"משנה מצב של בכי לצחוק": שלומי אלגוסי, 57, מגבעתיים, ליצן רפואי
 

"לפני 30 שנה התחלתי בליצנות רחוב וליצנות למבוגרים, וב־16 שנה האחרונות אני מתמקד בליצנות רפואית למבוגרים ולילדים". 


איך נראית התחפושת שלך?

"הדמות שלי מזכירה את צ'רלי צ'פלין. ברגע שאני לובש את התחפושת, אני איש אחר לגמרי. בחיים האישיים אני איש רציני, לא מתלוצץ, לא מספר בדיחות. אבל ברגע שאני עוטה עלי את התחפושת, אני לגמרי הופך לדמות הזאת, ובעזרתה אני משנה מצב של כאב ובכי לצחוק. לפעמים אני נכנס לחדר הניתוח ועוזר לילד, עד שהוא נרדם, להשתחרר מהפחד והמתח. לפעמים אני מגיע גם ליחידות הפריה חוץ גופית ומסייע לנשים שנמצאות בלחץ להירגע. יש בדמות הליצנית שלי משהו ממגנט. משהו שגורם לחולים שנמצאים בבתי חולים לצחוק. הם סובלים מכאבים, בוכים, לחוצים, אבל ברגע שהם רואים אותי, זה מעלה חיוך על פניהם".

שלומי אלגוסי. צילום: יונתן בלוםשלומי אלגוסי. צילום: יונתן בלום

 

מה הקשיים בעבודה כזו? 

"למשל כאשר אני מבקר באופן קבוע איזשהו ילד שנמצא בטיפול נמרץ, ואז יום אחד אני מגיע ורואה שהילד איננו, שהוא נפטר. זה מאוד מעציב אותי". 
 

יש רגע שאתה זוכר במיוחד?

"יום אחד ניגשתי לחדר בבית חולים, שאלתי אם אני יכול להיכנס, וראיתי מיטת תינוק. התחלתי להצחיק אותו עם תנועות, פרצופים, קסמים, אבל לא הייתה שום תגובה. ואז נשענתי בטעות על הדלפק והצפצפה שהייתה לי בכיס השמיעה רעש. פתאום התינוק, שהיה בערך בן שמונה חודשים, התחיל לצחוק. באותו רגע הבנתי שהוא פשוט לא רואה, שהוא עיוור. התחלתי לנהל איתו דו־שיח בעזרת הצפצפה, וזה היה מאוד מרגש".

"תמיד צריך ליצור עניין": ערן, 35, מתל אביב, מעלה מיצגים באירועים 
 

"הגעתי לכל זה לפני 14 שנה דרך עבודות של קרקס. אני מופיע בכל מיני אירועי חוצות, באירועים פרטיים, בקניונים, בכל מקום שצריך דמויות שטח שמסתובבות בקהל, לפעמים על קביים ולפעמים בלי. העניין הוא שזוהי עבודה שתמיד קשורה בשמחה. אני מגיע למקום בשביל להעלות את מצב הרוח של האנשים, והאינטראקציה עם הקהל היא תמיד חיובית". 
 
איך נראית התחפושת שלך?
"תלוי באירוע. אם זה אירועי פורימי לילדים, אז אני הופך לליצן או לדמויות מהאגדות, פיראט או חיות למיניהן. יש גם אירועים שבהם אני צריך להיראות דמות חצי רשמית־חצי ליצנית. הדמויות שאני עושה משתלבות עם האירוע ועם האופי שלי. העבודה שלי היא מול הרבה אנשים, ואילו בחיים האישיים שלי אני דווקא מעדיף לשמור על פרטיותי" (לכן העדיף ערן לא לחשוף כאן את שם משפחתו).

ערן באירוע. צילום: ללאערן באירוע. צילום: ללא

 
מה הקשיים בעבודה כזו? 
"להסתובב על קביים במשך זמן רב זה קשה. כמו כן, אתה צריך להתאים את עצמך כל הזמן לאנשים שנמצאים מולך, וכל הזמן גם לחפש דרכים ליצור עניין כדי לא לשעמם".
 
יש רגע שאתה זוכר במיוחד?
"פעם הזמינו אותי לאירוע, וכשהגעתי למקום גיליתי שמדובר בפתיחה של חנות בשר חדשה. אני טבעוני הרבה שנים, ולמרות שכבר התחייבתי לעבודה הזאת, אמרתי שאני לא מוכן לעשות את זה והלכתי. לא יכולתי לעשות משהו שסותר לגמרי את כל מה שאני מאמין בו".

"איפה שרוצים שמח, אני שם": יובל אדלמן, 42, מתל אביב, מלכת דראג ("ציונה פטריוט")

 
"הכל התחיל מסתם הופעה שעשיתי אצל חברה, ופתאום נהיה ביקוש. כיום אני כבר 18 שנה מופיע כמלכת דראג גם באופן עצמאי וגם בהרכב 'פאות קדושות'. אני מופיע בארץ ובחו"ל באירועים, במסיבות רווקות. איפה שרוצים שמח, אני שם. אני מאחל לכולם ליהנות מהעבודה שלהם כמו שאני נהנה מהעבודה שלי. העבודה שלי זה לגרום לאנשים להיות שמחים, לצחוק, ואני גם צוחק תוך כדי, אז מה רע בזה?". 
 
איך נראית התחפושת שלך?
"אני מגלם הרבה מאוד דמויות – את ריטה, מרגול, שרהל'ה שרון, צביקה פיק, נינט ועוד. לכל דמות אני מחפש את הבגד המתאים, את הפאה המתאימה. אני גם יושב מול היוטיוב ולומד את התנועות, את הניואנסים הקטנים של כל דמות. אבל ברגע שאני פושט את הבגדים, מוריד את האיפור ויורד מהעקבים, אני לגמרי חוזר להיות יובל".

יובל אדלמן. צילום: איתן טליובל אדלמן. צילום: איתן טל

 
מה הקשיים בעבודה כזו? 
"כל הארגון וכל האביזרים שאתה צריך לשים עליך, זה לא פשוט. זה להתגלח כל יום, להתאפר כל יום, ללכת על עקבים כל יום, לשים מחוך כל יום, להדביק ריסים כל יום". 
 
יש רגע שאתה זוכר במיוחד?
"לפני כחמש שנים משרד החוץ שלח את 'פאות קדושות' לייצג את ישראל באירועי הגאווה באמסטרדם. נתנו שם מופע של 40 דקות מול קהל של 50 אלף איש, ופתאום בסוף המופע כל הקהל צעק we want more. זה היה ממש מטורף. המפיק של אירועי הגאווה אמר לנו שמעולם הוא לא נתקל בדבר כזה".

"בכל מופע אני משהו אחר": רומנה לאונידובה, 35, מתל אביב, אמנית קרקס וכוריאוגרפית ב"קרקס פלורנטין"

 
"התחלתי להופיע בבולגריה, ולפני עשר שנים הגעתי לישראל. היום אני כבר 16 שנים מתמחה באקרובטיקה אווירית, מופעי גמישות, הולה הופ וקסמים. אני גם מנהלת את בית הספר של קרקס פלורנטין שבכפר הירוק. אני מאוד אוהבת את החוויה שבקרקס. כשילד מגיע לקרקס ועושה 'וואו' בזמן המופע, זה הסיפוק הכי גדול וזה נותן את המוטיבציה להמשיך. חוץ מזה, העבודה שלי היא מאוד מעניינת ומאתגרת, ובכל פעם מחדש אני מגלה את היכולות שלי". 
 
איך נראית התחפושת שלך?
"יש לי כל מיני דמויות שאני עושה, כמו ציפור או ליצן עם אף אדום. בכל מופע אני משהו אחר. אני נכנסת עד הסוף לתוך הדמות שאני מגלמת כדי שזה יהיה אותנטי. כשאני מורידה את המסכה, יש לי הרבה כובעים נוספים, כמו אמא, מנהלת בית הספר של הקרקס, מנהלת של כל האמנים והעובדים. העבודה היא סביב השעון".

רומנה לאונידובה. צילום: יח"צרומנה לאונידובה. צילום: יח"צ

 
מה הקשיים בעבודה כזו? 
"לעבוד בקרקס זה אומר משמעת מאוד קפדנית ולא לוותר לעצמך. גם כשאת עייפה או חולה או שקרה משהו בבית, the show must go on. את חייבת לזרוק את כל הדברים מהראש ולעלות על הבמה".

יש רגע שאת זוכרת במיוחד?
"בזמן מופע בדרום קוריאה היה לי בגד שנסגר כמו חזייה מקדימה. לפני סיום המופע יצאתי עם כל האמנים לבמה, וכנראה עשיתי איזושהי תנועה שגרמה לחזייה הזאת להיפתח. הייתי עירומה לכמה רגעים, בלי אפילו להרגיש שהחזייה נפתחה. כולם הסתכלו עלי וצחקו, וכשהבנתי מה קרה יצאתי מהר אל מאחורי הקלעים. זה היה רגע מצחיק שאני לא שוכחת". 

"בחקירה אתה לגמרי נכנס לדמויות": רונן מנשה, 50, מרמת גן, חוקר פרטי והבעלים של "חקירנט"

 
"כבר 30 שנה אני עוסק בחקירות בדיני משפחה, זכויות יוצרים, הונאות, גנבות ממעסיקים, זיופים, חקירות כלכליות ועוד. כשעומד מולך אדם פרטי שהוא לעתים חסר אונים מול מי שהונה ורימה אותו, הרי שהסיוע שאתה נותן לו זה הדבר שבסופו של יום עושה לך הכי טוב. יש בעבודה הזו עניין רב, אין יום שדומה לקודמו. בכל יום מצפה לך הפתעה חדשה, כל תיק הוא מלחמת מוחות חדשה". 
 
איך נראית התחפושת שלך?
"קודם כל, גם כשאתה לא מתחפש פיזית, אתה תמיד בונה לעצמך איזשהו סיפור כיסוי, איזושהי דמות, כדי שתוכל לנהל את החקירה. לגבי תחפושות – במגזר החרדי למשל אין לך שום סיכוי לעבוד או להיטמע באוכלוסייה בלי להתחפש. עכשיו למשל היה לנו גם מקרה שבו התחפשנו לשתי זקנות, כדי לאתר אדם שסחט נשים זקנות באזור מגורים מסוים. בזמן חקירה אתה לגמרי נכנס לתוך הדמויות ומזדהה איתן, אבל כשאתה חוזר הביתה, אתה עושה קאט, וחוזר להיות עצמך. מה שכן, אתה לעולם לא מתנתק מהתיק עד שהוא מגיע לסיומו, וחושב על זה אפילו בלילה". 

רונן מנשהרונן מנשה


מה הקשיים בעבודה כזו? 
"לפעמים גם לא מצליחים, לפעמים יש לך יסוד סביר להניח שחשפו אותך, או שגילית פתאום שהוליכו אותך שולל, ושאתה עוזר דווקא לרעים. במקרים כאלה ההרגשה היא לא טובה, אבל אתה לומד את הלקח וממשיך קדימה". 
 
יש רגע שאתה זוכר במיוחד?
"פנה אלי גבר שהיה בזמנו סמנכ"ל בכיר בחברה מאוד גדולה. הוא סיפר שיום אחד ראה באיזשהו עיתון מודעה שחברה מארצות הברית מחפשת לג'וב חלומי מישהו עם נתונים בדיוק כמו שלו. הוא ענה למודעה, נפגש כמה וכמה פעמים באחד המלונות עם אנשים שהזדהו כנציגי החברה מארצות הברית, ובסופו של דבר הם קיבלו אותו לעבודה. הוא התפטר מעבודתו, נסע לארצות הברית ותכנן שבעוד כמה חודשים גם משפחתו תצטרף אליו. להפתעתו כשהגיע לשם, הוא גילה שחברה כזאת בכלל לא קיימת. לקח לו זמן עד שהבין שמישהו בעצם טמן לו פח. בסופו של דבר איתרתי את שני האנשים שהתחזו כנציגי החברה. הסתבר שמי ששכר אותם היה הבוס של אותו גבר, המנכ"ל של החברה שבה עבד, שרצה לגרום לו לעזוב את עבודתו כדי לקחת במקומו מישהו שמקורב אליו. הסיפור הזה זכור לי במיוחד, כי הייתי עד למידת התחכום, לרוע, לאנשים שכביכול מתלבשים יפה ומדברים בשפה גבוהה, אבל בתוכם הם נוכלים ועלובי נפש. בסופו של דבר הסיפור הזה נגמר בפשרה כספית".