דודי שושי תמיד אהב לטייל ברחבי הארץ. כך חינך גם את בנו בכורו, יקיר ז"ל, שנפל בלבנון בשנת 1994, חודשים ספורים לפני שחרורו. "בני גדל על חינוך של ארץ ישראל. בגיל שנה הוא החל לטייל איתנו עד שהתבגר והלך לדרכו", מספר שושי, "יקיר אהב את הארץ, אהב את הגולן, אהב את הבקעה. הוא היה בגרעין עליון בקיבוץ יפתח, וגם האנדרטה לזכרו נמצאת בקיבוץ יפתח וצופה על הנוף של הרי הלבנון והגולן".

שושי, 71, גמלאי מזכרון יעקב (בעברו חבר "אגד"), ממשיך גם כיום לטייל וליהנות מנופיה של ארץ ישראל ומההיסטוריה שלה. את הידע הרב שצבר לאורך השנים הוא הולך להפגין ב"חידון הציונות למשפחות", שישודר במוצאי יום העצמאות למדינת ישראל בערוץ 10. מטרת החידון, שנערך ביוזמת ההסתדרות הציונית העולמית והמועצה הציונית בישראל, וינחה אותו הקומיקאי אלי יצפאן, היא לחזק את הקשר של עם ישראל, ובייחוד של הדור הצעיר, לסיפור הציוני באמצעות חוויה מהנה המתאימה לכל הדורות ואף מחברת ביניהם.

עשר המשפחות שהעפילו לגמר יתמודדו על תואר "המשפחה הציונית של ישראל" באמצעות מגוון משימות אתגריות וחידונים אינטראקטיביים הקשורים להיסטוריה של מדינת ישראל (מלחמות, אישים, תרבות, ספורט, הישגים בולטים, אתרים ועוד). המשפחה שתזכה במקום הראשון תיהנה ממסע משפחתי בהונגריה, באוסטריה ובשווייץ בעקבות תחנות חייו של בנימין זאב הרצל ומסעו המדיני באירופה עד הגעתו לירושלים.
 

לשלב הגמר מגיע שושי עם חתנו, עם נכדתו ועם אחיו חזי. "אני בטוח שאם יקיר היה בחיים, הוא היה גאה בנו שהגענו לשלב הזה", הוא אומר ומספר שיקיר חיזק אצלו עוד יותר את נושא אהבת וארץ ישראל והכרתה: "יום אחד נכנסתי לחדרו של בני ושמעתי אותו מקליט את עצמו ומדבר על פרשת ניל"י, דברים שהיה צריך להעביר לחיילים. שמעתי אותו וראיתי את פרי עמלנו, את מה שהשקענו בו. ההיסטוריה שלנו היא חלק מאיתנו. מדי פעם אנחנו מסתכלים על הנוער של היום וחושבים שאנחנו היינו קצת שונים, אבל בפועל, כשהנוער הזה צריך לעמוד במבחן, הוא אכן עומד. יש לנו נוער מצוין".
 

ספר איך אתם מתכוננים לכזה חידון.

"לכל אחד מאיתנו יש ספרייה מורחבת בבית בנושא. אנחנו קוראים ספרים שעוסקים בהיסטוריה ובציונות, בוחנים זה את זה, רושמים, בודקים דברים. אנחנו גם מטיילים כל הזמן, מדברים על הנושא, על מסלולים. הנושא של אהבת וידיעת הארץ תמיד על הפרק אצלנו במשפחה".
 

תתאכזב אם לא תזכו? 

"הייתי רוצה שנזכה, אבל אם לא אז לא. מה שחשוב הוא שהנושא מעניין אותנו וקרוב ללבנו, ועד היום האחרון נמשיך להעמיק את הידע בתחום". "אני חושב שבמערכת החינוך צריכים לדבר יותר על הציונות וגם על התנ"ך", מוסיף חזי שושי, אחיו של דודי, "אין דוגמה באנושות כמו של העם שלנו. עם שאחרי שהיה נרדף במשך 2,000 שנה, הושמד ועבר את כל הצרות בעולם, הצליח לחזור למולדתו ולהקים אותה מחדש. לכן אנחנו צריכים להדגיש את זה, לשמור על זה ולעשות הכל כדי לחיות בשלום עם כל השכנים שלנו". 
 

חזי שושי, 77, מזכרון יעקב, בוגר לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, עובד כמורה דרך מזה כ־40 שנה, ומטרתו המוצהרת היא להביא ולהנגיש לעם את הציונות, הערכים ואהבת ארץ ישראל. באחד מסיוריו הוא אף נפצע קשה בפיגוע. "זה היה הפיגוע הראשון של מחבלים לאחר מלחמת ששת הימים", הוא נזכר, "הדרכתי צוות מורים של בית הספר לקציני ים בעכו. היה אז חול המועד סוכות, וב־9 באוקטובר 1968 הגענו למערת המכפלה. היה אז סידור כזה שהיו שעות תפילה ליהודים ושעות למוסלמים. אנחנו הגענו כשהמוסלמים התפללו וחיכינו למועד שלנו כדי להיכנס. ואז נזרק לעברנו רימון ונפצענו. הייתה בהלה גדולה. עברתי שלושה ניתוחים, וגם כל האוטובוס שלי היה פצוע".
 

איך אתה מרגיש בנוגע לעובדה שאחרי כל כך הרבה שנים אנחנו עדיין מתמודדים עם פיגועים?

"זה מאוד מאכזב, אבל לצערנו זאת המציאות. מה לעשות, אנחנו צריכים כל הזמן להגן על עצמנו".
 

דבר נוסף שמאכזב את שושי היא העובדה שהצעירים של היום לא מכירים מספיק את הארץ. "הדור של היום פשוט נוהה אחרי המודרניזציה", הוא אומר, "אימצנו את התרבות האמריקאית שכסף זה חשוב, רייטינג זה חשוב. היום להשתתף ב'אח הגדול' זה הישג, וחבל שכך. יש לנו נוער מצוין ונהדר. כשצריך לתרום הוא יודע לתת כתף ועושה זאת ברצון. צריך רק להכווין אותו יותר נכון, כדי שהם באמת יהיו דור ההמשך וכדי שלא רק בשעת חירום יצאו ויראו את עצמם. הערכים שאנחנו צריכים להנחיל לחבר'ה הצעירים הם אלה שבעצם גם יאפשרו לשמור על ההמשכיות של העם שלנו".

 

עבודת שורשים

 

את דעתו של חזי שושי מחזקת דפנה נעים, סגנית מנהלת בית הספר הרב־תחומי באופקים. נעים, 47, מגיעה לחידון עם בתה, בעלה ואמה. "ילדים לא מתעניינים כיום מספיק בציונות, כיום זה יותר דור האייפון", היא אומרת, "אני חושבת שזה נובע גם מחוסר חשיפה מספקת וגם מחוסר עניין שלהם. צריך לגרום להם להתעניין בנושא באמצעות חידונים, סיורים משמעותיים בארץ, למצוא דרכים יצירתיות כדי להעשיר את התוכן, וזה תפקידו של כל מורה ומחנך. אפילו כשאני למדתי לחידון הזה, גיליתי שגם אני לא מספיק יודעת על הציונות ועל העבר של המדינה והעם היהודי. לכן חשוב לי מאוד להעשיר את הידע של הילדים בנושא ציונות".

"לא היה קיפוח". דפנה נעים "לא היה קיפוח". דפנה נעים

 

שיעורי היסטוריה בבתי ספר לא מספיקים לדעתך? 

"יש תוכניות מאוד מסודרות, אבל לדעתי כדאי להפוך את הציונות לרלוונטית יותר להיום, שהילדים יוכלו לקשר בין ההתרחשויות של היום לאירועי העבר. למשל, בכיתה ז' כותבים עבודת שורשים. אז אם ילד רושם שסבא שלו עלה ממרוקו בשנת 1956, כדאי שגם ידע מי היה ראש הממשלה באותה תקופה, האם הייתה או לא הייתה מלחמה באותה שנה. אם הצעירים לא יבינו תהליכים שקרו, הם גם לא יוכלו להבין תהליכים בעתיד ולא יבינו למה בעצם כל כך חשוב לשמור על המדינה ולהתגייס לצה"ל. לא יהיה להם הקישור לכך שפעם מישהו חזה את קום המדינה, שהיו אנשים שנלחמו כדי שיהיה מקום בטוח לעם היהודי ושצריך לשמור על המקום הזה".
 

נעים, שהוריה עלו לארץ בשנות ה־50 והשתקעו באופקים, יודעת על מה היא מדברת כשהיא מבקשת לקשר בין ההיסטוריה לבין החיים בהווה: "אני למשל בוגרת עיירת פיתוח, וכאן, ברחובות אופקים, הייתה תחושה של קיפוח. תחושה ש'אנחנו לא קיבלנו'. אני לא חשתי אף פעם את התחושה הזאת, אבל הרחוב כן דיבר בתחושה של קיפוח. אני חושבת שאם אנשים היו בקיאים יותר ברקע של שנות ה־50, הם היו מבינים שבעצם זה לא היה קיפוח, אלא הייתה זו תקופה שלמדינה לא היה מה לתת. לי חשוב שהבת שלי תבין שסבתא שלה חיה בפחונים כי הארץ הייתה אז עדיין בחיתוליה. היום אני גם יכולה להסביר לבת שלי שאם היא לא תשמור על הקיים ועל המדינה, אז לא יהיה לה מה להעביר לדורות הבאים".

 

בעקבות האב 

 

איל בן דב, 50, מהיישוב הושעיה, מגיע לשלב הגמר של החידון עם בנו, בת דודתו ועם דודו. כשהיה תינוק בן שנה, נהרג אביו, דובי אופנהיימר, במלחמת ששת הימים. "פרסמו ביישוב שמתקיים חידון כזה ובאופן ספונטני נרשמתי", הוא מספר, "אני עובד כמורה לשל"ח בתיכון דתי לבנות וגם מדריך טיולים במשך 25 שנה. המקצוע שלי מאוד קשור לנושאי החידון, ואני גם סקרן באופן טבעי, קורא המון חומרים על ציונות ועל המדינה. זהו תחום שקרוב ללבי".
 

עד כמה העובדה שאביך נפל במלחמה גרמה לך לרצות לדעת יותר?

"מותו של האב כל הזמן היה ברקע. הוא עצמו היה איש ידיעת הארץ, חובב טיולים, ויצא שהמשכתי את דרכו בקטע הזה של אהבת הארץ. זה גם מעניין אותך לדעת מה קרה לאבא שלך, למה זה קרה, איפה זה קרה. אתה הולך לאזכרות, לאנדרטאות, ועם השנים זה נהיה חלק ממך. גם בעמותת 'קרן הצנחנים' למשפחות שכולות יצאנו להרבה טיולים, שמענו הרבה על כל מיני מבצעים צבאיים, על מורשת קרב. ידיעת הארץ היה קטע מאוד משמעותי ודומיננטי בתוך הפעילויות האלה. אגב, עד היום שמורים אצלי עיתונים רלוונטיים בתולדות המדינה. הנושא הזה תמיד ריתק אותי".
 

ומה דעתך על העובדה שבני נוער רבים לא בקיאים בכל הנוגע לתולדות המדינה?

"כיום יש הרבה חבר'ה צעירים שלא מתעניינים בהיסטוריה של העם שלנו, אבל יש כאלה שכן יודעים ומתעניינים יותר. זוהי התפלגות סטטיסטית מאוד סבירה. אנשים חיים בקצב מאוד מהיר היום, מסתכלים יותר על העתיד ופחות לעבר. אנחנו כן מנסים לעודד בני נוער להתעניין בהיסטוריה ובמסורת, אבל בסופו של דבר אני לא מצפה מהם לדקלם ב־100% את כל התאריכים והמאורעות".