משהו לא רגיל קורה עם יעקב אגמון. בגיל 87, כשלא מעט מהעוגנים בו כבר שכחו מה עשו בעבר, הוא יוצא מחרתיים, בפעם ה–26, עם התיאטרונטו, פסטיבל הצגות היחיד, שהוא הפסטיבל הפרטי הוותיק במדינה. “כדי שלא ישעמם לי, אני יוזם מפעלי תרבות ומריץ אותם", הוא מעיר בהומור. “אולי בגלל זה אני מגיש כל כך הרבה שנים את תוכנית ‘שאלות אישיות' בגלי צה"ל, כדי שיהיה לי עם מי לדבר".

רגע לפני צאתו לעכו העתיקה, שם יוצגו הצגות הפסטיבל לצד אולמות יפו העתיקה, אני מזכיר לו הצהרה שלו ולפיה הצגות התיאטרונטו הן מפסגות התיאטרון. האומנם? כולה שחקן אחד על הבמה, כמעט בלי תפאורה, באולמות שאינם בהכרח פאר היצירה. “כמי שמלווה את הצגות התיאטרונטו מאז שמתחילים לעבוד עליהן, אני יכול להבטיח לך שהשנה יהיו בו הצגות נהדרות", אומר אגמון. “לא הייתה לנו, הוועדה האמנותית, בעיה להשיג אותן מתוך מאה פניות שהופנו אלינו".

אגמון רואה במפעל הזה תיאטרון אולטימטיבי. “כאן השחקן נטו מול הקהל, בלי שום אמצעי עזר", הוא אומר. “בעיני זהו תיאטרון במיטבו, שמעמיד אתגר בפני מי שמציג אותו".

למעשה, אגמון המציא פטנט. לא ידוע על פסטיבל קודם מהסוג הזה, בארץ או בעולם. בעקבות התיאטרונטו נערכים עתה פסטיבלים מקבילים בניו יורק, ברוסיה ובגרמניה. הוא נוהג לארח גם הצגות יחיד מחוץ לתחרות. כך תפתח השנה את הפסטיבל ההצגה המצוינת של החאן “מתחזקים", מאת ב. מיכאל ובהשתתפות יהויכין פרידלנדר.

אגמון עם ראייתו אלמגור. "יש בעיה כשמגיעים לפקידי האוצר, שההצגה היחידה שראו היא 'שמלת השבת של חנהל'ה". צילום: יח"צ

אגמון נחשב לדעת רבים כאחד מגדולי יזמי ומנהלי התרבות בישראל. הוא ניצח על במות הבידור הראשונות כשארגן את חגיגות העשור למדינה (וגם ה–12 וה–40). כמו כן ניהל את התיאטרון הקאמרי ואת הבימה, גם הקים וניהל את תיאטרון בית ליסין. אגמון ניהל את תחרות רובינשטיין הראשונה, גם את פסטיבל עכו, הפיק עשרות הצגות מדוברות בתיאטרון “בימות" שהקים. תוכנית “שאלות אישיות", שהוא מגיש בגלי צה"ל, היא מיתולוגיה בפני עצמה. יש הסבורים כי הוא ראוי לפרס ישראל על מפעל חיים. “אין לי מושג מהם השיקולים לגבי פרסים כאלה", אגמון מנסה להיתמם. “עם זאת, אם היו מציעים לי פרס כזה, לא הייתי מסרב".

אינך אורי זוהר, שסירב לפרס לפני למעלה מ–40 שנה.

“אבל הייתי מדריך של אורי זוהר. בשומר הצעיר". מיד גובר עליו ההומור שלו. “איך שאתה רואה, הבית שלנו מלא בפרסים, כולל פרס ישראל, שגילה (אלמגור) קיבלה", הוא אומר. “מבחינה משפחתית יש פה מספיק".

אולי יש שיקולים פוליטיים שהם בעוכריך?

“אי אפשר לדעת. זה תמיד תלוי בוועדה שבוחרת. אז קיבלתי את פרס התיאטרון למפעל חיים. ואני יכול להתגאות באות יקיר העיר שהוענק לי על ידי עיריית קריית שמונה. שיקולים פוליטיים? ראה מה כתבה שרת התרבות מירי רגב לתוכניית התיאטרונטו. רק דברי שבח למפעל הזה ולי".

כבר בצליל דבריו של אגמון ניתן להבחין בנימה מפויסת כלפי מי שרעייתו התנצחה איתה פומבית בחריפות. “השגיאה הברורה של השרה הייתה שהיא השמיעה את דעתה לפני שהיא ידעה", הוא טוען. “השרה דיברה על הפריפריה והפסטיבל שלנו מגיע השנה לעכו, ואני מקווה שבשנים הבאות גם לערים נוספות בפריפריה. כך נהגתי תמיד כמי שהקים 27 מועדוני מופ"ת של ההסתדרות בכל רחבי הארץ. הייתי מקיים את הצגות הבכורה של תיאטרון ‘בימות' דווקא הרחק מתל אביב. את הבכורה של הצגת ‘נפוליון - חי או מת' קיימנו בקריית גת. אולי מירי הייתה בה".

מירי סיבוני הייתה אז, ב–1970, רק בת 5.

“מי יודע. אבל כשמדברים היום על תרבות בפריפריה, צריך לדעת שכל הפילוסופיה של ‘בימות' הייתה פרברים. לא חשבנו אחרת".

ובשורה התחתונה?

“אני מנסה להבין את השרה. מובן שזה לא אנושי לדעת הכל ברגע אחד".

מכיסא לכיסא

ממרומי גילו משקיף אגמון בסיפוק על הנעשה בתחום התיאטרון. “יש במאים חדשים וכישרונות משחק בלתי רגילים", הוא אומר. “אבל יש בעיה כשמגיעים לתקציבים, כלומר לפקידי האוצר, שההצגה היחידה שהם ראו זו אולי ‘שמלת השבת של חנה'לה'. אתה יושב מולם ורואה שהם לא רק לא יודעים במה מדובר אלא גם איך מדברים. אף אחד לא האשים את החבר'ה האלה בעודף ידע. הבורות היא הצד החזק שלהם".

“באוצר רצו שיסגרו את הבימה כשרק התחלתי לנהל את התיאטרון הזה", אגמון עולה להתקפה. “השופט אמר להם ‘השתגעתם, שאני אסגור את התיאטרון העברי הראשון, שהוא התיאטרון הלאומי במדינת ישראל? אם יש משהו לא בסדר, תחליפו את ההנהלה שם, אבל לסגור?'. הוא פשוט זרק את פקידי האוצר מכל המדרגות. כנראה זה הגיע להם, כי אפילו בגאנה לא נוהגים כפי שהם נוהגים".

אתה מרוצה מהבימה של היום, לאחר שהצלת את התיאטרון הלאומי מקריסה?

“יש לי שני כללים שאני משתדל להקפיד לא לעבור עליהם. האחד, אני נוהג לא לבקר גופים שניהלתי בעבר. השני, וזה היה כלל ברזל אצלי, לא להיצמד לכיסא אלא למלא כל תפקיד בפרק זמן קצוב. טוב עשה אילן רונן שהודיע על סיום תפקידו כמנהל האמנותי בהבימה לאחר עשר שנים. זה מספיק זמן. לא מוכרחים למלא תפקידים ציבוריים לנצח. זה לא עסק פרטי".


נעבור מהאוצר לרשויות המקומיות. עומדים לשלם לזמר על הופעה של 45 דקות בחג העצמאות 130 אלף שקל.

“זה הזכיר לי את חגיגות העצמאות שארגנתי בחג העשור למדינה עם במות הבידור הראשונות - ואז לא דובר על מחירים שערורייתיים שכאלה. אבל אם יש פראיירים שהטיפשות היא הצד החזק שלהם והם מוכנים לשלם, שיהיו בריאים".

מבמה לבמה

בין אגמון לבין רעייתו, גילה, שבמהלך הראיון הוא מזכיר אותה לא אחת בחיבה, קיימת אחוות יתומים. כמוה לא הכיר את אביו שנפטר קודם לידתו מדלקת ריאות. יעקב טיקולסקי, כפי שנקרא, עלה ארצה מפולין עם אמו. “כמי שבא לכאן בגיל 4, לא הייתה לי ברירה אלא להרגיש כצבר לכל דבר", הוא אומר. “גדלתי מגיל 8 בקן השומר הצעיר בתל אביב, בין השאר עם חברי, שלוימל'ה בר–שביט ודני קרוון. אין ספק שהחברים די עזרו לי להיות איך שאני. אבל כשביקרתי בסוקולוב פודלסקי, עיירת הולדתי בפולין, היה לי מרגש להיווכח איזה קשר יש לי למקום הזה, למרות כל הצבריות שבי".

נקודת הזינוק לא הייתה קלה. אמו עבדה כמבשלת במסעדה תל אביבית וגם כעוזרת בית. “מהמציאות המחשלת הזאת הייתי בורח לקן התנועה", הוא נזכר. “התנועה הייתה בשבילי בית, לא רק מקום של משחקים ובידור".

אגמון למד ב"תיכון חדש", התגייס לפלמ"ח, ליווה שיירות לירושלים והיה מראשוני קיבוץ הראל, שם שימש לא רק כמזכיר וכראש ועדת התרבות אלא גם כברזלן, שחלק חדר אחד עם בני אמדורסקי לפני שזה הגיע לדודאים. הפילוג במפ"ם החזיר אותו לתל אביב ובין השאר שימש כרכז מערכת בשבועון “רימון", עד שגילה שהש"ב, השב"כ דאז, הוציאו כמשקל נגד ל"העולם הזה".

עם היכולת הארגונית שלו, כמי שנודע כמארגן הפגנות 1 במאי של תנועות הנוער וכמפיק חגיגות בהתיישבות העובדת, אין פלא שנענה למכרז לקראת חג העשור ב–1958 והתקבל לתפקיד מנהל מחלקת המפגנים. מהג'וב ההוא נרשם על שמו פטנט במות הבידור בחגיגות העצמאות, כולל הזיקוקין די נור, “רעיון שבא לי בעקבות השמחה הספונטנית שהייתה ברחובות עם הכרזת כ"ט בנובמבר".

גנדי. "מתברר שהיו לי גם שיקולים אישיים". צילום: יעקב סער, לע"מ

באותה שנה אירעה רעידת אדמה בתיאטרון הקאמרי הצעיר, כששחקנים התמרדו נגד ההנהלה. כצעירון בן פחות מ–30 הייתה לאגמון החוצפה הבריאה ליטול על עצמו את ניהול התיאטרון. לאחר ארבע שנים בתפקיד, כולל הצלחות בימתיות מוכחות, יצא ללימודים בארצות הברית, שם שימש במשך שנתיים כיועץ לקרן התרבות אמריקה–ישראל.

אגמון, שכבר הספיק להתגרש מאשתו הראשונה, מרים, אם בנו הבכור עידן, לא יצא לאמריקה בגפו. עמו הייתה גילה אלמגור, שכבר הייתה לאחר פרק נישואים קצר לאילי גורליצקי ואותה הכיר בקאמרי. מכיוון שלא היה להם זמן פנוי לחגיגת נישואים, הם אספו מניין והתייצבו לפני המראתם לחו"ל מתחת לחופה במשרדי ועד הקהילה בתל אביב. אחרי יותר מ–40 שנה ערכו לו בהבימה אירוע פרידה צנוע בתום ניהולו שם, ואלמגור הפתיעה אותו עם טקס נישואים חוזר.

כשחזרו ב–1964, הקים את תיאטרון “בימות". “מאז ועד היום לא עבדתי עם שותף, והופנו אלי לא פעם הצעות מפתות", הוא מציין. “זה הבן–אדם, תמיד עצמאי".

בשנות ה–60 ובראשית שנות ה–70 היה “בימות" צומת תרבות מרכזי כאן. בשלוש מהפקותיו - “איש חסיד היה", “בוסתן ספרדי" ו"המגילה" - הניף אגמון את נס המרד נגד רעיון כור ההיתוך של בן־גוריון, שדחק הצדה כל מה שהתקשר לגולה. “היה חשוב להראות את השורשים שלנו", הוא משוכנע.

במקביל ל"בימות" התפזר אגמון על פני כל תחומי התרבות הבימתית. זה כלל ערבי ראיונות וניהול תחרות הפסנתר הראשונה על שם ארתור רובינשטיין, לצד האנסמבל הקאמרי, כנס המחולות בקיסריה, תיאטרון בית ליסין (שאותו הקים כגוף הסתדרותי), פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, פסטיבל הכליזמרים בצפת, פסטיבל הבירה בתל אביב, חגיגות היין בראשון לציון. הוא ניתר מתחום לתחום, ורק באמנות הפלסטית לא נגע.

עם הטלוויזיה מעולם לא היה לו רומן לוהט. “חוץ מתוכנית הראיונות ‘עלי כותרת', בשנות ה–70, אף פעם לא הייתה לי משיכה לזרקורים האלה", הוא מעיד. “בוודאי לא עם כל הריאליטי כיום, שאני לא אוהב. אבל זה לא מציק לי כל כך".

פעם בשנה הוא חוגג, כאמור, את התיאטרונטו, וכל שבוע יש לו חגיגה אחרת. על השולחן העתיק (אגמון חובב של ריהוט עתיק מסוגנן) במשרד “בימות 2000" שלו מתנוססת רשימת מרואייניו בתוכנית “שאלות אישיות". הוא מצרף עוד ועוד שמות לרשימה הבלתי נגמרת.

חלמת להיות מראיין?

“בחיים לא. לא היה לי שמץ של כוונה להגיע לזה. הכל התחיל מפגישה מקרית עם יצחק לבני בשנות ה–60. כששאל מה הייתי עושה אם היו ממנים אותי למפקד גלי צה"ל, השבתי שדבר ראשון הייתי מזמין אותו לשם, לתוכנית של שיחה בת שעה. לבני רשם משהו בפנקסו ובכך הסתיימה השיחה. כעבור זמן מה הוא שאל אותי אם זכורה לי השיחה. לא יכולתי להכחיש. לבני סיפר שהוא מתחיל לנהל את גלי צה"ל ורוצה שאגיש את התוכנית שהצעתי. לאחר שאמרתי לו שהרעיון לא מופיע בסדרת החלומות שלי, לבני לא הרפה ממני עד שהסכמתי לפיילוט. הזמנתי את חיים טופול, חברי, לשיחה משני צדי המיקרופון וחשבתי שבזה נגמר הסיפור. אז קיבלתי טלפון שהולכים לשדר את התוכנית. כך זה נמשך עד היום".


מה הסוד?

“אולי בנוסחה שמאחורי התוכנית. 50 דקות של ראיון. לא דוחפים מיקרופון לפרצוף. לא קוטעים מרואיין. נותנים לו לדבר. הכל בניחותא. ראיינתי בטלוויזיה. ראיינתי בעיתונות. ראיינתי בערבי ראיונות. אבל הכי אני אוהב רדיו. אין כמו האינטימיות של הרדיו, המאפשרת להתרכז בעיקר, בלי שום חנפנות לקהל. ואתה יודע מתי יוצא הראיון הטוב ביותר? כשהמראיין והמרואיין שוכחים מנוכחותו של המיקרופון. אין פגישות מקדימות עם המרואיינים. אין שאלות מוכנות מראש. יש לי רק רשימת נושאים לשיחה עם הדגשות. הראיון זורם לאן שהוא זורם ככל שאני מצליח לדובב את המרואיין מתוך הסקרנות שמוליכה אותי. מה שאנחנו מקליטים, משודר. אין עריכה. ועוד משהו. עם כל הכבוד לכך שאני מראיין ברדיו כמעט 50 שנה, אני לא שוכח לרגע שהקהל מתעניין במרואיין ולא בי".

אתה מנהל דיאלוג עם מרואיינים שהשקפותיהם קוטביות להשקפותיך.

“משעמם אותי לראיין אנשים הקרובים לדעותי. אני לא מהסס לגלות כאן שהלכתי עם הימין הכי רחוק שאפשר. אפילו ראיינתי את מאיר כהנא לפני שנהיה חבר כנסת, ב'עלי כותרת' בטלוויזיה. הוא אמר שם שיש להעמיס את הערבים על כלי רכב ולהעביר אותם אל מעבר לגבול. לא צעקתי לו מנוול, פושע, או כל מה שחשבתי עליו, אלא שאלתי אותו, בסרקזם כמובן, איך יבצע את ההעברה מבחינה טכנית. האם יזרוק אותם מעל לגדר? האם יירה בהם? יותר לא הייתי צריך".

מה עבר בך באותו רגע?

“לרגע לא שכחתי שאני מראיין, לא שופט. גם אם אני לא מסכים עם מילה אחת של המרואיין, זכותו להביע את דעתו".

משידור לשידור

הרבה מפורסמים פתחו בפניו את סגור לבם. הוא שמע את גולדה מאיר מתוודה ש"אף פעם לא ראיתי את עצמי בקטגוריית המנהיגים". אבא אבן סיפר לו שכאשר הוא מתחבר לטלוויזיה, הוא איננו מסוגל להיפרד ממנה. דליה רביקוביץ הדיכאונית הביעה באוזניו כבר בגיל צעיר את רצונה לחדול מלכתוב. יעקב חזן נזכר בפניו ביומן שכתב ונשרף בהתקפה הערבית על משמר העמק. ואילו נתיבה בן יהודה התעקשה לומר לו ש"שיח לוחמים" זה בדיחה.

את מי החמצת?

“את משה דיין. במקום זה ראיינתי לאחר מותו את בתו, יעל, בביתו. גם עם אריאל שרון זה לא הסתדר איכשהו, אף שהיה בעבר קשר בין הנשים שלנו".

נדמה לי שפסחת על עוד שם.

“אתה בוודאי מתכוון לגנדי".

ראיינת חצי מדינה, מדוע דילגת דווקא עליו?

“מפני שהסתייגתי מגנדי בגלל הרבה דברים. מתברר שהיו לי גם שיקולים אישיים בבחירת המרואיינים".

מכל הראיונות ב"שאלות אישיות" זוכר אגמון דווקא את זה שלא שודר בגלי צה"ל. זה היה ראיון עם ראש הממשלה לשעבר בן־גוריון, אז כבר בערוב ימיו. שלטונות הצבא לא אישרו את שידור התוכנית מאחר שהזקן שוב לא היה בקונצנזוס. אגמון לא ויתר והעביר את התוכנית לשידור אצל המתחרים, קול ישראל.

“לקחתי פטיפון ונסעתי לשדה בוקר", הוא משחזר. “סיפרו לי שהזקן אוהב את ‘ירושלים של זהב' ואין לו במה לשמוע שירים. בסוף הראיון הפעלתי את הפטיפון והשמעתי לו את השיר. הוא האזין בקשב רב ובעודנו משוחחים על נעמי שמר, שעליה שמע, שאל ‘מי המשוררת?'. לרגע התבלבלתי והערתי שזה עתה דיברנו על נעמי שמר. אבל הוא התעקש ושאל ‘מי המשוררת ששרה?'. אז הבנתי שלזמרת שולי נתן הוא קרא ‘משוררת'".

אגמון זוכר לא מעט רגעים מרגשים בתוכנית ובעקבותיה. כך ליווה לחופתו את מכוון הפסנתרים העיוור מאיר פלי, שאיבד את מאור עיניו בפעילות אצ"ל ערב הקמת המדינה, כשבזרועו השנייה של זה אחז מנחם בגין. הוא הצליח לרכוש את אמונה של מרים אשכול, אלמנת ראש הממשלה השלישי, ועם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה היה היחיד שהצליח לבקע את חומת הסרבנות שלה לראיונות. את המשורר אלכסנדר פן ראיין כשהיה על ערש דווי והוא טוען שלמשורר הקומוניסט לשעבר “היו פחות שגיאות מאשר לרוב מנהיגי ישראל".

רק מנהיגי ישראל?

“כמובן, גם התקשורת. גסות הרוח הפכה במקרים רבים לסיבה טובה לקרוא ראיון, ומדורי הרכילות התפשטו על פני כל התקשורת וגם חדרו לראיונות. הקרב בין העיתונות הכתובה, התקשורת האלקטרונית והאינטרנט הוא כה חריף ועמוק שכבר לא בוחלים בשום אמצעי כדי להגיע לקהל. הצהוב חוגג".