שנים אחרי שהייתה בטוחה שכדי למצוא את מקומה בחברה עליה לשנס מותניים עבים ולהיות הליצנית, נמאס לעירית קפלן להיות הקוריוז הקומי בהצגות שבהן היא משתתפת. "אני אומנם נהנית, אבל מיציתי", היא אומרת בהשלמה. "החלטתי עם עצמי שזהו, אני לא לוקחת יותר תפקידים קומיים, אלא אם זה תפקיד ראשי בקומדיה מטורפת".
 

ועדיין, במחזה "מפיסטו" שעלה לאחרונה בקאמרי - ומספר את סיפור התקרנפותו של שחקן צעיר (איתי טיראן) עם עליית הנאצים לשלטון - מגלמת קפלן שחקנית לא אהודה בתפקיד קומי. "כשהתחילו החזרות הבהרתי שאחרי המחזה הזה לא אעשה יותר תפקידים קומיים כאלה", היא אומרת. "אני מספיק מוכשרת כדי לבחור תפקידים. בסך הכל אני ילדה מאוד מפונקת של התיאטרון ואוהבת אותו ואת אנשיו, אבל לאחרונה אני מרגישה שהדמויות שנותנים לי לשחק הן סוג של אפיזודות במחזה ולא עוברות תהליך. אני מתחברת לתפקיד המהורהר, הדרמטי, בייחוד כשבחיים אני לא מבדחת, להפך. אני עוברת דברים מאוד עמוקים ומורכבים, אפילו קשים".
 

אומנם בתיאטרון תפקידיה הם קומיים לרוב, אבל בסדרה "תפוחים מן המדבר" (ימי חמישי, ערוץ 1) קפלן שובת לב כדמות עמוקה ודרמטית, חדה כתער וכנה עד כאב. "לצערי בתיאטרון – ובחברה בכלל - יש נטייה לקטלג ולהכניס אנשים לנישה מסוימת", היא אומרת, "אבל אני מאמינה ששחקנים יכולים לשבור את התבנית. דווקא בקולנוע ניתנים לי תפקידי אופי ותפקידים יותר מעודנים". 
 

את כבר 15 שנים בתעשייה ועדיין לא הפכת לסלב. איך זה קרה? 

"אני לא מרבה להתערבב בפרימיירות ובאירועי יחסי ציבור ולהתראיין לגיא פינס, מהסיבה הפשוטה שמעניין אותי המשחק ולא הפרסום. יכול להיות שזו טעות ושהייתי יכולה לקבל איזה קמפיין. אבל יש לי חרדת פרטיות. כל עניין הסלבס ממש לא מתאים לי. והאמת, מהרגע שהשלמתי עם זה, ובייחוד בשנתיים האחרונות, התחילו להיפתח בפני תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה".

 

הפצע הפך לדבש

נראה כי הייעוד של קפלן (43) מאז ומעולם היה הבמה. היא למדה בתיכון במגמת תיאטרון, סיימה שלוש שנים בבית צבי בהצטיינות ומאז היא עובדת ללא הפסקה, כשבשנתיים האחרונות השתתפה בסדרות "בני ערובה 2", "ג'ינג'י", "מתים לרגע" ו"שכונה". 
 

התפקיד שפרץ את דרכה היה במחזה "שמנה" בקאמרי ב־2006. "היה לזה באזז מטורף שלא תיארתי לעצמי שיקרה, והוא פתח לי המון תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה שלא תמיד היו קשורים למשקל", היא אומרת. "זו הייתה התקופה שהכרתי את בעלי ובכלל נפתחו לי דברים בחיים. גרי בילו אמר לי 'צריך להוציא את הפקק מהתחת', ובאמת כשעשיתי את זה וכשעמדתי על הבמה עם כל כובד משקלי, טיפלתי בעצם בפצע הגדול של חיי, וזה הפך ליערת הדבש שלי".
 

מתי הרגשת שהשלמת עם הגוף שלך? 

"כשסיימתי ללמוד בבית צבי היה לי קשה לקבל תפקידים, והבנתי שאני צריכה לבחור: או להוריד 15 ק"ג ולהיות רזה, או להעלות במשקל ולהבדיל את עצמי משחקניות אחרות. החיים גלגלו אותי למעלה. זה עזר לי לאהוב את עצמי. גם בעלי, שהוא איש רזה וחטוב, אוהב אותי כמו שאני. הוא אוהב נשים שופעות וזה העצים אותי".
 

כרווקה היית מחוזרת?

"רוב הזמן כן, הייתה לי רווקות שמחה והוללת. המזל שלי הוא שאני אישה יפה, יש לי ביטחון עצמי ולרוב אני מחוזרת. אני גם יודעת את מקומי והיו גם מקרים נוראים של בחורים שעזבו כי אני לא ייצוגית והיו כאלה ששאלו 'את תעשי דיאטה מתישהו?'. מילים שנעצו לי חץ בלב. היה בחור שהכרתי בשידוך וכשנפגשנו אמר לי 'וואו, את ממש לא הטעם שלי'". 
 

יש לך, לצד שחקניות נוספות, מקום של כבוד בכל הנוגע לדימוי הגוף של האישה המלאה. 

"ועדיין יש ימים שאני קמה ומרגישה כמו ברבי שהגדילו בשקל תשעים, ולפעמים אני מרגישה כמו נהג משאית. כבר ארבע שנים אני ובעלי (הבמאי ניתאי נצר - ר.ז) מנסים להביא עוד ילד לעולם, אח לעילי בן ה־6. ההורמונים נורא ניפחו אותי ונהיה לי קושי עם הגוף שלי. ההתנפחות כבר לא סקסית בעיני, אז בתקופה האחרונה לא ממש עפתי על עצמי. עכשיו אני במשטר דיאטה, מה גם שיש משקל שאסור לי לעבור אותו וזה פחות בריא לי. אבל אני לא דופקת חשבון לאף אחד. אני יודעת שיש קהל גדול של נשים שמצפה ממני להיות שמנה, אבל ביום שלא ארצה להיות שמנה לא אהיה שמנה. אני לא מוכנה להיות סמל של שמנה וטוב לה, ולא מרגישה צורך לייצג. אני עושה רק מה שטוב ונכון לי כרגע. אני גם לא אוהבת ששופטים נשים שרזו כאילו הן בוגדות, כמו מרינה מקסימיליאן למשל. אם הן רוצות לרזות פתאום, אז סבבה, זו הבחירה שלהן. תסתכלו על האג'נדה החברתית ולא על הגוף".


 

"מסרבת להתקרבן" 


אין לה פרות קדושות, ואת אלו שקיימות בסביבתה היא בוחרת לשחוט מיד. "אני דור שני לשואה", היא מסבירה. "וגם בגלל ההשמנה אין לי עכבות ואני פותחת הכל". 
 

אבל יש לה גם צדדים אחרים, שאותם היא לא ממהרת לחשוף. "צילמתי עכשיו סרט בשם 'להציל את נטע', ולדמות שאני מגלמת שם יש מאפיינים שמתאימים לאישיות שלי, כמו חרדה, פרנויה ועצב. הליצנות שלי באה מתוך עצב גדול, גם בנעורים זה היה ככה, סוג של רצון למצוא את מקומך בחברה. מאחר שתמיד הייתי גדולה, כדי להתקבל הייתי צריכה לצחוק על עצמי ועל אחרים, והדברים האלה נשארו עד היום".
 

ועל מה ולמה החרדות והפרנויה? 

"בעיקר קשה לי עם מה שקורה במדינה, כשמתנהלת כאן מעין מלחמת אחים. אלימות מאוד מקוממת אותי, במיוחד כלפי נשים שנרצחות כל יום. זה מחלחל אלי ואני יכולה לבכות, הבטן מתהפכת לי. אלימות גורמת לי להרגיש שרשת הביטחון שלי מתפוררת".
 

הרגישות הזאת נובעת ממשהו? איזושהי טראומה?

"אני רואה איך בתעשייה הזו מופנה כוח גברי נגד נשים ונתקלתי במספיק דמויות גבריות שניצלו את יכולתם הפיזית והמינית נגדי. זה קרה לי לפני 13 שנה עם אחד השחקנים שעבדו איתי. כשהיינו בחזרות הוא היה עצבני מאוד, וכששאלתי אותו שאלה לגיטימית, הוא התפרץ עלי בצרחות ובצעקות עם קצף שיצא מהפה. כולם עמדו מסביב ולמרות שהוא עבר את הגבול אף אחד לא קם לעצור אותו. הייתי כמו מטרה והוא ירה חץ אחרי חץ. אחר כך הוא התנצל, אבל החלטתי שלא נשכח ולא נסלח. אחרי האירוע הסתגרתי בבית עם התקף חרדה מטורף. לא עשיתי שום דבר רע ובכל זאת נהפכתי לשק אגרוף. החלטתי ששוב זה לא יקרה ושאף אחד לא יטריד אותי עוד, לא פיזית ולא מינית".
 

והיו גם הטרדות מיניות?

"ברור, חופשי. אבל אני מסרבת להתקרבן בעניין הזה. אני מבינה נשים שנרתעות מלהתלונן. זה קרה ופחדתי שאם אסרב זה יפגע לי בקריירה. זו תופעה שקיימת בכל מקום עבודה ומנסים להשתיק אותה. כשאני רואה מישהי יותר חלשה עוברת את זה, אני מנסה לעזור, ולא פעם עזרתי לשחקניות שנקלעו לסיטואציה כזו ויש לציין שזה טופל". 
 

הופתעת מפרשת משה איבגי? 

"לא. זה משהו שידעתי עליו, אבל עד שלא הוכחה אשמתו אי אפשר לדבר על כך. אם משהו קרה, אני רוצה עדיין להאמין שהצדק יצא החוצה. לפעמים לא ברור לי איך בעלי כוח לא מפחדים שיגלו עליהם את האמת. הרי הם רואים מה שקורה בשנים האחרונות מבחינת החשיפה, זו בורות רגשית. ההשערה שלי היא שהתנהגות כזו אופיינית לדור הקודם, שבו היה מקובל למזמז מישהי או לשלוח ידיים. זה דור שבאמת ובתמים נדהם כשבנות אומרות להם עד כאן".

"מקווה שהצדק ייצא". איבגי. צילום: יקי צימרמן "מקווה שהצדק ייצא". איבגי. צילום: יקי צימרמן

 

גל התלונות מוגזם לדעתך?

"מהפכות דורשות דם ועריפת ראשים. חייבים ללכת לקיצון כדי שיהיה ברור מה קורה מעכשיו. אני מאמינה שברגע שהטיפול בהטרדות מיניות יהיה ברור וחד־משמעי, אז הכל יירגע ולא כל דבר יהיה הטרדה. להערכתי זה הולך ופוחת, וצעירים נזהרים היום". 
 

את גם פעילה חברתית. 

"אני ובעלי אקטיביסטים והולכים להפגנות. אני מאמינה שאם אתה מגיע להשפעה תקשורתית, מבחינה מוסרית אתה חייב לתרום את חלקך ולא רק לקבל מחיאות כפיים. רוב פועלי הוא בהעצמה נשית: עזרה לבנות עם הפרעות אכילה, והעלאת המודעות לנושא מעמד האישה".
 

בימים אלו קפלן נמצאת בתהליכי כתיבה של מחזה חדש למבוגרים, יחד עם המחזאי יואב בר לב, שאיתו כתבה את "המכשפה בבית ממול", הצגה לילדים שזכה להצלחה. "המחזה החדש נסוב על השיפוטיות של התעשייה, על שחקנים ועל השרשרת החברתית שבה החזק אוכל את החלש", היא מספרת.
 

יש מצב שתעברי לעשייה מאחורי הקלעים? 

"אני מאוד אוהבת לכתוב. חברתי אודיה קורן אומרת לי כל הזמן שאני מצחיקה ושנונה וצריכה מופע משלי. אולי אעשה את זה. אני רוצה להיות פחות תלויה באחרים ובא לי לעשות לביתי. גם במחזה החדש שלי יש תפקיד בשבילי, השאלה היא אם יבוא לי. לא נראה לי שארד מהמסך לגמרי. בכלל, הקונספט של להיות בבית ולקבל תמלוגים הוא נהדר. אולי אז גם אוכל להחליט מה בא לי ומה לא בא לי לעשות".