונתי. למען האמת, עד היום אני עובדת נון־סטופ".

אבל לא באור הזרקורים.
“כי אף פעם לא לקחתי יחצן. המסביב מעולם לא עניין אותי".

מתפקיד שרת התרבות מירי רגב לדאוג לאמנים הוותיקים ולאמנים העולים?
“אינני יודעת אם היא תקבל את עצתי, ואולי טבעי שתדאג למה שקרוב ללבה, אבל בוודאי יש צורך דחוף בהקמת קרן שתמנע מאמנים להיזרק לעת זקנה. כאן אולי כדאי ללמוד מאי אלה מדינות באירופה, שבהן כדאי להיות שחקן ותיק ואפילו מובטל. שם שחקנים נהנים מפנסיה מכובדת מעת הגיעם לגיל מסוים".


שחקנית בלי בית

כמה עובדות על אביבה מרקס. בגיל 84, שכלל וכלל לא ניכר בה, היא נשארה היפה הזוהרת של התיאטרון הישראלי, ודבריה, הנאמרים בעברית יפהפייה, מתובלים בלא מעט הומור שובב. חיוניותה, על הבמה ומול המצלמות, לא התעמעמה עם השנים. כשדנה וישינסקי, בתו של עמיתה הוותיק מהקאמרי, שלמה וישינסקי, קראה אותה אשתקד לדגל, לככב בקליפ שהתלווה לאלבומה, לא חשבה מרקס פעמיים והוכיחה שלא רק שלא שכחה לשחק, אלא שגם עכשיו היא רוקדת באצילות כמו פעם.


ב"קדחת האביב" עם אורי לוי בקאמרי. צילום רפרודוקציה: רענן כהן ב"קדחת האביב" עם אורי לוי בקאמרי. צילום רפרודוקציה: רענן כהן

מזהים אותה מהופעות אורח שלה בסדרות כמו “סברי מרנן", “שחקן זר" ו"בלתי הפיך". “אמש הלכתי לראות סרט ועל הדרך קיבלתי מחמאות", היא מעידה. “כנראה כדאי לי לצאת בשביל זה, אבל מי כמוני יודעת שאני מסוגלת ליותר. כנראה יש כאן יותר מדי מועמדים לכל תפקיד טוב".

היא, בתו של רב, נולדה בלונדון כבת למשפחת רבנים ירושלמית ואפילו זוכרת את סבתה דוברת שם ערבית. שורשי אביה נעוצים באודסה, ושל אמה – בהולנד. “מכיוון שהיה רעב בירושלים, סבי נענה להצעה לשמש כרב בלונדון", כך היא מנמקת את ירידת משפחתה מהארץ. “שם המשפחה המקורי שלנו היה צמחוביץ’, ואף אחד לא יכול היה להגות אותו. כשאמרו לאבי שמרקס זה שם יהודי מצוין באנגליה, הוא קנה את הרעיון. והמסקנה? – אין לנו שום קשר למרקס אנד ספנסר. אם כבר, חבל לי על שאני לא קשורה לגראוצ’ו מרקס".

מדוע?
“כי אני מחשיבה את עצמי לקומדיאנטית, מצחיקה כזאת".

חרף היותה בת למשפחה דתית, שיחקה בלונדון מילדות והייתה פעילה בשומר הצעיר – “מה שלא מצא חן בעיני המשפחה שלי, שגם הסתייגה מכך שדיברתי בשפת הקודש, עברית". בהיותה נערה, הגיעה לאחר מלחמת העצמאות כמתנדבת לקיבוץ חצור, בדרום, “שם עסקנו בקטיף תפוחי אדמה בשדות".

היה כיף?
“כיאה לאידיאליסטית, מאוד אהבתי את הארץ ואת התגשמות הרעיון הציוני שבה, ופחות את העבודה הקשה".

בתום לימודיה התיכוניים בלונדון שבה הנה כדי להתגייס, לצד הזמרת חנה אהרוני ולצד הבמאית מירי מגנוס לצוות הווי גולני, שהיה הגרעין ללהקת פיקוד הצפון הראשונה. “כמי שהייתה לבד בארץ, איתי התחיל הסיפור של החיילים הבודדים בצה"ל"", היא אומרת.

לאחר שחרורה מהצבא, למדה באקדמיה המלכותית בלונדון באותה הכיתה עם יוסי גרבר ועלתה על מסלול המראה של שחקנית בתפקיד נורה, מ"בית הבובות" של איבסן, לצד תוכנית טלוויזיה שהגישה. אבל החיידק הציוני לא הרפה ממנה. היא באה הנה כדי לשחק בקאמרי בהצגת “הזמנה לארמון", ובמשך שנה זהר הבלונד שלה בתיאטרון התל אביבי, עד שהצעת עבודה מפתה החזירה אותה לונדונה.

בתקופת ההכנה למלחמת ששת הימים, נקראה לדגל מטעם הסוכנות היהודית כדי לעזור בגיוס מתנדבים ו"בסוף גייסתי גם את עצמי ושוב באתי הנה, הפעם לתמיד". “בקושי הספקתי להופיע עם יוצאי להקת השריון, תיקי דיין ואבי טולדנו, והמלחמה נגמרה מהר", היא נזכרת. “למזלי, נשארתי בקשר עם הקאמרי, שלמענו פעלתי בלונדון לפני המלחמה כמתרגמת סימולטנית בביקור הצגת ‘שלמה המלך ושלמי הסנדלר’. ישר קראו לי לשחק שם. הביקורות גמרו את ההלל על

המשחק הקומי שלי בקומדיה הבריטית ‘קדחת האביב’, ומאז אני כאן".
אומנם היא כאן מאז, אבל הסיפור שלה הסתבך. למרות היחס החם שקיבלה בקאמרי, לא נשארה בו. נסים אלוני התפעל מהופעתה בתפקיד הלנה בהצגה “חלום ליל קיץ", ודרש משמעון פינקל, אז המנהל האמנותי בהבימה, להביאה לתפקיד מיס בל, האנגלייה הצעירה, בהצגתו הבלתי הנשכחת “הצוענים של יפו".

“היה לי טוב בקאמרי", היא מציינת, “אבל בימים ההם, כשאיש תיאטרון בשיעור הקומה של נסים אלוני רצה שחקן, השחקן היה מוכן לעבור מבול, אש ומה לא, ולו רק כדי לשחק אצלו. היה נפלא לשחק ב’הצוענים של יפו’ וותיקי הבימה קיבלו אותי באהבה רבה. ‘מי זאת היפה הזאת? (מחקה אותה)’, שאלה רובינא וקירבה אותי אליה" .

כשהיא נשאלת על היחס לשחקניות מאחורי הקלעים, היא מספרת: "ההטרדות באו מצד שחקני דור הביניים. אם הייתי תובעת כל מי שניסה להטריד, חצי תיאטרון היה יושב בבית הסוהר. שחקניות צריכות לדעת להתגונן. כשהיה מי שאיים עלי שאם לא איענה לו הוא לא ילהק אותי בעונה הבאה, מובן שדחיתי אותו על הסף".

מקצועית, תפקיד מיס בל לא קידם אותה. אף לא אחד מ־13 תפקידיה בשמונה עונותיה בהבימה לא היה ראשי. “בהבימה דאז שלט עניין הוותק ולא הלכו לפי הכישרון כפי שהורגלתי באנגליה", מעירה מרקס. “הייתה היררכיה ברורה. כשבמאי זר רצה אותי לתפקיד מרכזי בהצגה שהוא בא לביים בארץ, התקוממה אחת השחקניות וטענה – ‘אני הייתי כאן לפניה!’. וכשהגיע התור שלי לקביעות, פיטרו אותי".

ב־79’ פוטרה סופית מהבימה ויצאה להופיע עם שתי הצגות יחיד במדינות דוברות אנגלית. מאז הופיעה כאן כשחקנית אורחת בתיאטראות שונים. ב־2002 הביאה אותה הופעתה האצילית למחזמר “גברתי הנאווה", שם שיחקה את מיסיס היגנס, כשמולה, בתפקיד הפרופסור, עודד קוטלר, הצעיר ממנה בחמש שנים בלבד. “עם איפור הולם, הכל מסתדר", מרקס מעירה בהומור.

היא נדדה מתיאטרון לתיאטרון כאן, ולדבריה הדפה לא אחת הצעות מפתות מחו"ל. “פעם הגיע ארצה נורמן ליר, מפיק ‘הכל נשאר במשפחה’, ולאחר שהתרשם ממני דווקא מהופעה שלי בתוכנית ‘תשע בריבוע’, הציע לי לצאת לאמריקה", מספרת מרקס. “’תסמכי עלי’, הוא אמר לי. ‘אם תבואי אלינו, בשנה הראשונה לא תהיי יום אחד בלי עבודה’, הבטיח לי. כמובן, לא נעניתי לו. אני, שהישראליות טבועה בדנ"א שלי, לא השתקעתי בארץ אבותי כדי לעזוב אותה בשביל קריירה".

קריירה שלמביט מהצד נראית כגבינה שווייצרית מחוררת, ובסך הכל נשארת שחקנית בלי בית.
“זה לא הפתיע אותי. הורגלתי באנגליה ששחקן בא לשחק לפי תפקיד בהצגה, ומוסד הקביעות לא כל כך היה שם בתקופתי".

פעילה בצער בעלי חיים

בקולנוע היא לא הילכה בגדולות. היה עשור, עד אמצע שנות ה־70, שבו היא עברה מסרט לסרט. לא במקרה הוזמנה לשחק בסרטים של במאים זרים, “שהמבטא שלי לא הפריע להם", או של במאים מכאן, שלא השתייכו לזרם הבמאים המרכזי. מבין סרטיה דאז אנחנו דולים משום מה את “בלומפילד". “השחקן ריצ’רד האריס, שגם ביים את הסרט, לא סבל את הכוכבת שלו, רומי שניידר, וכינה אותה ‘הנאצית שירלי טמפל’", היא מעידה. “רומי התיידדה במיוחד איתי ובמשך שנים הייתה שולחת אלי מתנות".

נקודת חן מחוץ לקריירה הפתלתלה שלה הייתה זכייתה ב־77’ בתחרות “דונה אידיאלה" (“האישה האידיאלית"), שנערכה בסיציליה. “בשביל התואר הזה, הייתי צריכה לעבור שבוע של מבחני תופת", ההומור שלה נכנס שוב לפעולה. “המשימות שבהן נבחנתי שם היו לכאורה משימות פשוטות, של עקרות בית, אבל כמי ששונאת מבחנים, עברתי שם גיהינום".

מזה למעלה מ־40 שנה מרקס חולקת את חייה עם אלוף משנה (במיל’) פנחס נוי (“אלוש"), שלו נישאה ב־82’. אלוש הוא בעל עיטור הגבורה על עוז הרוח שגילה באחת מפעולות התגמול, ולדבריה לא עושה מכך עניין גדול. לבעלה, שלאחר שירות צבאי רב־עלילות עבר להרצות על היסטוריה צבאית, שלושה ילדים ושבעה נכדים מנישואיו הקודמים. מרקס הייתה נשואה בראשית הקריירה שלה תקופה קצרה למי ששיחק בלונדון את בעלה בהצגת “בית הבובות".

ילדים משלך?
“אין לי, מתוך בחירה. אולי יהיו שיאמרו שאגואיסטי לא להביא ילדים לעולם, אבל אני חושבת ההפך, ונראה לי אגואיסטי להביא ילדים לעולם שבו לא מובטח להם טוב. יש כאן איזשהו שקר. אנשים רוצים ילדים קודם כל בשביל עצמם, וזה יופי וזה בסדר, אבל מצד שני אין להתעלם מהוויה דולורוזה שאדם עובר בחייו. די לי בילדים של אחרים שכאילו אימצתי אותם, והם ממלאים אצלי מה שלמראית עין נראה כחסר לי".

לצד קריירת המשחק שלה עוסקת מרקס בתרגום של מחזות ושירה, כולל זו של הנשיא לשעבר, שמעון פרס, ש"יש לו שירים יפהפיים". מעל לכל היא תמיד מצפה לתפקיד הבא, “אבל לאחר שלפני כמה שנים הופעתי בתפקיד מרכזי בהצגת ‘אלמה מאהלר’, מאת יהושע סובול, כבר לא הכי מעניין אותי לשחק בתפקידים קטנים". בנוסף היא פעילה באגודת צער בעלי חיים, ובדירתה המסוגננת בצפון הישן של תל אביב היא מטפלת בשני חתולים פגועים, “אחד בלי רגל, אחד בלי עין".


שמעון פרס. צילום: אבשלום ששוני שמעון פרס. צילום: אבשלום ששוני

לסיום, אני חוזר עם מרקס לאחרית דבריה בראיון שהעניקה לי החודש לפני 40 שנה: “יש כאן יחס יפה אלי, אני לא מתמרמרת, אך עם כל הידע שלי בעברית, עדיין אוהבים לדמות אותי כשחקנית אנגלייה".

כשאני מעיר לה שהמשפט הזה מסמל את כל הסיפור שלה, מגיבה מרקס: “ברחוב אני מקבלת עד היום המון אהבה, אבל מה לעשות, זה לא תמיד בא לביטוי בתיאטרון".