"בסרט החדש 'אמריקן האני', יוצאת חבורת צעירים למכור מגזינים מדלת לדלת ברחבי ארצות הברית. הם מחליפים זהויות בכל דלת, רק כדי למכור. זה בדיוק מה שעשתה השחקנית המוכשרת טל מיכלוביץ לפני אי אלו שנים באנגליה. "מכרתי ציורי שמן מבית לבית", היא מספרת. "כבר היו לי יבלות בידיים מהסחיבות. אז החלטתי להתחיל לגלם דמות. אמרתי לאנשים שאני ציירת, ושיש לי גלריה בדבלין ואלו הציורים שלי". 



וזה עבד?


"לגמרי. אימצתי מבטא אירי שתפס לחלוטין. זאת לא הייתה הדמות היחידה שלי. הייתי משנה דמויות ומבטאים מדי פעם. הייתה פעם אחת כשיצאתי למכור עם עוד מישהו, וגילמתי בחורה אילמת. זו הייתה תקופה מצחיקה, ולפחות הציורים היו יפים".



גם כשחזרה לארץ לא זנחה מיכלוביץ את האימפרוביזציה, וכיום היא שותפה בהרכב "בואנה" (נעמי לבוב, נגה ד'אנג׳לי, רותם וייסברג ומיכל רדלוס), חמש נשים שיוצרות מופע אלתור בועט ומצחיק בטירוף, שעוסק במרחב הפרוע בין הגברים לנשים. "החלטנו שבהרכב יהיו רק קומיקאיות, כי רצינו לעשות פארסות על בנים, וכשצריך דמויות של בנים, לרוב אני עושה אותן", היא מחייכת. "בכל הופעה אנחנו מארחות אמן אחר. היו אצלנו, למשל, דביר בנדק ותירס סקסואל".




בין הופעה להופעה מיכלוביץ כותבת ומפתחת את סדרת הרשת "דוקו מוקו בננה", המתארת דמויות קצה בחברה הישראלית. את הפרק הראשון של הסדרה - "המורה נורית" - אפשר לראות עכשיו בתחרות "יוצרים ברשת", וזה מה זה מצחיק. בפרק הזה היא מגלמת מורה בשיטה האנתרופוסופית, כזו ששרה לתלמידיה: "אחד ועוד אחד שווה שתיים או כל מספר שתרצו".



"חשבתי על דברים שמצחיקים אותי בחינוך הניו אייג' והגעתי לאנתרופוסופיה", היא מסבירה. "ילדה שלומדת בבית ספר כזה סיפרה לי שכשהיא כועסת, היא יוצאת מהכיתה. בתור ילדה של שנות ה־80, למי היה אכפת בכלל מה אנחנו רוצים? אותי לא גידלו ואמרו שאין טאבו ושאפשר לדבר על הכל. אני לא שופטת את השיטה, אבל רציתי לקחת את זה לאקסטרים ולהגחיך אותה". ואכן הסרטון שלה כמורה בבית ספר האנתרופוסופי שרץ בפייסבוק, הפך להיט ויראלי היסטרי.



מיכלוביץ (31), גדלה בנשר והייתה ילדה מופנמת שחלמה בסתר ליבה להיות שחקנית, אבל לא העזה עד שהגיעה לתיכון. "רציתי את תשומת הלב, אבל לא היה לי אומץ", היא מודה. "טוב, ידוע שילדים מופנמים מפתיעים בגיל מבוגר. כשהגעתי למגמת משחק בתיכון, עשינו יותר ממשחק: בנינו סצנות, ביימנו ועבדנו לפי ההחלטות שלנו. זה הוביל אותי להיות מי שאני כיום, אחת כזו שצריכה שידה תהיה בכל. קשה לי להיות רק שחקנית".



שירות צבאי בחמ"ל של גדוד בצנחנים הוביל אותה למבצעים בלב רמאללה ושכם. "אז זו הייתה חוויה מגניבה, אבל בדיעבד, כשאני חושבת על זה, זה הזוי בעיני שעשיתי את זה", היא אומרת. "מה ידעתי אז על החיים? הייתי עדה לסיטואציות לא נעימות, והיום אני רק יכולה לקוות שלא נצטרך יותר את המבצעים האלה".



כשהחליטה ללמוד משחק אחרי הצבא, קיבלה תשובות שליליות מבתי הספר הגדולים באזור המרכז. "זה היה כאפה רצינית", היא אומרת. "חברים סיפרו לי על בית הספר בבאר שבע, אבל התלבטתי. בסופו של דבר, לשמחתי, החלטתי ללכת על זה. שלוש שנים של לימודים הפכו אותנו משפחה אחת גדולה".


כדי לממן את הלימודים לא בחלה בשום עבודה. "הייתי בובת ענק של דונלד דאק במשחקייה, מכרתי בדוכן קוסמטיקה בשוק ברהט, תדלקתי בתחנת דלק בחמש בבוקר, לפני הלימודים".



לשמחתה, עם סיום לימודיה, נשלפה היישר לתיאטרון באר שבע, שם עשתה שתי הפקות, בהן "קן הקוקייה". בימים אלו היא מעלה יצירות קומיות בפרויקט "מקפצה" בצוותא, עובדת כשחקנית סיורי רחוב בתל אביב ומופיעה בהצגות "המשפט" ו"לחץ פיזי מתון" בתיאטרון תמונע.



"לקח לי זמן להתרגל להופיע בהצגות דרמטיות אחרי הכיוון הקומי שבו הייתי", היא מספרת. "במקום לראות אנשים מחייכים אחרי הצגה, רואים פרצופים עצובים. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה לא שיעור למשחק, אלא תוכן של ההצגה".