שבוע שעבר חגגה דון לני־גבאי יום הולדת 30. איך היא עם המספר? ממש בסדר. איך לא כשיום ההולדת נפתח בחזרה הגנרלית להצגה "מולאן", שבה היא מככבת בתפקיד הראשי? "זה היה יום מלא באהבה של המשפחה והחברים, שידעו בדיוק איך אני אוהבת שדברים ייעשו", היא מספרת. כושר יש לה, הודות לעבודה על ההצגה, שבה היא מגלמת נערה לוחמת המתגייסת לצבא סין במקום אביה החולה, תוך שהיא מקצרת את שערה, לובשת בגדי גברים, מסתירה את זהותה ומתגלה כלוחמת קונג פו אגדית המיטיבה להשתמש בחרבות.

"עברנו חודשים של חזרות אינטנסיביות", היא מספרת. "הייתי צריכה לעשות הרבה דברים פיזיים שבנים עושים, למשל שכיבות סמיכה. הייתי אפילו צריכה לסגל עמידה של גבר. זה היה תהליך פיזי מאתגר, אפילו שבאתי בכושר לחזרות, הודות לאימונים שאני עושה שלוש פעמים בשבוע באופן קבוע. הייתי חוזרת הביתה מרוסקת, עם הרבה סימנים כחולים על הגוף והרוגה מעייפות".

אימצת משהו מהמניירות הגבריות?

"תמיד הייתי טום בוי. אני, למשל, אוהבת ללכת עם מכנסים רחבים, חולצות גדולות ולא תראי אותי הולכת בלבוש לגמרי נשי. בקאסט של בנים הרגשתי שאני יכולה להיות מי שאני ולא להפעיל את הנשיות. אני אוהבת את המשחק בין להיראות קצת גברית לבין הפגנת נשיות, ואיזה כיף שלא צריך להחליט. הכל תלוי במה בא לי ללבוש באותו יום, ואם בא לי לפלרטט, או שאני רוצה שיעזבו אותי בשקט".

לני־גבאי נולדה וגדלה בתל אביב, אך בניגוד למצופה לא עשתה את המסלול המוכר של בית הספר לאמנויות ואחרי זה מגמת תיאטרון נחשקת. "עשיתי הכל הפוך", היא אומרת, "ולא הלכתי ללמוד משחק מיד אחרי הצבא כמו כולם, אלא רק בגיל 26".

החלטת ללמוד משחק כשהיית כבר כוכבת בערוץ הילדים. זה בוודאי לא היה פשוט.

"זה היה תהליך של שלוש שנים, בהן ניסיתי לשבור את הדמות שהייתי ולהביא יכולות אחרות ונוספות, מעבר ליכולת שהייתה לי".

בדיעבד את לא מצטערת על ההחלטה?

"אני לא מדמיינת את עצמי בלי השנים האלה, ולא מבינה איך לא עשיתי את זה קודם. זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי. אני לא רואה את עצמי במקצוע לעוד 30 שנה בלי זה. מעבר ליסודות שקיבלתי, זה התהליך הנפשי שעברתי. הרגשתי שהפכתי מילדה לאישה. במקביל, עברתי פרידה מבן זוג אחרי הרבה שנים, ונאלצתי לשכור דירה לבד. להתחיל מאפס. כך יצאה אישה חזקה שאני יותר אוהבת ומפרגנת לה, על חסרונותיה ויתרונותיה. זה מה שהשנים עשו לי, בצירוף טיפול פסיכולוגי. כי בית הספר נותן לפעמים מכות חזקות שלא תמיד יכולים להתמודד איתן, וצריך לאזן זאת על ידי פסיכולוג".

שינוי עמוק ורחב בשלוש שנים.

"באתי עם בסיס שחשבתי שהוא אני, אבל אם, למשל, אראה כיום את הפרק שעשיתי בסדרה 'יום בחיי' בערוץ הבידור, לא אכיר את הבחורה שהייתי שם. זה עבר רחוק מדי".

הרגשת שהשתנית גם כשחקנית?

"היום אני שחקנית טובה יותר, ויודעת שאני יכולה לעשות כל מיני סוגים של תפקידים. לא רק משהו חד־גוני. גיליתי, למשל, את הקומיות שלי בבית ספר, כשהכיתה עפה עלי בקטעים קומיים, וגם גיליתי שאני יכולה לרגש ולגרום לאנשים לבכות".

ועכשיו עם "מולאן" את בעצם חוזרת לקהל היעד שעזבת בערוץ הילדים.

"אורנה פורת הוא הרבה מעבר לתיאטרון ילדים. זה תיאטרון רפרטוארי והרבה שחקנים מנסים להגיע אליו. עשיתי אודישן להצגה עם עוד הרבה בנות טובות ומוכשרות. הם לא לקחו אותי כי אני שם מוכר, כי תיאטרון אורנה פורת לא משתמש בשם של השחקנים כדי למכור הצגות. אז אני גאה שלקחו אותי למשהו איכותי ושסמכו עלי לעשות הצגה מורכבת בתפקיד ראשי".

"מולאן", 28.12. 19:30, המשכן לאמנויות הבמה, אשדוד; 29.12. 12:00, 16:00, אודיטוריום סמולרש, אוניברסיטת תל אביב; 1.1, 18:00, היכל התרבות, נס ציונה