כשנתיים אחרי “נאום הקומץ” שנשא יאיר גרבוז וטלטל את המדינה, אתמול התברר שהסערה ההיא טרם שככה. על פי הפרסום ב”ידיעות אחרונות”, בעקבות אותו נאום שנשא גרבוז ב־7 במרץ 2015, כמה ימים לפני הבחירות לכנסת, ובו קרא למצביעי הליכוד “מנשקי קמעות, עובדי אלילים ומשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים”, החליט שר החינוך נפתלי בנט לבטל השנה את הענקת פרס ישראל באמנות פלסטית, לאחר שרוב חברי ועדת הפרס תמכו בכך שגרבוז יקבלו, אך לא הצליחו להחליט פה אחד על שמו כזוכה. לפי הפרסומים, בנט השתמש בסמכותו לביטול הפרס על מנת למנוע מגרבוז לקבלו. בתגובה לפרסומים טען בנט כי הוא “מגבה את ועדת הפרס”.

אלא שגרבוז אינו לבד. יותר ויותר אמנים נקלעו בשנים האחרונות לעין הסערה לאחר שהרשו לעצמם להתבטא בחופשיות נגד הממסד ושלוחותיו. זה התחיל בנאום שנשא דודו טופז בעצרת בחירות ב־1981, שבו כינה את מצביעי הליכוד “צ’חצ’חים” ועורר סערה. בעקבות כך טופז פוטר מעבודותיו והסתגר בביתו; וזה לא נעצר גם אצל ג’קו אייזנברג, שזכה ב”כוכב נולד” בשנת 2006, התבטא בראיון עיתונאי נגד הגיוס לצה”ל, התנצל, אך ספג נזק חמור לקריירה שלו שהייתה בתחילת דרכה.

ג'קו אייזנברג. שילם מחיר כבד על אמירותיו. צילום: אריק סולטן

זה המשיך בתיקי דיין, שכינתה ב־1999 את מצביעי הליכוד “אספסוף”, והתנצלה; באורנה בנאי, שבמהלך מבצע צוק איתן אמרה בראיון ש”בתקופת מלחמה אתה צריך להיות סולידרי ולהגיד ‘תנו לצה”ל לנצח’, ואני לא יכולה להגיד את זה”. דבריה עוררו סערה ברשתות החברתיות ובעקבותיה היא פוטרה מתפקידה כפרזנטורית של חברת מנו ספנות. בעקבות התגובות החריפות פרסמה בנאי מכתב שבו טענה כי “לא הובנה כראוי”; בענת וקסמן, שבראיון לערוץ 2 ב־2015 אמרה על מצביעי הליכוד: “מי שבוחר ימין זו לא בחירה רציונלית... זה המלך של ‘השוקולדים’”. לאחר מכן וקסמן התנצלה. בעודד קוטלר, שבנאום שנשא ב־2015 אמר כי “מצביעי הליכוד הם עדר של בהמות מלחכות קש וגבב”. קוטלר התנצל על הניסוח, אך לא על הרעיון. בגידי אורשר, שהושעה מגלי צה”ל בעקבות פוסט שבו כינה את בני עדות המזרח “היללנים המקצועיים מהמזרח”. לאחר מכן אורשר התנצל על דבריו; ובשדרנית גלגלצ חן אלמליח, שפוטרה בינואר האחרון לאחר שבעקבות פינוי אום אל־חיראן כתבה “גם אני הייתי דורסת שוטר אם היו מפנים אותי מהבית”. לאחר מכן הבהירה אלמליח שהדברים הוצאו מהקשרם.

נוסף להם ישנה גם אחינועם ניני, שאמירותיה השמאלניות גרמו לה לספוג לא מעט מתקפות לאורך השנים. בראיון שהעניקה בעבר ניני הודתה ש”לאורך השנים אני משלמת מחיר כלכלי על האמירות שלי, ואני מוכנה לשלם את זה”.

אלא שתופעה זו אינה ייחודית לצד השמאלי של המפה. גם אמנים כמו אריאל זילבר והצל, שידועים באמירותיהם הימניות הקיצוניות, ספגו ביקורת רבה.

ב־2014 החליט אקו”ם שלא להעניק לזילבר פרס מפעל חיים בגין תרומתו המוזיקלית בשל עמדותיו הפוליטיות.

“במקרה של ענת וקסמן ושל אורנה בנאי בלט העליהום של הרשתות החברתיות”, אומרת ד”ר עמית לביא־דינור מבית הספר סמי עופר לתקשורת של המרכז הבינתחומי בהרצליה. “זה השיימינג החדש. התקשורת הממסדית מעצימה את מה שקורה ברשת על ידי כך שהיא מצטטת את ההתבטאויות, וזה מגיע ליותר אנשים. או אז הפוליטיקאים קופצים על העגלה ומתבטאים בקולניות”.

אורנה בנאי. פוטרה בעקבות דבריה. צילום: משה שי פלאש 90

"תגובות נגד"

כשניסינו לפנות לאמנים מובילים בישראל, שחלקם שילמו מחיר לאחר אמירות פוליטיות שנויות במחלוקת, נענינו בתגובה זהה: “אני לא מעוניין/ת להגיב בנושא”.“האמנים מפחדים לדבר, כי הם רוצים להיות קרובים לפתחו של השלטון ולקבל את שאריות הפרסים שמוכנים לתת להם”, אומר ד"ר דוד גורביץ’, חוקר תרבות ותקשורת מהמרכז הבינתחומי. “אומללים שכמותם, הם חושבים שבנט יזרוק להם משהו ולא לאנשי שלומו. הם מתקרנפים ונכנעים לשלטון הפחד, שעובד על הצנזורה העצמית. הם חוששים לשלומם, ואז אנו נתקלים בחוסר רצון להתראיין ובשקיעה בהדוניזם התל־אביבי”.

לעתים הכעס לא נגמר בסערה ציבורית בלבד. יהונתן גפן, למשל, הותקף בביתו ב־2015 בידי גבר אלמוני, שצעק לעברו: “שמאלני בוגד” והכה אותו בפניו. כשגילה אלמגור התבטאה נגד שריפת הנער מוחמד אבו ח'דיר, היא הפכה, לדבריה, ל”אויבת העם”. בראיון שהעניקה ל”מעריב” בשנה שעברה אמרה: “למה אני צריכה לעלות על מונית, ואיזה בריון מקועקע שקורא לעצמו ‘הצל’ יירק עלי ויקרא לי שמאלנית מלוכלכת? הוא וחבורה של אנשים מסתובבים בכיכר הבימה עם שרשראות ברזל ומחפשים שמאלני, כמו שבגרמניה חיפשו יהודים. מה זה? ואף אחד לא יוצא נגד זה”.

“אנשים צריכים לחשוש לשלומם”, אומר גורביץ’. “טיהורים זה מה שמאפיין משטרים אפלים, ולצערי האסוציאציות לא טובות ומוליכות לאותה תחושה של מדינה שרק לכאורה היא דמוקרטית”.

אחינועם ניני. הצהירה שלא תפסיק לבטא את דעותיה. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

מי משלם את המחיר?
“השמאלנים בס’, ה’בוגדים’, תוקעי הסכין בגב האומה, ה’רכיכות’. לפי התפיסה כיום, אנשים עם חוסן לאומי שהמדינה יקרה להם לא מדברים כמו גרבוז. הם לא מדברים מנקודת מבט אשכנזית מנוכרת, שמנותקת מהווי הארץ ומהחזון הציוני. מבחינת בעלי תפיסה זו, אנשים כאלה מקומם לא כאן. המדינה צריכה לתת פרס לבניה המצטיינים, והיא בטח לא תחפש מצטיינים בשמאלניותם ובחוסר היחס הרציני לקדושי האומה”.

לדברי גורביץ’, מה שקורה כיום “מזכיר את הפשיזם של שנות ה־30 באירופה ומסתדר עם מה שאמר יאיר גולן, סגן הרמטכ”ל. גם בגרמניה הנאצית חזר המוטיב של בגידת האינטלקטואלים, הגרבוזים וכל אלו שלא לוקחים חלק בחוסן הלאומי. ההתנהלות הזאת נובעת מייאוש ולא מעוצמה. כשאתה סותם פיות, זה סימן של חולשת המשטר הנוכחי, שאיבד תקווה להיות המשטר או הממשלה של כולנו, שמאפשרת פיתחון פה ודו שיח חופשי”.

מה משמעות התופעה הזאת?
“פירושה הוא שאנחנו רוצים מולדת עם חוסן לאומי וערכים ציוניים, וכל קול אחר לא מקובל עלינו. לכן נסגור להם את הפה ונפסיק לחלק להם תקציבים. במילים אחרות, הם רוצים להחזיר אותנו למדינה פרוטו־פשיסטית ופרוטו־קומנוסטית ועושים זאת בהצלחה רבה”.

אולם יש אמנים שמתבטאים בחופשיות ולא משלמים מחיר. ראה ערך הדג נחש, אביב גפן ואפילו עמוס עוז.
“עמוס עוז מייצג את השמאל הסלוני, הבון־טון, וזה נסבל באיזו צורה. ההשפעה של הדג נחש מצומצמת מבחינה תרבותית. ואביב גפן היה לו הזמן שלו בשנות ה־90. כשאתה שופט בתוכנית ריאליטי מרכזית, אתה חלק מהפופוליזם של העם, שתמיד נוהה ימינה ופונה לגאווה ולהתרגשות, לעומת האינטלקטואלים, שחשודים בשכלתנות יתר ובניתוק רגשי”.

התחושה היא שהשלטון מתגאה ברדיפת הקולות המתנגדים אליו.
“הוא לא עושה זאת בהיחבא, אלא בריש גלי, כי הוא חושב שירוויח מטקסי החשיפה הללו וירוויח קולות על ידי שנאה. הממד הזה הוא בדיוק הממד של התפיסה הריאקציונית בתרבות, שהיא תגובת נגד לנאורות. תגובה שאומרת שצריך לתפוס את הבוגדים שתוקעים סכין בגב האומה, לנקות ולטהר את המחנה, ואז לבנו יתרומם לעד”.

דודו טופז. "נאום הצ'חצחים". צילום: קוקו

“שוברים שיאים"

תופעה זו אינה ייחודית רק לישראל, אם כי נדמה שכאן היא נפוצה יותר. כך, למשל, מל גיבסון הוקצה במשך כעשור מהאולפנים הגדולים של לוס אנג’לס בעקבות אמירות אנטישמיות, בהן האמירה ש”היהודים אחראים לכל המלחמות בעולם”.

גם המעצבים האיטלקים דולצ’ה וגבאנה, שהתבטאו נגד אימוץ ילדים בידי הומוסקסואלים, אף שהם הומוסקסואלים בעצמם, ספגו מחיר מקצועי: צרכנים רבים ברשתות החברתיות קראו להחרימם, בהם אלטון ג’ון. עם זאת, כשזמרת כמו מדונה אמרה לאחרונה שהיא "חשבה לפוצץ את הבית הלבן", אמירתה עברה בשקט יחסי.

אז מדוע נראה שהתופעה הזו בולטת יותר בישראל?

“בארצות הברית יש חופש דיבור אדיר ותקשורת לעומתית יותר”, טוען גורביץ’. “הנשיא החדש טראמפ אומנם מנסה כעת לסתום את הפיות, וזה מצליח לו במידה מסוימת, אבל יש מולו כוח התנגדות גדול. ומי יגן כעת על גרבוז? האמנים כאן לא מסוגלים לזוז. צריך להיות קץ של שלטון הפחד, כדי שאמנים ואנשים לא יפחדו להפסיד את הכיבודים שלהם, כי הברוטליות שוברת שיאים”.