פרולוג

במלחמת העולם השנייה פשטה השמועה בקרב חיילי החי"ל, החטיבה היהודית הלוחמת של הבריגדה היהודית ששהו אז באיטליה, שחנה רובינא עומדת להגיע אליהם ולהופיע בפניהם. ההתרגשות בקרב החיילים הארץ ישראלים הייתה עצומה. הם לא הפסיקו לדבר על החוויה שמחכה להם והחיילים הבריטים שלא הבינו על מה המהומה, מה הסיבה להתרגשות הגדולה ומי זו בכלל הרובינא הזאת, שאלו אותם:

"Who the hell is Rovina?"
"She is the queen of the jews!"
, השיבו להם החיילים היהודים.

תמונה ראשונה

בכיתה ו' הלכנו במאורגן, כל תלמידי הכיתה, עם המורה, להצגה "חנה סנש" בהבימה. את חנה סנש גילמה מרים זוהר, אז שחקנית צעירה באמצע שנות ה־20 לחייה ולימים כלת פרס ישראל וגברת ראשונה בזכות עצמה. רובינא, שהייתה אז כבת 70, שיחקה את תפקידה של קתרינה, אמא של חנה סנש. אומרים שהמחזאי אהרון מגד כתב את המחזה במיוחד בשבילה. אגב, זה היה מפגש יחיד וחד־פעמי על הבמה של שתי המלכות הללו. האחת בהתהוות והשנייה כבר אז אגדה מהלכת.

והיה שם רגע שנחרת בלב ולא עוזב אותי מאז. זה מין רגע שכזה, שחובבי התיאטרון קוראים לו "סצינה", ושאני יכול בהחלט לקטלג אותו ברשימת הרגעים שבזכותם ובזכות שכמותם הפכתי למשוגע לתיאטרון.

בסצינה האמורה מכניס הסוהר יהושע ברטונוב, שבעצמו שווה סיפור, את קתרינה-רובינא לתא המאסר המבודד של חנה, הבת שצנחה ונתפסה בבודפשט כשהיא ממתינה להוצאתה להורג. הרגע הזה שבו שער הברזל ננעל בטריקה מאחורי האם שעומדת פנים אל פנים מול בתה.

הרגע הזה שבו מתברר לבת שאמא שלה, שחשבה כי היא נמצאת בישראל, מגלה לתדהמתה שהבת חזרה להונגריה כצנחנית ועומדת בפני עונש מוות. כל זה מתמצה במילה אחת שאותה ספק לוחשת ספק זועקת האם שם בתא המעצר. "אניקו", היא זועקת בלחישה, והשתיים נופלות האחת בזרועות השנייה. זה הרגע. זאת הסצינה. גם עכשיו, אחרי שישה עשורים מאז הרגע ההוא על הבמה, מהדהדת בי אותה "אניקו", הקריאה שכמוה לא שמעתי מאז.

"סלחי לי, אמא, אבל הייתי מוכרחה", אומרת אניקו-חנה סנש והשתיים נפרדות לעולם.

תמונה שנייה

היה זה שלמה בר־שביט, חברי כאח לי ומבכירי השחקנים בהבימה, שהביא אותי לביתה של רובינא ברחוב גורדון בתל אביב. הרעיון היה להפיק ערב שבו תגיש מלכת התיאטרון מבחר מתפקידיה הגדולים. אני הייתי אמור לערוך את המופע בתנאי שאעבור את מבחן הקבלה אצל רובינא.

"בן כמה אתה, אבי?" ('כמה' במלרע כמובן), שאלה הגבירה בת ה־86.

"בן 29", עניתי.

היא פערה את שתי עיניה הכחולות הגדולות ושאלה בתימהון: "יש עוד גיל כזה?".

את המפגשים בביתה אנסה לתאר במילים. תארו לעצמכם אותי יושב על כורסה בסלון ביתה, והיא, חנה רובינא האישה והאגדה, עומדת מולי ומבצעת מונולוגים מתוך "האם" של קארל צ'אפק, אם המשיח מתוך "היהודי הנצחי", מדאה, אמא קוראז', לאה ב"הדיבוק", ליידי מקבת, מיכל בת שאול, מירל'ה אפרת, ואני מוחה דמעה, לא מאמין למראה עיני ומודה על הזכות שהוענקה לי להיות הקהל הבודד במופע החד־פעמי הזה. חנה רובינא מופיעה בפני ורק בפני.

אחרי כמה פגישות כאלה, כשהתקרבנו יותר, העזתי לשאול אותה איך זה ייתכן שהיא שולפת את המונולוגים שלה, שאת חלקם ביצעה לפני הרבה שנים ויורה אותם בלי להתבלבל ובלי לטעות. והרי רצות שמועות שהיא כבר לא זוכרת טקסטים ושבאחת הפעמים עלתה לבמה בתחילת ההצגה והתחילה ישר מהמערכה השלישית.

"זה מפני שבשנים האחרונות אני משחקת במחזות של נסים אלוני", ענתה. "נסים הוא מחזאי נפלא, אבל אין אצלו קשר בין משפט למשפט".

היא לא חסכה במחמאות גם למנהלי התיאטרון שהגיעו יום אחד ובישרו לה שהוחלט להעניק לה פרס נוסף לשפע הפרסים שכבר זכתה בהם. אל תיתנו לי פרסים. תנו לי תפקידים, אמרה.

ועל ידידה, השחקן שמעון פינקל שניהל את התיאטרון במשך תקופה מסוימת אמרה: "לפינקל יש כישרון נדיר. הוא תמיד מחפש לי מחזות ומוצא לעצמו תפקידים".

המפגש שהכי ריגש אותי היה כשדקלמה לי מבחר משירי המשוררים האהובים עליה. כשנעמדה זקופת קומה ובעיניים עצומות לחשה:

והיה כי ישוב מנודו ויבוא אל ארצי,
אני אהיה שלווה.
וכי יפקוד בית אמי ואני אראה בפניו -
שוב אראה בפניו,
אני אהיה שלווה.
וכי יביט אלי -
גם כי יביט אלי ואל מסתרי נפשי...
וכי יושיט לי ידו לשלום -
אקבל גם ידו לשלום:
אקבל ברוח שוקטה את ידו הגדולה,
את ידו החמה, החובקת ודוחה בטוחות,
וזכר לא יהיה לאותו הרטט שבכפי שלי,
אני אהיה שלווה...

נפעם ונרגש לחשתי: "רובינא, מי זה?"

"אורי ניסן גנסין", ענתה לי.

"הכרת אותו?", שאלתי.

"בוודאי", ענתה ואחר כך אמרה כמו לעצמה: "תמיד היה לי מזל עם משוררים מאוד מוכשרים ומאוד שיכורים".

תמונה שלישית

קרה ששלוש הצגות שבהן כיכבה רובינא בעבר הועלו באותה העת בארץ. את כולן הלכנו לראות. והיא, רובינא, כמו ליידי אמיתית, ניגשה לשחקניות מאחורי הקלעים ובירכה אותן. אבל אצלה בבית אמרה על האחת שהיא נפלאה בתפקידי משרתות, אבל לתת לה לשחק מלכה זו ממש חוצפה. על השנייה אמרה שהיא קומדיאנטית מבריקה, אבל לתת לה תפקיד טראגי זה ממש חסר אחריות. על משחקה של השלישית היא שפעה מחמאות. הכל היה מושלם, היא אמרה, עד לרגע ההשתחוויה, כשהשחקנית כרעה על ברכיה. מי זה משתחווה לקהל? שאלה. הקהל צריך להשתחוות לך ולא את לקהל.

ואז סיפרה שכאשר הוחלט בהבימה שעליה לפנות את תפקיד לאה, הכלה הצעירה ב"הדיבוק" לטובת שחקנית צעירה יותר, כי היא כבר הייתה בעשור השביעי לחייה, הגיעה אליה אותה שחקנית וביקשה לדעת איך עובדים על הזעקה המקפיאה שזועקת לאה אחוזת הדיבוק. "את רוצה לדעת מאין הזעקה?", שאלה רובינא וסיפרה: "כשהיינו בסיבוב הופעות בארצות הברית הודיעו לי שאבא שלי שחי בפילדלפיה גוסס ואם לא אמהר לשם אז לא אראה אותו לעולם. מיד לאחר ההצגה נסעתי בלילה ברכבת מניו יורק. כשהגעתי הוא פקח את עיניו אחז בידי ולחש: 'חנה'לה, מיין מיידעלע'. חנה'לה, ילדה שלי. נישקתי אותו נשיקה אחרונה ומיהרתי לרכבת. הגעתי לניו יורק ממש להצגה. לא הספקתי לומר מילה לאיש וכשהגיע רגע הזעקה, יצאה מגרוני כזו זעקה שהרעידה את האולם כולו. רצית לדעת מאין הזעקה, ובכן היא משם איתי כל השנים. בכל אחת ממאות הצגות 'הדיבוק' חזרתי אל הרגע ההוא".

אפילוג

בספרו הנפלא "כז שירים" כתב יעקב אורלנד:

"פעם בשבת, לאחר שידור תוכנית על שירי זמר שלי ברדיו, צלצלה רובינא מביתה בתל אביב: 'סיפרת על 'עץ הרימון' ולא ציינת שהייתי הראשונה לשיר אותו ברבים, וששימחתי בו את לבם של חיילינו באיטליה במלחמת העולם. כך אתה נוהג?'...

"השבתי לה, קצת נבוך: 'פשוט שכחתי, רובינא. וכי לא הייתי מתגאה לציין זאת אלמלא שכחתי? מאידך גיסא - עד כדי כך? את, רובינא, לאזכור שם נוסף את צריכה? והלא כמוהו כקליפת השום בספר תולדותייך'. השיבה לי מיניה וביה: 'יעקב יקירי, כל החיים הם קליפת השום, אבל זה תבלינם, מה לעשות. אלתרמן אמר לי פעם שאצל אנשים שכל ירושתם היא שמם - אפילו קליפת השום היא קליפת השם'".

את כלולה מכל כלות
את דגולה כנדגלות
שתיים עינייך כשתיים יונים
וקול קולך פעמונים

לך התרועות, לך הזרים
לך כל שלטי הגיבורים
מה לי חיל אלף ומה רבבה?
לבבי מת מאהבה

(י. אורלנד)