הצייר והפסל משה גרשוני, זוכה פרס ישראל לציור, נפטר היום (ראשון) בגיל 80. הוא הותיר אחריו את בן זוגו חואן גרסיה, שסעד אותו עד יום מותו, שלושת ילדיו - ארם, אורי ועטרי ואחותו מירה. גרשוני ביקש בצוואתו לשרוף את גופתו. לא תיערך הלוויה ולא תתקיים שבעה רשמית. גרשוני היה אחד האמנים היותר חשובים בתולדות המדינה, בכל קנה מידה. בעבודותיו, בעיקר ציוריו משנות ה-80 של המאה ה-20, ביטא עמדה שונה מהמקובל לזיכרון השואה באמנות הישראלית. בנוסף, נוצר ביצירותיו חיבור חדשני בין שכול לבין מיניות הומו-אירוטית, באופן שביקר קשות את החברה ואת הלאומיות הישראלית-ציונית.



על יצירתו הכבירה הוכרז כזוכה בפרס ישראל לציור לשנת 2003. מנימוקי הבחירה: "גרשוני החל לבלוט בסצנת האמנות תוך ביטוי כשרון, מקוריות והעזה בשנות ה-60. בשנות ה-70 נמנה עם המקוריים שבאמנים המושגיים בארץ. הוא הציע גרסה מרתקת של האמנות הפוליטית-רדיקלית והמעורבת. בשנות ה-80 הוביל גרשוני מהלך אמנותי מרתק, כשהחל לצייר את ציוריו החופשיים, הפראיים, עזי הצבע, המבוססים על שילוב בין ביטוי מידי של הלכי נפש, בין עיסוק ב'מיתולוגיות' ישראליות ובנושאים בעלי זיקה לעולם הרוחני היהודי".



אלא ששרת התרבות דאז, לימור לבנת, החליטה לשלול ממנו את הפרס, אחרי שהצהיר כי ייעדר מהטקס. "מצפוני לא מרשה לי לעלות לבמה. זה לא זמן לטקסים וחגיגות", נימק גרשוני את החלטתו. מנגד, היו גורמים במשרד החינוך שטענו כי הסיבה האמיתית היא סירובו של גרשוני ללחוץ את ידם של נציגי הממסד. גרשוני עתר לבג"ץ על ההחלטה לשלול ממנו את פרס ישראל, אך עתירתו נדחתה.



"הנהיג מרד נגד הנהלת בצלאל"



גרשוני נולד בתל אביב ב-1936. הוא למד במכון "אבני", בין השאר אצל ציירים דגולים כמו אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. את תערוכת היחיד הראשונה שלו הציג ב-69' במוזיאון ישראל, ושנתיים אחר כך הוזמן ללמד בבצלאל. שנותיו כמורה בבצלאל היו סוערות, ובשיאן היה שותף להנהגת מרד של מרצים וסטודנטים נגד הנהלת המוסד, ואולץ לעזוב את המוסד היוקרתי.



גרשוני, שלימד גם במדרשה לאמנות, נחשב למורה כריזמטי ומשפיע. בין שלל הכתרים בהם הוכתר והסופרלטיבים שנכתבו עליו בחייו - וכנראה יכתבו עליו גם אחרי מותו - מהדהדים דברים שכתבה עליו גליה יהב ז"ל, לשעבר מבקרת האמנות של "הארץ": "קשה להעלות על הדעת אמן כה אהוב ומוערך על ידי אנשי אמנות בישראל כמשה גרשוני. נדמה שמוסכם שאין שני לו. חשיבותו, לא רק כגדול האמנים כאן, כי אם כמצפן ומצפון פעיל ופועם, היא מכרעת. טווחי השפעתו האמנותית והאנושית עוד יילמדו. בו בזמן, קשה להעלות על הדעת אמן ישראלי שספג את מלוא העוצמה הברברית של משטר הימין האדנותי, שנוכח כיצד הגיון השלטון, על מנגנוניו הביורוקרטים הערמומיים־מיתממים, משפיל יוצרים. כעת, עם הסתלקותה מהחיים הפוליטיים של לימור לבנת, ששללה מגרשוני את פרס ישראל, די ברור את מי משניהם תזכור ההיסטוריה".