כשתיאטרון באר שבע בא עם הצגה שלו לתל אביב, אי אפשר שלא להבחין בזוג המתיישב בדיוק במרכז אחת השורות הראשונות. הוא - גבה קומה, צחור זקן וכיפה שחורה גדולה לראשו; היא בלבוש חרדי לכל דבר, להבדיל מהיושבות סביבה. אמנית הפיסול נחמה גולן, מהאמנים הבולטים במגזר הדתי וזמר העבר דני גולן, מי שהיה מחצית צמד דרום, הם בעלי עניין בהצגות התיאטרון מהנגב, שבתם, השחקנית שירי גולן, נחשבת כגברת הראשונה שלו.

בשבוע שעבר הם כיבדו בנוכחותם את בכורת ההצגה הטעונה "הורים איומים", מאת ז'אן קוקטו, שבו מככבת בתם בתפקיד איבון, האם האיומה. היא יודעת שבנסיבות מסוימות יכלו הוריה להיות לה "הורים איומים". כשבאמצע שנות ה–80 הם חזרו בתשובה עם בתם הצעירה, קרן. שירי בת ה–15 התמרדה ולא הצטרפה לתהליך שעברו. למרות זאת, הם התגברו על המהמורה ובניגוד למה שקורה בלא מעט משפחות, הקרע נמנע אצלם.

"אצלנו זה עבר בשלום", מציינת גולן. "כתלמידה בתלמה ילין לא הייתה לי כוונה ללכת בדרך שלהם, והם קיבלו את זה. זה לא היה מרד נעורים מצדי, אלא מרד מצדם, כשהם השילו מעליהם את אורח החיים הבוהמייני שבו הם חיו עד אז. אם כילדה קטנה לא היה לי קל עם הבליינות שלהם, החזרה בתשובה שלהם הכניסה אותנו למסגרת משפחתית טובה יותר וכמשפחה יצאנו נשכרים מכל הסיפור".

"כשני אמנים, בעבר או בהווה, חשובה לי מאוד הדעה האובייקטיבית שלהם על התפקידים שאני משחקת", מוסיפה גולן. "כשאתה שומע דעות מהקהל, אתה לא יודע מי אומר את האמת ואם אפשר לסמוך על דעתו, ואין לך מושג מה תכתוב הביקורת על ההצגה. בהורי אני בוטחת שהם יאמרו לי אחרי הצגה מה שנכון לומר, כשלפן הדתי אין נגיעה לעניין".

בית קפה בוטיק

גולן (48) ניתקת לרגע מההצגה העכשווית ועוברת אל הדרמה שחוותה משפחתה לפני למעלה מ–30 שנה. "'החלטנו ללכת בדרך חדשה', הם בישרו לי והציעו לי לבוא איתם לסמינרים שאליהם הם הלכו, כשמראש הם אמרו לי - 'את תעשי את הבחירה שלך ואותה נכבד כך או כך'. לא התלבטתי. הלכתי איתם לשני מפגשים ומה שדובר שם לא משך אותי. הרגשתי שזאת לא הדרך שלי, אלא הלימודים דאז בכיתה ט' בתלמה ילין".

כעת, גולן מרוכזת כל כולה בהצגה הנוכחית שלה. "'הורים איומים' זה סיפור על תא משפחתי הרמטי", מציינת גולן. התא כולל שתי אחיות - לאו (נעמי פרומוביץ'), הבכורה, שנותרה מאוהבת בז'ורז' (אמיר קריאף), לאחר שהותיר אותה ברווקותה ונשא לאישה את איבון (גולן), האחות הצעירה, שבנה, מישל (תום חגי), מאוהב בה. מערכת היחסים במשפחה הנפיצה הזאת, שבה לאו היא הצלע השפויה, מתערערת כשמישל מתאהב במדלן (אביגיל הררי/ג'ייד דייכס–וויקס).

"אין לי בעיה לעמוד על הבמה, אבל כשזה נוגע אלי אישית, מול אנשים אני נבוכה". גולן בעבודה"אין לי בעיה לעמוד על הבמה, אבל כשזה נוגע אלי אישית, מול אנשים אני נבוכה". גולן בעבודה

"איבון לא יכולה להשלים עם העובדה שבנה מתקשר לאישה אחרת בעוד שהוא תכלית חייה", מעירה גולן. "ככל שהוא אוהב אותה במה שמצטייר כמקרה של תסביך אדיפוס, זה נראה לו טבעי להתאהב באישה צעירה. לעומתו, אמו איננה מסוגלת להשלים עם האובדן של מי שהיא מחשיבה אותו כבן הברית שלה מול הכוחות היותר מסודרים בבית לאו וז'ורז'".

גולן, המוכרת כמי ששוחה בתפקידים מלכותיים כמו דג במים, מגייסת כאן את כל כישרון המשחק שלה כדי לגלם טיפוס זרוק, הפוך מכך. "איבון היא טיפוס מאוד כאוטי ואנטי–סדר מעצם מהותה כמי שהתנהגותה מוכתבת על ידי היותה חולת סוכרת דיכאונית", היא מספרת. "להשאיר בתקופה ההיא במצב היכון אדם עם מזרק אינסולין זה היה כמו להשאיר אדם דיכאוני עם אקדח טעון".

כאן יש לה גילוי: "דווקא רציתי לשחק את לאו, דמות שאני מסוגלת להבין אותה, אבל במאי ההצגה, גדי רול, שכנע אותי ללכת על איבון, דמות שאפשר להגיע איתה אל הקצה".

מאז הצגת "רוחות", לגולן ולקריאף, בוגר בית צבי כמוה, יצא לא אחת לגלם זוג בהצגות תיאטרון באר שבע. "בשבילי זאת זכות, וזה מזל שיש לי בתיאטרון שחקן כמו אמיר", אומרת גולן. "בעיני זה כמו למצוא בחיים בן זוג שיש לך אמון מלא בו. כשאמיר איתי על הבמה, אני רגועה, בידיעה שגם אם אפול, הוא יתפוס אותי".

גולן, שחקנית שמחפשת כל העת את הגיוון במקצוע שלה, משחקת במקביל בהצגת "עפיפונים", על פי ספרו של רומן גארי, במה שנראה מבחינתה כאופרה אחרת לחלוטין לעומת "הורים איומים": "ב'עפיפונים' אני משחקת שני תפקידים שונים - גניה ברוניצקי, אצילה פולנייה, במערכה הראשונה, ובשנייה אני מדאם ז'ולי, מנהלת בורדל, יהודייה צרפתייה, המתחזה לרוזנת הונגרייה. זה הכיף של השחקן, כשבהצגה הוא יכול ללכת כמה שיותר רחוק מעצמו".

מבחינת המשחק, מה ההבדל בין איבון לשתי הדמויות ב"עפיפונים"?

"ב'הורים איומים' אין שום דבר מלאכותי מבחינת החיצוניות, בין אם באמצעות פאה, בין אם באמצעות איפור, גם אין צורך לסגל מבטאים זרים ואפשר לתת הכל בהצגת הפנימיות של הדמות".

בשביל תפקידים כאלה עזבת תיאטרון מרכזי כמו הקאמרי, שבו כיכבת שנים?
"כן, בשביל תפקידים כאלה ובשביל תפקידים שהיו לי בהצגות כמו 'למה לא באת לפני המלחמה', 'איפיגניה', 'בית ברנרדה אלבה' ו'חתונת הדמים'. כשהתפקיד האחרון שלי בקאמרי היה ב'אוי אלוהים', הצגה לשניים עם יוסי פולק מאת ענת גוב, לא עזבתי ממצב של חסר או יובש, אלא מתוך חיפוש אחר אתגרים אחרים. כשפנו אלי מתיאטרון באר שבע, הרגשתי שלא היה עלי לעמוד בו בתור לתפקידים ויהיו לי יותר הזדמנויות לגעת בקלאסיקות".

לעבור מתיאטרון גדול במרכז לתיאטרון קטן בפריפריה זה היה כמו לעבור להיות ראש לשועלים?
"אם לבחון את הדברים מבחינת הערך הסגולי האמנותי שלהם, אני לא רואה כך את הדברים. זה כמו השאלה מה עדיף - לשתות קפה בסניף של רשת גדולה או בבית קפה בוטיק קטן, שאולי מקפיד יותר על האיכות".

כשחצית את הקווים, לא רק שהיה לך לאן ללכת, אלא למעשה חזרת הביתה, לאחר שתיאטרון באר שבע היה התיאטרון שבו התחלת את הקריירה בתום לימודייך בבית צבי.

"עזבתי לתיאטרון שמנהליו, שמוליק יפרח כמנכ"ל - שלו אני מאחלת הרבה הצלחה עם המעבר שלו לניהול הקאמרי - ורפי ניב כמנהל אמנותי, הם בני הדור שלי. אם שני הצדדים מרוצים, אז ממשיכים, אם כי מראש היה לי ברור שלהצגות בתיאטרון כמו זה שבבאר שבע לא תמיד יש חיים ארוכים כמו להצגות בתיאטראות במרכז".

"זה תלוי לא רק בגודל של התיאטרון או במיקום שלו אלא גם בקניינים, הקובעים כמה תרוץ הצגה", מעירה גולן באי–נוחות. "בחזון האוטופי שלי כל נושא הקניינים היה מוסט הצדה ובמקומו התיאטראות - במרכז ובפריפריה - היו מחליפים ביניהם הצגות".

זה רעיון נהדר.
"אבל הוא לא מתממש, מפני שלפחות חלק מהמנהלים עסוקים בעיקר בלהילחם זה בזה ולקלקל זה לזה במקום לשתף פעולה. תיאטרון באר שבע לא בדיוק מתחשב בדברים האלה. כשהוא מעסיק במאים כמו כפיר אזולאי, עידו ריקלין, עירד רובינשטיין וגדי רול, הוא נהיה תיאטרון תובעני יותר, שגם עשוי להיות מאתגר יותר".

"רואה את מה שקרה לי במעבר לבאר שבע כנס קטן". גולן. צילום: מירי צחי"רואה את מה שקרה לי במעבר לבאר שבע כנס קטן". גולן. צילום: מירי צחי

חזרות בילדות

בסיכומו של דבר, אין לגולן מה להתלונן. בתיאטרון באר שבע היא צועדת מאתגר לאתגר. כך בתפקידה הבא, כליובוב אנדרייבנה רנייבסקיה, בעלת האחוזה, ב"גן הדובדבנים" מאת צ'כוב, בבימוי עידו ריקלין יהיה עליה להתמודד עם ביצועים קודמים של שחקניות לתפקיד - בהן חנה רובינא, רחל מרכוס, רות סגל, ליא קניג, יבגניה דודינה ולאורה ריבלין - ולהביא אליו צבעים משלה. "הנה עוד קלאסיקה שעם העיבוד של עידו אני מקווה להביא לתפקיד זווית משלנו", היא אומרת, "ובעונה הבאה מצפה לי ב'הלוויה חורפית' תפקיד ראשון במחזה מאת חנוך לוין, בבימוי יאיר שרמן".

אותו חנוך לוין שלא עברת אצלו את הסף.
"אכן, נבחנתי ל'אשכבה', ההצגה האחרונה שהוא ביים, ודי שמחתי למצוא את עצמי בחוץ. לא הייתי מסוגלת לשחק שם אמא שהילד שלה מת לה בידיים".

לעומת הבית האמנותי שלה בבאר שבע, הבית האמיתי של גולן נמצא במושב בני ציון בשרון, שאותו היא מכנה "כפרבר". לבעלה, דני(אל) רוטנברג, שאותו היא מכנה דנדי, יש לא רק שם דומה לשמו של אביה אלא גם נסיבות מקבילות. כפי שאביה עצר את קריירת הזמר שלו כשאביו נפטר כדי להמשיך את העסק שלו בתחום חומרי צילום, כך ויתר גם רוטנברג על קריירת המשחק כדי להתמסר לעסק משפחתי בענף חומרי הבניין.

"אני מבינה את הבחירה של דנדי", היא מבהירה. "כשאתה שחקן, אתה שכיר ונתון הרבה פעמים למזל, אם ירצו אותך או לא, ואתה תלוי במדדים שלא כולם בידיך. עושה רושם שהמשחק התאים לו פחות.

"קריירה בעיני היא לא משהו מובן מאליו. אני רואה את מה שקרה לי עם המעבר לבאר שבע כנס קטן. הרי זה לא היה מובטח לי שאחרי גיל 40 ארוץ מתפקיד לתפקיד. כשחקנית זה לא פשוט לעבור את הגיל הזה, משהו שהוא כמו חציית הרוביקון. מצד אחד מצפים לשחקנית כל התפקידים הנפלאים של האמהות, אבל מצד שני שום דבר לא מובטח, ואפשר בשלב הזה להישמט מהמקצוע".

מדבריה משתמע שכאשר רוטנברג למד שנה מעליה בבית צבי, עדיין לא צלצלו להם הפעמונים. "זה קרה לנו כשעידו ריקלין, המורה של שנינו בבית צבי, ליהק את דנדי כגיס שלי בהצגת 'הפסנתר של ברטה' בבאר שבע", היא משחזרת. "התאהבנו שם מאחורי הקלעים".

הם הורים לארבעה ילדים - כרמל (17), אלעד (15), יעל (13) וכליל (8), שעד כה אינם מראים סימן שהם בכיוון שלה. באותן שנים תמרנה בין הבמה לבין חופשות לידה. "לא הכל קריירה", היא מבהירה בחיוך. "תיאטרון זה הרבה לופט גשפטן (עסקי אוויר). לדעתי, אין לשחקן תרופה טובה יותר לאגואיזם של המקצוע שלו מאשר לדאוג לילדיו ולצרכים שלהם, כמי שהם לפני הכל. כך נוצר איזון שהוא נכון בעיני".

גולן גדלה במשפחה של אמנים ולאחר פירוק צמד דרום. "מהתקופה שהייתי ילדה קטנה אני זוכרת את החזרות אצלנו בבית", היא מספרת. "מבחינתי, זה היה תלוי אז במה שהוא שר באותן חזרות. כשהוא היה שר שירים כמו 'בנמל באמסטרדם' של ז'אק ברל או 'אליפלט', הייתי מחפשת מקום לקבור את עצמי או לסתום את האוזניים ולא לשמוע את המילים בשירים עצובים כאלה, שהיו מבהילים אותי ומביאים אותי עד בכי. זה היה פס הקול של ילדותי".

ואת, שגדלת עם שיריו של אביך ברקע, לפתע מצאת את עצמך באחרונה שרה איתו את "היו זמנים" באלבום הצדעה לשושנה דמארי. את זמרת מוחמצת?

"לא. בכלל לא. זאת קרן, אחותי, שהיא מוזיקאית ומתעקשת שאשיר. לדעתי, היא יכלה למצוא אופציה טובה יותר לדואט עם אבא. אם שומעים אותי באלבום האמור, זה יותר בזכות קרבת הדם מאשר בזכות הכישרון. מי שחושש, יכול להירגע. אין סכנה שאוציא אי פעם אלבום משלי".

בהיותך ילדונת זה היה מובן מאליו שתגיעי לבמה?
"איפה! אומנם כבר בגיל 9 רציתי להיות שחקנית, אבל לא נתתי לזה ביטוי חיצוני. לא הייתי מהילדות ששרות, רוקדות או משחקות ומחפשות להופיע כדי למשוך תשומת לב. הייתי די ביישנית וכשהתעקשתי ללכת לבחינות ל'תלמה ילין', אמא שלי כבר חשבה שאני הולכת להתרסק שם ביג טיים. היא כפתה עלי שיעורי רישום כדי שלפחות אנסה להיבחן למגמת הציור או למגמת מוזיקה בתור מי שניגנה בחליל צד. במקרה המסוים הזה לא התחשבתי בדעתה. נבחנתי למגמת הדרמה, כפי שרציתי - והתקבלתי".

הביישנות נמוגה לחלוטין?
"לא נראה לי. אם יש שחקנים שהמפגש איתם בחיים הוא מהנה בהיותם גם מספרי סיפורים נהדרים ומצחיקים, לצערי אני לא כזאת. איכשהו בחיים אני לא מציאה גדולה. אבל כנראה בתפקידים שאני משחקת על הבמה אני קצת יותר מעניינת".

כלומר, עדיין יש לך חרדת קהל?
"כשאני על הבמה, במעטה של דמות עם טקסט שלמעשה הוא לא שלי, אין לי בעיה. אבל כשזה נוגע אלי אישית, מול אנשים אני נבוכה מאוד ומשתבללת".

כשלא התקבלת לתיאטרון צה"ל, זה היה בבחינת מכה בכנף?
"במידה מסוימת, אם כי לדעתי כשיש כישלונות, הם מנומקים. כנראה, לא הייתי צריכה להיות שם. אז במקום לשחק בצבא, שירתי כמש"קית קישור ומאוד לא הייתי מוצלחת בתפקיד הזה. התיקון היה כשישר מהצבא הגעתי לבית צבי - והתקבלתי. המפגש שם עם מנהל בית הספר באותה תקופה, גרי בילו, היה מאוד משמעותי מבחינתי. במציאות הלא פשוטה בבית צבי, עם יום לימודים שהתחיל בתשע בבוקר ונגמר ב–11 בלילה, עלולות לקרות נפילות אנרגטיות, מה שיכול לגרום למפלס הקיטור לעלות. אז מנהל כמו גרי היה מטעין אותי בהתלהבות שלו".

לא לעולם חוסן

גולן מוכרת כשחקנית מוערכת שמעודה לא נדחפה לאור הזרקורים. "את שירי גולן לא תמצאו בטורי הרכילות, בפרסומות, אפילו לא בקומדיות מסחריות; היא שחקנית–שחקנית", כתבתי עליה פעם. היא ממשיכה בקו הזה ואיננה נראית תכופות על המרקע - בין שבקולנוע, בין שבטלוויזיה. על שכמותה ייאמר שהיא לא מהמתרפקים ומהמתחנחנים, אלא שאצלה הכל כישרון נטו עם היכולת לרגש קהל בהצגות שהיא משתתפת בהן. כן, כמו בהצגת "הורים איומים".

כשהיא נשאלת כיצד עברו עליה הסערות שהיו באחרונה בתחום התרבות, גולן מנסה לתפוס מרחק. "אני לא חושבת שבאמת היו סערות", היא מגיבה תחילה.

שנבין שאת הרחק מההמון הסוער?
"לא, אבל ברגע שהפוליטיקה הפכה לפחות מעשים וליותר מה שכותבים בפייסבוק, לכל הפוסט–אמת הזאת אני לא ממש יכולה להתייחס ברצינות. בסופו של דבר, יש לבחון דברים לפי העשייה ולא לפי אמירות כאלה או אחרות".

כשהיו הפגנות של אמנים או החרמות כמו זו שהייתה על אריאל לא נטלת בהן חלק.
"אני לא לוקחת בזה חלק. לדעתי, התמונה פה היא תמונה מורכבת. אתה לא יכול ליפול לאמירות של הקיצונים משמאל ומימין, כשמשני הכיוונים זאת קיצוניות וכל אחד רואה את המציאות כפי שהיא משקפת את האידיאולוגיות שלו".

לבסוף, מה איננו יודעים על שירי גולן?
"אני אוהבת לבשל, בעיקר אני מכינה קובה סלק טובה. לראות סרטים, לקרוא ספרי פנטזיה ומדע בדיוני. רוב קשרי החברתיים מנוהלים דרך הטלפון".

איזה חלום היית רוצה להגשים?
"הייתי רוצה לטייל, לאחר שבריצה מהצבא לבית צבי, החמצתי את הטיול בעולם שחבר'ה עושים כשהם משתחררים. כשהלכתי ללמוד משחק, הטיול הזה ממש–ממש לא עניין אותי ולא הרגשתי שהוא חסר לי. היום אשמח מאוד לעשות את הטיול הגדול".

השאלה היא אם התיאטרון ישמח, בהיותו זקוק לך.
"התיאטרון? החיים לא מאפשרים את זה. הרי יש משפחה. באשר לתיאטרון, אני מקווה שימשיך להזדקק לי, גם אם כולנו יודעים שלא לעולם חוסן".