#זה מטריד: "חיים יבין חפן, חיים יבין צבט, כמה אפשר לשמוע על משהו מבלי לראות אותו?" אומרת סיגל אבין, תסריטאית ובימאית טלנובלות ("טלנבולה בע"מ" ו"בלתי הפיך") שהבינה שלא מספיק לדבר על זה. לברבר כל היום על הטרדות מיניות בתקשורת, ברחוב ובאוטובוס זה חשוב אבל השיח הופך לצהוב עד כדי כך שמאבד לחלוטין את המשמעות. לאחר מחשבה היא החליטה ליצור סדרת סרטונים "#זה מטריד" ששמה מראה בפנים של כל מי שלא מבין מהו הגבול, למען יראו ויראו ובעיקר כדי לפזר את הערפל מעל המקרים הגבוליים שבהם את לא ממש יכולה להגיד "לא".

המקרים לא זרים לך אם את אישה ועוד בישראל, מדינה מערבית לכאורה אך בפועל, עדיין פטריארכלית ולא שוויונית. חושבים שאני מגזימה? כמה פעמים אמרו לך לזרום או להחליק אותה או להיות קלילה בסיטואציה שאת בכלל לא מעוניינת בה אבל גם לא רוצה לפגוע במי שעומד מולך, או לא יכולה. ואם אתה גבר, כמה פעמים רצית להקליל את המצב עבורך והחפצת את האישה שמולך? 


"זה לא ייחודי לחברה הישראלית", אומר ליאור אשכנזי שמשתתף באחד הסרטונים כחבר כנסת חלקלק שמתקרב יותר מדי לעיתונאית שמראיינת אותו ברוח הסחבקיות. "לא תמיד זה שמטריד יודע שהוא עושה את זה. יש קו דק בין חיזור להטרדה וחשוב היה לנו להראות איך הקו הזה נראה".

"היה לי צורך עז לקום ולעשות משהו, ולנסות להראות את הדבר. להעביר את התחושה - כדי שזה לא יישאר רק ברמה של משהו ששומעים עליו", כתבה אבין באומץ בדף הפייסבוק שלה. "גם הבוקר אנחנו נחשפים להטרדה מינית. חיים יבין חפן. חיים יבין צבט. יופי, עוד אחד לרשימה. מרוב שאנחנו שומעים וקוראים על המקרים האלו בקצב הולך וגובר, זה הולך ומאבד משמעות. כמו כשחוזרים על מילה הרבה פעמים ופתאום אנחנו לא מבינים מה זה אומר. כמה אפשר לשמוע על משהו מבלי לראות אותו? לשפוט את הדבר בלי באמת להבין אותו רגע? אלה המחשבות שעברו לי בבטן כשיצאנו לעשות את הפרויקט הזה. רציתי לנסות לזקק את הרגע שבו זה קורה, ולתפוס את המבט, את התחושה את ההבנה- בשנייה הזו שמשהו פתאום הופך למטריד".

 

אבין, אישה חזקה ויפהפייה שעובדת שנים בתעשיית הטלוויזיה ואינה עושה רושם של אישה שמתקשה בהצבת גבולות, מודה שהסרטונים מבוססים על מקרים אמיתיים שחלקם קרו לה. היא סירבה לתת למודעות שלכאורה גוברת בכל הנוגע להטרדות מיניות, להשקיט את לבה.

"כאבא לבת אני נחרד"

סדרת הסרטונים שעלו לרשת, חמישה במספר, מתארת סיטואציות של נשים מול הבוס, הרופא, השחקן המפורסם, המפקד בצבא וחבר הכנסת. הסרטונים מבוססים על מקרים מציאותיים וחלקם אינם חפים מרמזים על אנשים אמיתיים, ללא הסגרה של זהותם. בסרטונים משתתפים בהתנדבות השחקנים ליאור אשכנזי, רותם קינן, שמעון מימרן, יעל שרוני, הדס ירון, ירון ברובינסקי, מולי שולמן ושני קליין.

 

רותם קינן ("מי מפחד מהזאב הרע") שמשחק את הבוס שלא מבין את הגבולות, התייחס להשתתפותו בפרויקט כגבר ואמר "היה לי מאוד לא פשוט לשחק בסצנה הזו וקשה לי לצפות בזה בעצמי. זה קריטי בעיני שגברים ונשים ידעו לסמן גבול ברור איפה נפסקת השיחה הידידותית ומתחילה ההטרדה. כאבא לבת אני נחרד מהמחשבה על מה עובר על נשים יום יום בצורה חריפה ובלתי פוסקת".

השחקנית הדס ירון ("שטיסל") המשתתפת בסרטונים חשפה בדף הפייסבוק מקרה שקרה לה: "מישהו שעבדתי איתו, ורקדנו כולנו במסיבת חג, פתאום תוך כדי ריקוד היד שלו קצת נכנסת לי למכנסיים מאחורה. וכל מה שעובר לי בראש זה - הוא יודע שהוא עשה את זה עכשיו? הוא הרגיש שהיד שלו נכנסה? זה היה בטעות? זה היה בכוונה? אני אמשיך לרקוד ואתרחק קצת... אני מרגישה שזה כל כך חקוק בנו, קודם כל לפקפק בעצמנו, לשאול, 'רגע, הוא עשה את זה בכוונה בכלל?' זאת אני שאולי לא מבינה מה קורה פה? לקפוא. להרגיש לא נעים. חבר'ה. זה אתם. שימו לעצמכם גבולות. או פשוט - תהיו בני אדם. ותראו את בני/בנות האדם שמולכם".