לקראת יום השואה תוצג באוניברסיטת תל אביב סדרה של 35 ציורים בנושא השואה שתציג הציירת והפסלת דבורה (וג) זליכוב, דור שני לשואה. "חלק מהציורים המוצגים בתערוכה מצאו ביטוי על הבד אחרי 50 שנה, בעקבות אווירת הבית, או סיפורים וחוויות ששמעתי או חוויתי", מספרת זליכוב. "המוטיב המרכזי הוא רצח אשתו הראשונה של אבי ושלושת בניו, כמו גם המספר המקועקע לאמי על ידה השמאלית - A-17538".
איך מציירים שואה?
"כבת לניצולי שואה, האווירה בבית, התחושות שההורים העבירו אלי במהלך השנים, הסיפורים המעטים והמצוקות השונות הטמיעו בי תחושות עמוקות ביחס לשואה. מאחר שהתחלתי לצייר בגיל צעיר ופיתחתי יכולת במהלך השנים, הגעתי לציורים בנושא השואה. זה התפרץ אחרי ביקור במחנות השמדה בפולין, לפני למעלה מ־20 שנה, עם משלחת של תלמידות בית ספר בו לימדתי".
זליכוב (63) היא מורה לאמנות ומחנכת כבר 25 שנה. היא מחוברת עמוקות לאמה בת ה־92 וחווה דרכה את המשמעות של החיים תחת השלטון הנאצי באושוויץ. עד כדי כך מזדהה זליכוב עם אמה, שהיא עונדת צמיד שעליו חרוט העתק מדויק של המספר המקועקע על זרוע אמה. היא נולדה בתל אביב להורים דתיים ניצולי שואה. אביה איבד משפחה שלמה: אישה, שלושה בנים, הורים, אחיות ושאר בני משפחה. אף שאביה הקים עם אמה משפחה חדשה בארץ, הוא נפטר בגיל צעיר, אחרי שלבו קרס. האם, בת 92 כיום, איבדה אף היא את רוב משפחתה.
היה קשה לגדול בבית של ניצולי שואה?
"אבי ז"ל היה אדם חולה מאוד. שקט. מופנם. לא דיבר ואסור היה לדבר בנוכחותו על השואה, או על כל דבר שיגרום לו להתרגז. אדם שיושב במרפסת במכנסי פיג'מה וגופייה, ומתבונן במתרחש ברחוב. כפי שאמי כינתה אותו: 'אבא ישב כמו נוף'. אני זוכרת אין ספור אשפוזים בבית חולים הדסה ברחוב בלפור בתל אביב, ליד הבית, והכל כתוצאה מזיכרונות השואה או מדיבורים עליה. כך למשל, כשהתבקשתי להכין עבודת שורשים על משפחתי וביקשתי ממנו פרטים, הדבר הסתיים באשפוזו. למרבה הצער הוא לא האריך ימים. אמא, שהייתה הדמות הדומיננטית בבית, סבלה אף היא ממוראות השואה. היו מקרים קשים כשאמא הייתה ככל הנראה חולמת חלומות זוועה, ומעירה את כל הבית בצעקותיה. ראיתי, לא פעם ולא פעמיים, את אימא מתעוררת כשידיה מורמות ומתחננת ש'לא ייקחו לי את הילדים'. אמי, בניגוד לאבי, לפחות צעקה, הביעה בשפת גוף משלה את מצוקתה. הדברים שחיזקו מאוד אותי ואת אחיותי היו החום, האהבה והנתינה האינסופית שראינו וחשנו מאמי. בהחלט ייתכן שמאורעות השואה חישלו אותה והעניקו לה כוחות בחינוך ובאווירה שיצרה בבית. בפרספקטיבה של מעל ל־60 שנה, החיים בבית אינם נראים כה קשים כפי שחוויתי בהיותי ילדה. הדברים נראים לי כך אולי כי היום אני מפויסת יותר כאמא וכסבתא, ומקבלת באהבה ובהבנה את המקרים ה'חריגים' שאיתם נאלצתי להתמודד לפני עשרות שנים".
גדלת בבית דתי. איך האמונה באלוהים מסתדרת עם מה שקרה ליהודים בשואה?
"נושא האמונה והשואה מעלה שאלות אמוניות קשות ביותר, כשחלק משורדי השואה זנחו את האמונה באופן מוחלט. בעוד אצל אחרים, האמונה דווקא התחזקה מהכרת תודה על שנשארו בחיים, למרות הכל. הורי נמנו על הסוג השני, כחדורי הכרת הטוב על הישארותם בחיים ועל הקשר שנוצר ביניהם, למרות התקופה הנוראה שעברו. כך חונכתי, אף שלא תמיד הבנתי אצל הורי את הגישה האמונית שבה בחרו בנסיבותיהם האישיות הנוראות. גם זה היה אחד הטאבואים שאסור לדבר עליו ולקיים לגביו דיון פתוח".
דבורה זליכוב – סדרת שואה, החל מ־3.5, שלישי (היום), אוניברסיטת תל אביב – בכניסה לספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי