אבל כבד ירד היום (רביעי) על מכיריו ומוקיריו של חוני המעגל, אמן רב תחומי יוצא דופן ביצירותיו ובאורח חייו, שנפטר כשבוע וחצי לפני הקרנת הבכורה המתוכננת של סרטו החדש The End, והשקת ספרו בעל אותו שם, שנקבעו טרם מותו ל-9 בספטמבר במוזיאון תל אביב. למרות שחוני המעגל, נער חוף תל אביבי עד קצות שערותיו הזהובות, היה אמן שוליים אנטי ממסדי בנשמתו, שסלד סלידה עזה מכל מה שמריח מיינסטרים, הוא היה צייר, פסל, מיצגן, במאי וקולנוען, שנחשב לאמן הבולט ביותר שייצג את השוליים האנטי-ממסדיים באמנות הישראלית. הוא חתום על מיצגים, פסטיבלים, הצגות תיאטרון, ספרים, צילומי סטילס וסרטים תיעודיים רבים. חלקם מומנו על ידי הציבור אך נשארו הרחק מהמיינסטרים. 

הציג את קברו בעודו בחיים. צילום: אבי בן זקן, יח"צהציג את קברו בעודו בחיים. צילום: אבי בן זקן, יח"צ

עיון מדוקדק ברשימת המלאי שהותיר מאחוריו, חושפת מפעל חיים אמנותי שלא היה מבייש את גדולי אמני ישראל: 19 סרטים דוקומנטריים, 26 תערוכות, 32 מופעים והצגות במסגרת תאטרון "סמרטוט" שלו, 11 ספרים עבי כרס עם כריכה קשה ועוד ועוד. שלושים שנה מהלך חוני המעגל כצל חולף בשדות התרבות הישראלית, בניסיון להאיר ולתעד את שוליה הרחבים. בתחילת שנות ה-80 הקים את קבוצת האוונגרד "סמרטוט", את גלריה שלוש ואת המקלט לאמנות עכשווית בנווה צדק בתל אביב. הוא הרבה להעלות את מופעיו בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר ובפסטיבל ישראל בירושלים. מראשית שנות ה-90 הוא פעל בעיקר במסגרת מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. בתערוכה שנערכה לפני 3 חודשים במוזיאון ינקו דאדא, לציון 100 שנה לתנועת הדאדא, הציג חוני את קברו בעודו בחיים, כשהוא כותב מתחת לשמו: "קרבן התפתחות שנבלמה".

"מצלם בשביל לעצור את הזיקנה"

בשנות ה-90 יזם את הקמת עמותת אמני פרפורמנס לקידום האמנות הבין-תחומית. מאז 2002 הוא העלה את פסטיבל "הדגנרטים" השנתי בסינמטק תל אביב, ומאז 2011 את פסטיבל "לצאת מהקרון" במתחם התחנה בתחנת הרכבת יפו. "אני הולך כל יום לים בשביל לשמור על השפיות שלי", סיפר חוני באחד מראיונותיו. "אני עושה את זה שלושים שנה, תמיד עם מצלמה, כי אני מתעד אובססיבי. אולי זה בשביל לקבע את הנעורים ולעצור את הזקנה, להיות פיטר פן כזה. מדובר במחקר אנתרופולוגי לדורות הבאים. אחד הולך ומתעד את הבדואים, ומראה איך פעם הם נדדו והיום הם גרים בבתים. אני עושה את זה בחוף הים של תל אביב. שם אני מוצא את החתך הישראלי הרחב והאותנטי בישראל. הם לא עושים לי שואו למצלמה, אלא אומרים את האמת".

"חבל שהוא רצה לזלול את החיים מהר וכמה שיותר", צילום: פייסבוק"חבל שהוא רצה לזלול את החיים מהר וכמה שיותר", צילום: פייסבוק

ולמרות שחוני המעגל חקר במשך עשרות שנים את חתך הרוחב של החברה הישראלית, בשנים האחרונות הוא הפך לתל אביבי פנאט, ובאחד מראיונותיו האחרונים הצהיר שהמקום הכי רחוק מתל אביב שהוא מגיע אליו, זה חומוס אבו חסן ביפו. "מקסימום גבעתיים". "לא מעניין אותי מה נמצא מחוץ לתל אביב", הצהיר חוני. "אני מנותק. הייתי מטייח את הכותל ועושה קזינו ממסגד אל-אקצה. לאט לאט המדינה הולכת ומתחרדת, ותל אביב נשארת אחד המקומות השפויים הבודדים. בפסטיבלים ברחבי הארץ, שפעם העליתי בהם דברים נועזים, מפחדים לעשות אותם היום. מה שבאירופה עושים כלאחר יד, מאוד קשה לעשות בישראל. אז היום אני מתעד את הבועה התל אביבית שאנחנו חיים בה, שזאת מדינה בזכות עצמה".

נולד למשפחה חרדית, אמו רצתה לתת לו שם של אדם הגון

חוני המעגל נטה לטשטש במתכוון ניסיונות להתחקות אחר הביוגרפיה שלו. ידוע כי נולד למשפחה חרדית מרובת ילדים וככל הנראה, זהו שמו מלידה. בפתיח לספרו "חמדת לבי", כתב הסופר שלמה שבא: "אמו קראה לו חוני המעגל, כך סיפרה לי, כשהיא עומדת בחצר ביתה בנווה שלום, בין השיחים והשרכים וזמרות הגפן והכביסה התלויה על חבלים, כיוון שרצתה לתת לבנה שם של אדם הגון, וישר, וצדיק, ועושה טוב לכל". חוני הוא נינו של הרב זאב וולף גרינוולד, יו"ר ועד הקהילה ביפו והמושבות ומייסד בית הכנסת ובית המדרש חברת ש"ס, בית הכנסת הראשון בשכונת נווה צדק."בין אם נקבל את השקר כמרכיב ביצירתו של חוני ובין אם לא", כתב חוקר האמנות ד"ר יגאל בן נון, "ברור לכל שהוא שאול מהביוגרפיה האישית והמשפחתית שלו".

"אמו רצתה לתת לו שם של אדם הגון ישר וצדיק". צילום: פייסבוק"אמו רצתה לתת לו שם של אדם הגון ישר וצדיק". צילום: פייסבוק

הבמאי והמפיק רוני צרפתי מ"אולפני סקאלה", חבר קרוב של חוני המעגל במשך 30 שנה, קיבל בתדהמה את מותו והתקשה לעכל. אחרי שהתעשת ספד לו: "חוני היה טיפוס ידידותי ומפתיע. הוא ידע להגיד דברים חריפים בצורה היתולית כדי לא לעורר כעס. הוא תמיד השיג את מה שהוא רצה, בדרך המיוחדת שלו. מצד אחד הוא היה פריק אמיתי. דרוויש כזה. מצד שני היה - קשה לי לדבר עליו בזמן עבר - בן אדם יסודי שיורד עד לפרטים הכי קטנים. פעם אחת הוא בא אלי למשרד מרושל, שיער דבוק ממלח הים. פתאום הוא מוציא מהכיס מחברת שהכל מסומן בה עם מרקרים, תאריכים, הכל. הייתי בהלם. באותו רגע הבנתי שיש בחוני שתי דמויות. זאת הייתה מבחינתו דרך חיים. ההצלחה לא עניינה אותו. הוא התעקש להישאר דרוויש עד יומו האחרון. הוא זה שאמר לי שהדרך לתוצאה, היא כבר התוצאה וחשובה לא פחות מהתוצאה. אני זוכר שתמיד היו אתו נספחים. אף פעם הוא לא היה לבד: חברים מהים, צעירה תלויה לו על הכתף, אוצר תערוכה. הוא היה אמן חשוב ולא היה אחד שלא הכיר אותו. מותו גורע מהנוף התל אביב את אחת הדמויות היותר מזוהות עם העיר הזאת. הוא היה מסוג הדמויות שנתנו לתל אביב את הצבע והאופי המיוחד שלה. חבל שהוא רצה לזלול את החיים מהר וכמה שיותר. אללה ירחמו".