פרולוג
"אמרתי לך שיש לי איזה רעיון. אני עוד לא יודעת איך בדיוק ליישם אותו, אבל אני יודעת איך יקראו לזה. יקראו לזה 'פרשה מוזרה היא'.
"אני מדברת על חנוך לוין. אני רוצה לדבר עליו. זה מתבשל לי בראש הרבה זמן. ועכשיו, פתאום אני מבינה שאי אפשר סתם לדחות דברים. אם את רוצה, קומי ועשי. פתאום אני מבינה שאי אפשר לדעת כמה זמן עוד יש ומה נספיק עד אז.
"אני אדבר. אתה תקשיב. אני אספר ואתה תכתוב. אני סומכת עליך שתגיד לי אם זה שווה משהו או לא.
"אני עוד לא יודעת. עוד לא התגבש לי בראש. אולי ספר או משהו.
"אז אם אתה מוכן, בוא נקבע ונתחיל ונראה מה יהיה, אם יהיה...
"בסדר?"
ברור שהסכמתי.
אביעזר היא קראה לי מאז שהכרנו והתחלנו לעבוד לפני למעלה משלושה עשורים על "שלוש לפני שבת", השעתיים השבועיות שהגישה בגלי צה"ל בימי שישי ושאני הפקתי וערכתי. מאז אני הייתי אביעזר והיא הייתה זהריבה. זהרירה חריפאי. בשבוע הבא יחול יום הולדתה. שלושה שבועות אחר כך ימלאו שלוש שנים למותה. הספר שלנו "פרשה מוזרה היא" עדיין נמצא בשלבי כתיבה, כמו שנהוג לומר.
ומכיוון ששבוע אחרי יום ההולדת של זהריבה יחול יום ההולדת של חנוך לוין, אז הפרקים מתוך הספר שעוד לא נולד - מוגשים לשניים כמתנת יום הולדת.
תמונה ראשונה
"ידידים קוראים לו ביג תוחס. כולם כל כך מתפעלים ממנו, ואילו אני מצדי אומרת: קחו אותו, מה לי ולו? מה אני צריכה את חיית השעשועים המפונקת הזו צמודה לי מאחורה? מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית"
("יעקובי וליידנטל")
"זה היה אורי עופר, המנכ"ל של הקאמרי, שאמר לנו שיש איזה מחזה קטן שכתב מחזאי צעיר, חנוך לוין, ומה דעתנו לעשות את זה ככה ב'צוותא', משהו בינתיים. אתה יודע, 'בינתיים' אצלי זה היה עד שתבוא 'אמא קוראז''.
"קראנו את הדבר הזה. זה היה דבר אחר. שונה. משהו עם איזה ריח שלא היה מוכר לנו. עם מילים אחרות שבאו מאיזה מקום זר אבל מוכר. הפרטיטורה הקסימה אותי. כשהתחלנו לעבוד הרגשתי מיד מין תחושה של, אני לא יודעת איך לקרוא לזה. בכלל, בפרשה המוזרה הזו יש המון דברים שאין לי בשבילם שם. כי זה משהו שונה מכל מה שחוויתי עד לאותו מפגש.
"במשך השנים היו לנו ויכוחים והיו התרגזויות והיו עלבונות ונטישה גדולה וכואבת. הכל היה בה, בפרשה הזו, ועכשיו אני יודעת שאני לא מוכנה לוותר על אף רגע. אף פיפס אחד מאותה חוויה גדולה...
"בעצם, אולי כן. אולי היו דברים שלא היו צריכים להיאמר. אולי...".
תמונה שנייה
"כן, יוחנן. זהו, יוחנן.
שיגעון, יוחנן. אח, יוחנן.
פלדה, יוחנן. יום הולדת, יוחנן".
("סוחרי גומי")
"הייתה לי הפסקה בחזרות. אז נכנסתי לראות חזרה של חנוך לוין על הצגה חדשה. ראיתי סצינה ונשאלתי מה דעתי. 'זה נראה כמו להקת ענבל', אמרתי. ואז קראו לי בחזרה לחזרה שלי. מאותו הרגע חנוך הפסיק לדבר איתי. ניסיתי להסביר לו למה התכוונתי. הוא לא דיבר איתי. לא החליף איתי מילה אחת אפילו. בכל פעם, מכל מקום היה יוצא כשנכנסתי|.
"אבל אני לא יכולה. אני חייבת להגיד מה דעתי. זו חובתי. הרי על זה בנוי האמון. אני אומרת לך, ואתה אומר לי. לא רק את הדברים הטובים. אתה שומר עלי, ואני שומרת עליך. אני סומכת עליך, ואתה, אני מקווה, סומך עלי. "שלוש שנים אחר כך עמדנו לצאת לחו"ל עם 'סוחרי גומי'. לא יכולתי עוד לשאת את ההתעלמות הזו, ואז, עשיתי מה שהיה לי כל כך קשה לעשות. כתבתי לו. ענה לי תשובה מודפסת: 'עוד ניפגש ונעבוד'. זהו. שלוש מילים מודפסות במכונת כתיבה. לא יותר ולא פחות. ואני לא יכולתי לשאת את הצער והעלבון. זה רק הגביר אצלי את תחושת האובדן. לא האמנתי. גם לא תיארתי לעצמי שזה ייקח 12 שנה".
תמונה שלישית
"רגע לפני שמתי, נרדמתי. ומוזר שאדם נרדם רגע לפני התרדמה הכי גדולה שלו. אבל ככה זה היה... והחשיך. היום הוא שהחשיך. אולי אני החשכתי..."
("אשכבה")
|'אני שולח מחזה. תפקיד הזקנה זו את'. ככה. אחרי 12 שנה. אני קוראת. נפעמת. האיש היה איסטניס. מכיר כל כך טוב את הטבע האנושי ויודע לשים את המילה המדויקת במקום שלה.
"ואז, בתמונה החמישית הזקנה מתה. הוא לא יכול לעשות לי דבר כזה, חשבתי. להרוג אותי כבר בהתחלה? זו הדרך שלו לנקום בי? עד כדי כך גדול הכעס? ואני ממשיכה לקרוא. הגרון נחנק מדמעות של עלבון וזעם ומיופיין של המילים ואז, הפתעה. הזקנה המתה חוזרת בתמונה האחרונה. הוא מחזיר אותי לחיים. כאילו אמר לי 'תסבלי קצת. תיעלבי קצת. אבל חכי חכי...', והוא נותן לי לרקוד ולשיר. מה יש פה להגיד, קיבלתי בונבוניירה. פשוט בונבוניירה".
"ילדה שלי, קטנה שלי
אל תבכי, אל תבכי
הנה ירח וכוכב
הנה חתול. הנה ארנב.
הנה אנחנו וגם את
והבובה אשר אהבת".