לא הרבה יודעים זאת, אבל רוני סומק, שנחשב לאחד מהמשוררים החשובים בשירה הישראלית המודרנית, הוא גם צייר. החודש (13.9) תיפתח במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן תערוכה חדשה של יצירותיו. מדובר בפרויקט מתמשך של סומק ושמו "תמונה קבוצתית עם חברים - מחזור מספר 2", והוא המשך ישיר לתערוכה הקודמת "שריטה במרפק השירה" שהתקיימה במוזיאון במאי 2014. באיוריו החדשים מקיים סומק דיאלוג וקשרי חברות עם סופרים ומשוררים משני הסוגים - חיים ומתים. יש מי שיגדיר את החברות עם המתים כלימוד היסטוריה. אבל הוא אינו רואה בהם עבר אלא חלק מחייו. לאה גולדברג היא חלק מחייו, סמיח אל־קאסם הוא חלק מחייו, וכך גם ז'בוטינסקי, ג'יימס ג'ויס וג'וזף בויס. איך מצטלמים עם החברים המתים? פשוט מאוד: מציירים.

מי שחשב שזהו סומק שעובר מדיום, מתבדה מהר מאוד. למרות הכל, הוא איש של מילים. הציורים הם עוד גשר מַעבר לעולם שמעבר.

זוכר את הרגע שגילית בו את הציור ואת העונג המיוחד ממנו?
"הגילוי היה בשיעור אמנות בכיתה ט'. המורה היה רפי לביא, והוא נהג להצמיד תמונות באטב לגב כיסא שעמד על שולחן המורה. קולו שתל חיים

באפולו קטוע היד, והוא הציע מגבת לאפרודיטה שעלתה מהגלים וצייר למונה ליזה משקפי שמש מעל השפם שהניח שם מרסל דושאן. לא ידעתי שיום אחד אצייר או אכתוב, אבל הרגשתי שאני מגלה עולם חדש. עולם שבו הדמיון יכול לעבוד שעות נוספות".

מה יש בציור שאין בכתיבת טקסטים?
"המילה פתאום לובשת צורה, מתגנדרת בשחור־לבן או בצבע".

מה קדם למה - השירה או הציור?
"השירה".

אם יאמרו לך לבחור להטוט מילים או שליטה בציור, במה תבחר?
"אגיד שהמשורר בטוח שמילה שווה אלף תמונות ושהצייר בטוח שתמונה שווה אלף מילים ושעוד לא נולד השופט שיכול להכריע בדו־קרב הזה. ובכל זאת, מגרש המילים הוא מגרש הבית".

מוסיף את השריטה

"אָמְרוּ עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה הַגִּיטָרָה
שֶׁל פָלַסְטִין,
שֶׁמָּתַחְתָּ חוּטֵי תַּיִל
בִּמְקוֹם מֵיתָרִים,
שֶׁרָצִיתָ לְנַגֵּן בַּחֲתֻנַּת כַּלָּה
שֶׁבָּרְחָה מֵחֻפָּתָהּ".

(מתוך "הגיטרה של פלסטין – שיר לסמיח אל־קאסם ביום מותו"; מופיע בקטלוג התערוכה)

סומק הציג כבר לא מעט תערוכות. רבות מהן - ובהן התערוכה הקבוצתית "קיר האושר" במוזיאון האמנים בלודז', פולין, 1993; התערוכה הקבוצתית "נקמת הילד המגמגם" – Markers 1 הביאנאלה לאמנות בוונציה 2001; והתערוכה הקבוצתית "הספרייה הנודדת" – Markers 4 הביאנאלה לאמנות בוונציה 2003 – הוצגו מעבר לים. ההסבר של סומק לכך די מרתק: "ההצעה הראשונה להוסיף ציורים לשירים באה מהמשורר הצרפתי ז'אן פורטנטה, שערך את ספר שירי 'עדות יופי' שראה אור בצרפת. הספר יצא בסדרת ספרי שירה ובה ליוו ציורים את השירים. פורטנטה, שבמקרה ראה ציור שלי, שכנע אותי להתכתב עם השירים שלי בעצמי. המעשה הוליד תגובת שרשרת: המו"ל ההולנדי הציע להוסיף ציורים ל'בלוז הנשיקה השלישית' (מבחר שירים שתורגמו להולנדית - ר"ז), המו"ל הסיציליאני ביקש שאצייר שער ל'הילד המגמגם'; המו"ל המצרי - לספר 'חלב אריות', שראה אור בקהיר; המו"ל האמריקאי - ל'מחתרת החלב'; המו"ל הבריזלאי לשני המבחרים שראו אור בפורטוגזית, וכולי. רק אחרי שהטנגו הזה נרקד ברחבות ריקודים 'חוצלארציות', ורק אחרי ששמעתי את קול מחיאות הכפיים לא רק לשירים, אזרתי אומץ להציע למו"ל שלי בארץ (כנרת זמורה־ביתן – ר"ז) שנוסיף ציורים לשירים. זה התחיל עם 'אלג'יר' ונמשך עם 'כוח סוס'.

"אגב, רבים המשוררים שהיו גם ציירים. לאה גולדברג, פנחס שדה, זלדה, דוד אבידן, אלכסנדר פן ועוד. המשוררים האלה בדרך כלל לא תלו את הציורים בסלון השירי שלהם, וחבל".

האם המשורר שבך גורם עוול לצייר שבך שרוצה הכרה?
"לא. המשורר שבי יודע שאף מכחול לא מסכן את כתר מלך המוזות שעל ראשו".

מה מעסיק אותך בעבודותיך, ואיזה מין רוני יוצא מהם?
"כל העבודות יורות חצים למטרת השירה. אני מצייר בעיקר משוררים, אני "מקשקש" לפעמים על דפים תלושים מספרי שירה, אני מתכתב עם שורות מספרי פרוזה או פילוסופיה - ובכלל, שירה היא הפיגום שאני בונה ממנו את בתי הציור שלי.

"שתי התערוכות הראשונות שלי שהוצגו במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן היו 'חוואג'ה ביאליק' ו'ריה"ל מדריד'. בראשונה דיברתי עם חיים נחמן ביאליק ובשנייה - עם רבי יהודה הלוי. הרגשתי שהציור על דפי השירה שלהם הוא ניסיון להמריא משדה התעופה של המילים לשמיים דמיוניים יותר".

איך אתה מסביר את החיבור הזה בין ציור לשירה? האם זה המוחשי מול המופשט?
"זהו, בעיני, חיבור טבעי. בשירים אני מרבה להשתמש בדימויים ובמטאפורות. אני אוהב לתפור למילים כנפיים. את הצבעים לאותן כנפיים אני גונב מהציור. בציורים אני מנסה להיות כמו צייר הקלסתרונים שיש בכל תחנת משטרה: אני חושב על משורר, על סופר או על פילוסוף שאני רוצה לציירו - ואחרי שאני מצליח לראות את הפנים, אני מוסיף את השריטה. השריטה היא טביעת האצבעות שלי".

מה משלהב את המוזה שלך?
"כל דבר. אני מרגיש כמו צייר המערות, המכונה 'פרימיטיבי', שצייר חיות על קיר המערה שלו. ברור שהוא לא רצה לפתוח שם מוזיאון. הוא בסך הכל רצה לצייר את פחדיו. הוא צייר את החיה שמחר יצוד או חלילה ייטרף בידיה".

האם בציור, כמו בכתיבה, יש תקופות פורות יותר או פורות פחות? במה זה תלוי?
"כל התופעות המחלחלות במילה 'משורר' מחלחלות במילה 'צייר'. נתן אלתרמן כתב פעם: 'זו אותה המחלה, רק בצורה אחרת'".

האם ציור שצץ בך בעקבות כתיבת שיר הוא בעצם עדות שהשיר טוב?
“הוא עדות שהמילים היו קטר, והנה הציור מוסיף עוד קרון אסוציאציות. זהו מסע שאני אף פעם לא יכול לנחש את סופו".

לא היית רוצה להתפתח בכיוון?
"אני מתפתח כל הזמן. במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן זוהי כבר התערוכה השישית שלי. אני מרגיש בר מזל שמאיר אהרונסון (מנהל המוזיאון- ר"ז) הוא האוצר שלי. מאיר הוא אחד מבוני הגשרים הכי נהדרים שיש ברווח שבין מדינת השירה למדינת האמנות. בעיני הוא התלמיד הכי מבריק של מרסל דושאן וג'וזף בויס, ולכן נייר 'מקושקש' במילים מוזמן להיתלות על קירות המוזיאון שלו. בתערוכה הקודמת שלי במוזיאון הוצגו רק ציורי משוררים; הפעם נוספו גם סופרים ופילוסופים".

מדבר על זהב

"אֲנִי עִירָקִי־פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה
וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.
אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,
אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה
שֶׁל בַּעֲלָהּ.
הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ־סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג
מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה".

(מתוך "שיר פטריוטי", מופיע בקטלוג התערוכה)

תמורות חלות בימים אלו גם בשדה השירה המקומי ובתפיסת הספרות ותפקידה בחיינו. סומק, כמו רב־חובל מיומן, עומד בכל הטלטלות. אולי זה כך אצל מי שהמילים מנקות ממנו כל שמץ של מלודרמטיות, כי את רוני סומק לא תמצאו אומר איזו אמרה שתעורר זעם או קצף בחוגים מסוימים.

איפה אתה בשיח העדתי המתחולל היום?
"אני לא מחפש שורשים, כיוון שאף פעם לא איבדתי אותם. התשובה הפיוטית שלי היא 'שיר פטריוטי'".

'רוני סומק' זה כמעט מותג. האם אתה שוקל את מעשיך, כדי שלא לפגוע בתדמיתך?
"מד־המשקל היחיד שיש לי מונח ליד המיטה, ובעזרתו אני מנסה לשמור על חוקי הדיאטה".

נדמה שיש יותר מדי אמנים שאינם יכולים ליצור בגלל קושי להתפרנס. מכיר את זה?
“מכיר, אבל לא מוכן לקבל את הנוסחה הזאת. המתמטיקה שלי מורכבת גם מעבודה, ואפילו מעבודה קשה. למזלי, אני אוהב את העבודות הנוספות שלי - אני מורה בתיכון עירוני י"א בתל אביב, מרצה בסמינר הקיבוצים, בסדנאות שירה בבית הספר 'המגירה' ונמצא בהמון מפגשי שירה - כך שאני מרגיש שמחקתי את המילה 'תסכול' מהמילון הפרטי שלי. להפך, חלק מההשראה באה מהמפגשים שמחוץ לחדר האטום שבו אני עובד. בקיצור, זוהי מתמטיקה של חיפושים, זוהי כרוניקה של טעויות ידועות מראש, זהו הקסם של הלא נודע".

מה דעתך על פריחת השירה והאינפלציה במשוררים?
"עולם השירה דומה בעיני למשתלה, ואני בעד מיליון פרחים, בתנאי שלכל פרח יהיה צבע פרטי משלו. ואגב, המילה 'אינפלציה' לקוחה מהמדור הכלכלי, ואנחנו כאן לא מדברים על כסף. אנחנו מדברים על זהב".

מה צריך לעשות בפועל כדי להפוך ממשורר טוב גם למשורר מוכר?
"לו ידעתי את התשובה, הייתי רץ למשרד הפטנטים ורושם פטנט".