סימן ההיכר של מורן רוזנבלט הוא החיוך שלה. בדיוק כמו אצל המונה ליזה. אולם בעוד חיוכה של הדמות המפורסמת המביטה בנו מקיר המוזיאון הוא מרומז, על סף המתאמץ, זה של רוזנבלט הוא רחב ונחוש.

אולי החיוך הוא שפתח בפני רוזנבלט - שלא התקבלה לאף אחד מבתי הספר הנחשבים למשחק - את הדלת לשוק יצירת המקור בארץ. היום כמעט שאין סרט או סדרה ששמה לא נכלל בקאסט שלו.

בסרטים ששיחקה בהם: "שבלולים בגשם" של יריב מוזר, "תפוחים מין המדבר" של אריק לובצקי ומתי הררי ו"אודם" של יהונתן סגל; בטלוויזיה שיחקה בין היתר בסדרות "איש חשוב מאוד" ו"אשתו של גיורא"; ובימים אלו היא משחקת בתיאטרון במחזה "ירמה" שביים אלירן כספי ומוצג בתיאטרון תמונע. רוזנבלט, שמשחקת בתפקיד הראשי, מגלמת את ירמה, אישה נשואה ועקרה, שתשוקתה לילד הופכת לאובססיה הממלאת את כל ישותה.

אבל השיא עד כה הוא כמובן הזכייה בפרס השחקנית הטובה ביותר בטקסי פרסי אופיר 2015, על משחקה בסרט "חתונה מנייר" של ניצן גלעדי.השנה סיימה רוזנבלט לימודי תסריטאות ב"סם שפיגל", והיא מתכננת לכבוש בסערה גם עולם הכתיבה.

את די סיפור סינדרלה. את חושבת שמקרים כמו שלך חושפים את ערוותם של בתי הספר למשחק?

"לבית הספר למשחק מתקבלים דרך אודישן, וכך גם לתפקידים בקולנוע ובטלוויזיה. אני לא מתמודדת כל כך טוב עם לחץ, והאודישנים לבית הספר למשחק היו מלחיצים עד כדי כך שעשיתי שם שטויות מביכות ביותר. למזלי, עם השנים התרגלתי למעמד האודישנים ואני כבר לא מביכה את עצמי. הראשון אצל יורם לוישנטיין היה הנורא מכולם. התאמנתי חודשים על המונולוגים, ובכל זאת לא הצלחתי לזכור אותם ברגע האמת - והגוף שלי התאבן. אז קמתי והתחלתי לקפוץ במקום כדי להשתחרר. אולי היה אפשר לזהות קמצוץ של האדם שאני בתוך כל הבלגן שהיה, אבל אני לא מאשימה אותם על שזה לא קרה. גם לבית הספר 'הדרך' התקבלתי בקושי, אבל שם שיטת הקבלה הייתה שונה - מנהל בית הספר נפגש עם התלמידים, עבד איתם על המונולוגים - ורק אז הגיע האודישן; הוא לא הסתמך רק עליו. ואני יכולה לומר בוודאות שאני מאמינה בדרך הזאת, כי כולם יודעים עד כמה הלחץ משפיע. אני עדיין נלחצת לפני הפעם הראשונה שאני עולה על במה או באודישנים שמאוד חשובים לי, אבל היום יש לי דרכי התמודדות טובות יותר מלקפוץ במקום".

איך מתמודדים עם כל כך הרבה סירובים ובכל זאת ממשיכים להיאחז בחלום? קרה לך שאיבדת אמונה ביכולות שלך?

"אני חיה בכל יום שילוב של 'אין בי כלום' ו'יש בי המון'. בתקופות של עשייה פחות קשה לקבל 'לא' לתפקיד שרציתי, אבל בתקופות מתות זה קשה. כמעט אחרי כל פרויקט ששיחקתי בו הצהרתי - בפני עצמי לרוב - שאני לא רוצה לשחק עוד בחיים. המקום הזה מגיע מהפחד להיכשל כמובן. אבל אז תמיד מגיע רגע שמצית אצלי את כל מערכת הדמיון והרגש ואני מלאת תקווה ויצירתיות שוב. את אותו תהליך אני חווה גם בכתיבה. תמיד יש הפחד לשעמם, הפחד שלא להיות טובה כמו שדמיינתי בראש - אבל זה המקצוע שלי, את זה למדתי, זה מה שמעניין אותי ואני עובדת קשה מאוד על כל תפקיד שאני מקבלת. זה חזק מהפחד כנראה".

החצי הפולני

 

מורן רוזנבלט (31) נולדה וגדלה בתל אביב. היא למדה בתיכון חדש ועשתה בגרות בפיזיקה. לדבריה, כבר בגיל קטן החלה לנהל מערכת יחסים "לסירוגין" עם המשחק. "למדתי 'דרמה' בילדות", היא מספרת, "מצחיק שלילדים עושים שיעורי 'דרמה' ולמבוגרים כבר קוראים לזה שיעורי 'משחק'. נשמע יותר הגיוני להפך. היו לי כמה שנים של הפסקה ואז חזרתי לזה. אחרי שעות התיכון ואחרי שעות הצבא למדתי בסדנאות משחק ולא עשיתי טיול גדול אחרי הצבא. ישר התחלתי לימודים. אני לא יודעת להצביע על איזו סיבה מדויקת. אפשר לומר שבשבילי העבודה על דמות היא תהליך מרתק ומפתיע, ואני אוהבת להיות מופתעת".

את גם כותבת, גם מביימת וגם משחקת. זה לא קצת מבלבל? ואיך מחליטים במה להתמקד?

"החשיפה הרגשית היא הקושי והיופי של המקצוע. אם בדרמה, אם בטרגדיה אם בקומדיה - המדיום הזה חושף רגעים אנושיים שבחיים אנחנו מעדיפים להסתיר. אני חשבתי שהמשחק הוא החשיפה הכי גדולה שיש; ואז, כשביימתי עם חברתי הטובה גפן גנני סרט נעורים לסבי, ישבתי באולם והרגשתי שחשפתי את עצמי לגמרי. ועכשיו אני מגלה שכתיבה היא חשיפה לא פחות גדולה - ואף גדולה יותר לפעמים - ואם אשחק במשהו שאכתוב, אז בכלל. אני נהנית מכל התחומים האלה. נראה מה החיים יביאו ונעשה בחירות, ואם נטעה בהחלטות - נכתוב על זה".

זכית בפרס אופיר היוקרתי. עם היד על הלב, היה בך צד שאמר שזה לא ממש מגיע לך?

"התפקיד הזה של חגית ב'חתונה מנייר' היה ועודנו קרוב ללבי מאוד. אני והבמאי ניצן גלעדי עבדנו עליו חודשים ארוכים. עשינו תחקיר ופגשנו אנשים עם לקויות דומות לאלו של הדמות. זאת הייתה באמת חוויה שבזמן הטקס לא עיכלתי. הטקס היה לפני יום כיפור, ובבוקר למחרת נסעתי לחברים בדרום להעביר שם את כיפור, ובלילה - כשהאסימון נפל - בכיתי כמו תינוקת בת שנה ושחררתי החוצה את כל הלחץ שהצטבר. תחרות היא דבר מלחיץ, אין מה לעשות. אולי זה היה החצי הפולני שלי ששאל 'למה מגיע לי כל הטוב הזה?'. זה באמת כבוד גדול מאוד".

רוזנבלט זוכה בפרס אופיר. "בכיתי כמו תינוקת". צילום מסך

בהיותך תסריטאית, את חושבת שיש לנשים די תפקידים שהם ראויים, מאתגרים ולא נופלים לקלישאות?

"קודם כל, התואר 'תסריטאית' מרגש, אז תודה. ולשאלתך: לחלוטין יש תפקידים מאתגרים לנשים. אני חושבת שקלישאה נובעת מתוך חוסר כנות ומתוך חיקוי של משהו שראינו בסרט אחר; וכשיצירה היא קלישאתית היא תהיה קלישאתית לתפקידים הנשיים והגבריים כאחד, אני לא מצליחה להבחין ביניהם. השאלה האמיתית היא למה יש יותר במאים מבמאיות, ואין לי איך לענות על זה. זה ישתנה בקרוב".

איך הצלחת לצאת באלגנטיות מהארון ולא להיות מרוחה על השערים של יום שישי?

"כמו שהזכרתי מקודם, עשיתי סרט נעורים לסבי שהוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הגאה. עשינו את הסרט באופן עצמאי, ולכן גייסנו את הכסף באתר גיוס המונים. בסרטון שעשינו סיפרנו איך הגענו לעשות את הסרט הזה בכלל, והיו מוזכרות שם אקסיות וכולי. אז מי שרצה היה יכול בלי בעיה, בחיפוש קצר, להבין מה הנטייה המינית שלי. באותה תקופה התראיינתי לקראת יציאת הסרט 'תפוחים מן המדבר', ראיון צנוע לאתר אינטרנט. המראיינת שאלה, אני עניתי ושם זה נגמר".

על העיוורון

 

החיוך הרחב לא נעלם כמעט לאורך כל הראיון. בשלב מסוים הוא משרה תחושה של חיוך מרפא. רוזנבלט שמחה על המחמאה, אך מגלה שמה שהיא באמת רצתה תמיד אינו אלא צחוק מתגלגל - ושכשם שהיא מחייכת, כך היא יודעת גם להתעצבן. "אכן, אני מחייכת בקלות - אבל גם חוטפת עצבים בקלות, אז זה מתאזן", היא מספרת, "העצבים מתגלים בדרך כלל בשלב השני, זה נורא מפחיד לראות בחורה שמחייכת כל הזמן פתאום מקבלת עצבים, אבל לפחות הם נרגעים מהר, ואז אני שוב מחייכת וסולחים לי. אלה גנים מאוזנים; בעצם בן אדם שחוטף עצבים צריך גם לקבל חיוך שמחפה על זה".

בואי נדבר על ירמה. איפה הירמה שלך? איפה ומדוע את מתחברת אליה, ואיזה מין ירמה את מביאה?

"נפתח בהקדמה. המחזה, בפרשנות שלנו, מספר על אישה שלא מצליחה להביא ילדים עם בעלה - והולכת לנסות להבין מדוע. היא מבינה שחסרה לה בזוגיות תשוקה, חסרה תקשורת, חסר אמון - אבל היא לא תעזוב אותו לעולם. וכך היא הולכת ומשתגעת, היא מתחילה רכה והופכת קשה יותר ויותר. בפגישה הראשונה שלי עם אלירן כספי הבמאי, הוא אמר לי דבר מעניין על הזוג: זה זוג שאהב פעם, והדבר הזה הורס להם את היחסים. הצורך הלא ממומש הזה. אז ירמה שלי היא ירמה שהאובססיה והכפייתיות שלה הורסות אותה. מצבה הוא לא מצבי, אני רק יכולה לדמיין מה היה קורה אם היו לוקחים ממני את הדבר הכי חשוב לי בעולם; כנראה לא הייתי נחה ולא הייתי מוותרת. נוסף על זה, המחזה לא מנסה לומר שילד הוא ייעודה של האישה, כי יש נשים במחזה שלא משתוקקות לילדים. אבל לא ירמה; היא יודעת הכל על גידול ילדים, היא חלמה על זה מגיל קטן, חלמה שיהיה לה מישהו להעניק לו אהבה וחום - רגשות שכרגע אין לה למי להעניק אותם. אם למישהו 'מגיע' ילד, הרי הוא מגיע לה, ודווקא לה זה לא קורה. זאת גם דרך להסתכל על המחזה הזה. אולי כשאנחנו רוצים דבר כל כך חזק, ברמה שאם לא נקבל אותו לא יהיה טעם לחיינו, אנחנו מרחיקים את הדבר הזה מאיתנו כי אנחנו הופכים לעיוורים. אני יכולה להתחבר לעיוורון הזה".