היה זה מתישהו בראשית 79’, כשזכיתי לצפות באחת מתצוגות השיא בתולדות התיאטרון הישראלי. היא התרחשה בהצגת “מטמורפוזה”, על פי פרנץ קפקא, שהעלה התיאטרון העירוני חיפה בבימויו הווירטואוזי של הבמאי הלונדוני המהולל סטיבן ברקוף. גרגור סאמסה, השרץ שלו, כישף את הבמה וריתק את הקהל בהופעה חייתית בלתי נשכחת.

זה היה אשר צרפתי, סוס הפרא של התיאטרון והקולנוע בארץ, בעל ההופעה הממגנטת והקול הרדיופוני. כעת, בגיל 72, הוא נח את מנוחת הלוחם שלו. הטלפון כבר לא מצלצל עם הצעות לתפקידים, ולו משום שאין לו טלפון נייד, לאחר שמתוך פיזור הדעת “התמחה” באובדן טלפונים ומפתחות.

“כשאשר לא משחק, הוא הרבה יותר רגוע”, מעידה האישה של חייו, השחקנית ריטה שוקרון, שמכירה אותו יותר מכל אחד אחר. “הרי הוא אמר לא פעם שעבודת המשחק גירדה לו את השפיות”.

דלתות נטרקות

מסכת חייו של צרפתי הייתה סוערת. “מבחינתי, הכל התחיל בשואה”, הוא טוען, הגם שכמי שנולד בצפון יוון במארס 44’ הוא היה תינוק בתקופה הנוראית ההיא. חייו קרובים היו להסתיים בטרם החלו. בהיותם במחבוא, אביו הפרטיזן כמעט הרג אותו. זה היה המבוא למערכת יחסים אלימה וטעונה ביניהם והגורם לכך שבמשך שנים לא דיבר איתו.

בן ארבע עלה עם הוריו למעברת באר יעקב, וממנה עברו לקריית אונו. המצב בבית היה קשה, ואשר הילד נשלח על ידי העובדת הסוציאלית לפנימייה חרדית בדרום. הילד מסולסל הפאות היה מנסה שוב ושוב לחפור מתחת לגדר בניסיון שווא להימלט.

בשובו לקריית אונו, בתה של העובדת הסוציאלית למדה איתו באותה כיתה: “אני זוכר את יונה וולך כילדה מדהימה, יפה ומבריקה. בלי שום ספק היא הייתה גאון. כבר אז היא כתבה שירים נפלאים. חבל שנפטרה בגיל כה צעיר”.

מה עשית אחרי היסודי?

“מה שאני עושה כל החיים - הייתי פרחח. מכיוון שהיה צריך ללמוד משהו, שלחו אותי ללמוד בבית הספר לקציני ים במכמורת. כאחד שהוא ומשמעת אף פעם לא הלכו יחד, חוצפן כפי שאומרים, העיפו אותי בשנה השנייה. אז הפלגתי בצי הסוחר כנער סיפון”.

וצבא?

“צבא לא עשיתי. הייתי אז מין פציפיסט”.

תיאטרון?

“זה בכלל לא היה בתוכניות שלי. אבל פעם עברתי דרך בית ההסתדרות אצלנו, בקריית אונו, ושמעתי קולות. נכנסתי לראות מה העניינים, וכך מצאתי את עצמי בחוג דרמטי של איזידור הרשקוביץ’, שנתן לי את התפקיד הראשי הראשון בהצגה ‘דודתו של צ’רלי’. הצחקתי את הקהל פחד, אם כי כידוע לא נהייתי קומיקאי. אפילו רחוק מזה. עד היום אני אסיר תודה לאיזידור, שהביא אותי לנולה צ’ילטון, מי שממש עשתה אותי שחקן. כשפתחה סטודיו בקאמרי, נולה ממש הייתה מבהילה, אבל מורה גדולה. בעידוד שלה נסעתי ללמוד משחק בלונדון”.

אשר צרפתי בשנת 1981, צילום: ראובן קסטרואשר צרפתי בשנת 1981, צילום: ראובן קסטרו

בדרך ללונדון קיבל צרפתי את התפקיד הראשון שלו. זה היה ב”שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, המיתולוגיה של התיאטרון הישראלי. אלא שהתפקיד היה מזערי משהו. “'יש לי תפקיד נהדר בשבילך’, אמר לי הבמאי שמואל בונים, ‘אתה תהיה שגריר צור ב’שלמה המלך ושלמי הסנדלר’'”, משחזר צרפתי. “חיפשתי את התפקיד בדפי הטקסט שקיבלנו וכמעט לא מצאתי אותו. מתברר שהוא הסתכם במילים ‘בשם חברת יצוא ויבוא’. לילות לא ישנתי מחשש שאתבלבל. כשהגיעה ההצגה הראשונה ונדחפתי לבמה משקשק מפחד, מרוב בלבול הוספתי 'פרו ורבו’, מה שאילי גורליצקי היה צריך להגיב כשלמה המלך. הדבר הכי חשוב שקרה לי בלונדון, שם למדתי בכיתה אחת עם השחקן אהרן איפלה ז"ל, זה שהייתי שם התלמיד של הבמאי סטיבן ברקוף. הוא היה מורה נפלא, אבל גם מטורף קצת. כשחקן צעיר, הוא היה בשבילי כמו אלוהים. ממנו למדתי את עבודת הגוף של השחקן”.

ממה התפרנסת בלונדון?

“לא אגלה לך! אתה רוצה לקחת ממני את הפרנסה?”

לא אקח.

“עבדתי בקולנוע”.

“אתה פוחד להגיד את האמת?”, מתערבת ריטה, זוגתו. “אשר ואיפלה עבדו בניקיון בבתי קולנוע של סרטים פורנוגרפיים”.

צרפתי המרדן והאנטי-ממסדי, שתמיד שחה נגד הזרם, חזר מלונדון לתפקידי משנה בתיאטרון הבימה, ולדבריו ברח משם בהזדמנות הראשונה. “לא אהבתי מה שהלך בתיאטרון הזה וזלזלתי במה שהציגו שם”, הוא טוען. “כמי שאוהב לנדוד, אף פעם לא הייתי מסוגל לשבת יותר מדי זמן במקום אחד. תמיד הרגשתי איזה צורך לבעוט, מה גם שמעולם לא יכולתי לעשות מה שבאמת לא רציתי לעשות”.

“אין כמעט תיאטרון בארץ שלא שיחקתי בו”, סיפר לי בראיון נזעם ב־80’. “תמיד הפריעו לי המנגנון, השיטה והרפרטואר. הדברים היפים שנעשים בתיאטראות בישראל הם מיעוט. הרבה דלתות נטרקו בפניי, אבל חשוב לי להשפיע בדרך שלי, לפי השקפת עולמי התיאטרלית. עם רצון החופש שלי והצורך הנפשי לצאת בהצגות יחיד ויתרתי על הצגות שיכלו להביא אותי ליותר קהל ולבסס אותי מבחינה כלכלית”.

צרפתי, סרבן אודישנים מובהק, “גם מתוך גאווה”, בעט ונבעט עד שבשלהי שנות ה־70 הקשר המוקדם שלו עם ברקוף הניב את פריו. בהדרכתו הגיע, כאמור, לשיא תהילתו בהצגות “מטמורפוזה” ו”המלך אגממנון”. “העונה אני לא ממשיך בתיאטרון חיפה”, סיפר לי באותו ראיון, רגע אחרי פסגת הקריירה שלו בתיאטרון שבו החזיק מעמד שתי עונות. “לא שרפתי גשרים. תלוי מה יציעו”.

אהבת לשחק תפקידי מלכים.

“מאוד”.

מדוע?

“כי אני מלך”.

שוקרון: “אבל את המלך שהכי רצית לשחק, המלך ליר, לא שיחקת”.

“אז היו תפקידים אחרים”, מגיב בנימת השלמה השחקן שהיה לבה בימתית.

צרפתי תמיד היטלטל בין תפקידים מנוגדים. בתוך זמן קצר שיחק בתפקיד עוצמתי ומעורטל בהצגת “ג’ונגל הכרך” בתיאטרון החאן, ומנגד שיחק את אלחנן בהצגת “טייבלה והשד שלה”, בהבימה, תיאטרון סמוך לביתו, שהיה לו איתו רומן בהמשכים. בפעם האחרונה כיכב שם ב־94’ ב”מקבת”.

לא שלא רצו אותו בהמשך בתיאטרון הלאומי. ב”איש המרתף”, הסרט התיעודי המטלטל שהבמאית-צלמת שלומית כרמלי יצרה על צרפתי ב-2010, אחד הקטעים הסוריאליסטיים מצולם בגן ציבורי, ליד ביתו. בקטע הזה נראים שני נציגי הבימה באים לשכנע את מי שהיה מקבת שלהם לחזור לתפקיד ראשי. פניו של צרפתי, שלא נראה להוט לעניין, התכרכמו כששמע את השכר המוצע לו - 8,000 שקלים לפרויקט. “מה, הם חשבו שאני נגר, שאבוא אליהם בכל מחיר?” הוא מתרעם.

אף ששיחקת ב”גטו” של יהושע סובול בתיאטרון חיפה וב”הבכיינים” של חנוך לוין בקאמרי, לא הרבית לשחק במחזות מקור.

“האוריינטציה שלי הייתה ללכת למקום אחר. בתקופה ההיא המחזאים הישראלים לא היו רציניים. והיום? אני לא יודע מה הם עושים”.

ככל שצרפתי מזוהה בעיקר עם התיאטרון, רשומים במאזנו כ-30 סרטים, כולל תפקידונים, מאז שהפציע בשנת 70’ על המרקע ב”מנגד”, סרטו הנשכח של הבמאי מנחם בינצקי. עוד באותה שנה, לצד יהורם גאון, החל בסרט “הפריצה הגדולה” הקשר של צרפתי עם מנחם אחר, לבית גולן, כשבהמשך הופיע גם בסרטיו “מלכת הכביש”, “שוד הטלפונים הגדול”, “מבצע יונתן” ו”קשר האורניום”.

והמסקנה?

“סליחה שאני אומר את זה, אבל מנחם גולן לא היה במאי גדול, ולמעשה עשה דברים נורא בנאליים. אני לא אהבתי את העבודה שלו”.

בכל זאת שיתפת איתו פעולה יותר מאשר עם כל במאי קולנוע אחר.

“כי היה צורך לעבוד כדי להתפרנס. קל זה לא היה. לא פעם כמעט עזבתי ההסרטה באמצע”.

אתה וגילה אלמגור מדברים?

“כן, למה לא?”

בראיון עבר על “מלכת הכביש”, שם גילמת באכזריות את אחד האנסים, היא אמרה לי: “פתאום טושטש הגבול הדק בין הסרט לבין המציאות. הקטע של האונס הקבוצתי היה נורא נפשית, עד שלמשך תקופה לא רציתי לראות יותר את השחקנים שהשתתפו באותה סצנה”.

“’באכזריות’ אתה אומר? אני שחקן מקצועי וכמו תמיד הלכתי עד הסוף”.

"תחושה נוראה". גילה אלמגור, צילום: אריק סולטן"תחושה נוראה". גילה אלמגור, צילום: אריק סולטן

מתברר שצרפתי עצמו לא נהנה במיוחד משפע תפקידיו על המסך הגדול. “תפקיד איום”, הוא אומר על הופעתו כהיפי משוחרר ב”הטרמפיסט”, סרטו של עמוס ספר. “סרט נורא”, הוא נועץ מדקרות חרב ב”בובה” של זאב רווח. “סרט טיפשי, חסר כל רצינות”, מגחך צרפתי על “הלבאונד”, שביים צ’אק נוריס.

התמסרות מוחלטת

שוקרון היא רעייתו השלישית של צרפתי. לאחר תקופת נישואים קצרה ללא ילדים, פגש בהסרטת “הרשלה”, סרטו של יואל זילברג, את השחקנית מלי גולד, אם בתו הבכורה. את שוקרון פגש כשחקנית שביים בהצגה “וויצק” בתיאטרון “המדרגות”. לאחר שנתיים נישאו, ולהם שתי בנות. “רוב החיים אנחנו יחד”, מספרת שוקרון בנימה אוהבת. “לא תמיד זה היה קל”.

היו ביניהם מריבות. בסרטה של כרמלי הוא נראה מקים בביתם מעין גדר הפרדה ולאחר מכן מורחק מהבית בצו בית משפט. “תודה לאל, זה מאחורינו”, מסכמת שוקרון.

תיאטרון “המדרגות”, שאותו הקים צרפתי בשנות ה־70 במרתף קטן על גדות דיזנגוף והחזיק מעמד עד מלחמת לבנון הראשונה, היה גולת הכותרת בפעילותו של צרפתי כאחד מחלוצי הפרינג’ בארץ. הוא היה שם המנהל, המפיק, הבמאי, השחקן הראשי. “זה יהיה תיאטרון בלי פשרות ובלי ירידה לטעמו של קהל זה או אחר”, אמר לי אז בראיון, כשיצא לדרך עם “מושבת העונשין”, עוד פנינה של קפקא בהדרכת ברקוף. התמסרותו למקום הקטן הזה הייתה מוחלטת.

ב”וויצק” הוא הציב את הבמה בכניסה, ואסור היה לאחר. מסופר שבגלל איחור של חמש דקות הוא השאיר בחוץ את דושאן מקבייב, הבמאי הסרבי הנודע של “סרט מתוק”, שבא לראות את שוקרון.

"מה הסיפור שלך עם האלכוהול?" נשאל צרפתי, שעד לפני כמה שנים נחשב לשתיין כבד.

“הייתה תקופה ששתיתי הרבה עד שנטשתי את האלכוהול”, משיב צרפתי. “אולי בהתחלה זה עזר לי כשחקן להתגבר על הביישנות הבסיסית שבי, עד שהגוף שלי כבר לא הסתדר עם הדבר הזה. לשחקנים צעירים הייתי אומר להתרחק מכך כמה שיותר למרות שזה מפתה. שחקנים צריכים לשמור על עצמם, כפי שאני אף פעם לא התקרבתי לסמים”.

נראה שצרפתי גם די נגמל מצפייה בטלוויזיה. “ערוץ 2 פשוט גורם לאשר לרצות להקיא”, מספרת שוקרון. “הוא לא סובל את השידורים שם, גם לא בערוץ 10. אם כבר, ערוץ 1 וספורט”.

צרפתי: “ערוץ 2 מתחנף לקהל, מה שאני אף פעם לא עשיתי”.

הקריירה שלו כנראה מאחוריו. גם לצייר חדל. שנים היה מהקבועים של קפה “תמר” עד סגירתו. כיום ניתן לראותו כמעט מדי יום בקפה “לנצ’נר”, גם הוא בשינקין בתל אביב, מוקף בחברים מעריצים, הזוכרים לו את תהילת העבר.

מה עדיף - אושר זול או סבל נשגב?

“אתה מצטט מ’איש המרתף’ של דוסטויבסקי. כשהייתי צעיר וכל החיים היו לפניי, חשבתי שעדיף סבל נשגב. היום אני מעדיף אושר זול. היה מספיק עם הסבל”.