האמן שעסק במיסטיקה, רוקנרול, פסיכדליה וארוטיקה בתערוכה חדשה

השנה היא 1980. ברחוב דיזנגוף יוצאת לדרך צעדה בהשתתפות מתים־חיים הנושאים כרזות שעליהן מתנוססת המילה “פחחד”, בהובלתו של רובוט ושמו שולץ. הם באים לברך או להתריע, תלוי איך מסתכלים על זה – על הכניסה אל שנות ה־80 שיביאו איתן מציאות כאוטית. זה קורה שנה אחרי שמישל אופטובסקי מייסד את “מפלגת פ”ח”, כלומר ראשי תיבות של “פלדה חלודה” – ארגון מחתרת אמנותי שפעל תחת הכותרת “כה אמר שולץ – מנהיגנו הלחוץ”. אחר כך יגיע הסרט.

עכשיו, 13 שנה לאחר מותו של אופטובסקי, מגיע זמנם של “פחחד, משנות השבעים ועד האינסוף” – ספר ותערוכה המוצגת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. שניהם עוסקים ביוצר הייחודי, החתרני והחלוצי, שפעל בישראל בשנות ה־80 וה־90 ועסק במיסטיקה, טיפוגרפיה, רוקנרול, קומיקס, פסיכדליה, הומור שחור, ארוטיקה, מחאה ועוד. אוצר התערוכה ומחבר הספר, אורי דרומר, רואה במשימה שלקח על עצמו את תיעוד ההיסטוריה של האינדיבידואליסטים בארץ. והוא יודע; בגיל צעיר מאוד הוא היה חבר בלהקת “דורלקס סדלקס”.

הם שרו על פאשיזם ועל אלימות, על דיכאון, סקס ופוליטיקה, ואופטובסקי נכבש. הוא היה בין הראשונים שנתנו לחבריו ולו במה במדור המוזיקה “קרוע” שפורסם בעיתון “חדשות” – פרי יצירתו לצד רוני סומק, קובי אור ודודו גבע. “היינו רק בני 17. היינו אזוטריים ומישהו מבוגר פשוט ראה את זה. הוא זיהה משהו חשוב”, אומר דרומר, ורוני סומק מוסיף: “הטור שכתבנו יחד היה פינג־פונג שבועי, ובכל פעם הלכנו עם הראש בקיר. פעם שברנו את הראש ופעם שברנו את הקיר”.

אופטובסקי היה יוצר שנע על הגבול שבין מעצב לבין אמן. “הוא לא מכר את עצמו”, אומר דרומר. “זה מקצוע שבו כשיש לך לקוח אתה עובד למענו ומוכר את עצמך. הוא לא עבד כך. בעבודות העיצוב שלו תמיד היה אלמנט חתרני וקול אישי מוסווה. הוא ראה את עצמו כבעל מקצוע עם אחריות לחנך ולייצג מורשת. הוא לא נתן להירדם ולהפוך לזומבים”.

מהגר סדרתי

אופטובסקי נולד במחנה עקורים באירופה להורים ניצולי שואה שאיבדו את משפחותיהם ונישאו מחדש. בגיל צעיר היגר איתם אל עיר הנמל טולוז שבצרפת, ולארץ הגיע בשנות ה־60 בלעדיהם. הוא נדד ממקום למקום, חיפש את דרכו, עקור תמידי. הוא נישא לאדית גודיק, למד עריכת דין באוניברסיטה, חזר בתשובה, חזר בשאלה וקטע את לימודיו.

את העולם הדתי החליף בעולם הבוהמייני, התגרש, נישא שוב לרותי גלעד, קבע את חייו בתל אביב והפך לשותף ב”מנגו”, חנות התקליטים האהודה על חבורת "העין השלישית" בהנהגת ז’אק מורי קתמור. בעקבות ההיכרות הזו, התחיל לעסוק באמנות ויצירה ופנה גם לתחום הקולנוע. “עולה חדש ומהגר סדרתי שביקש לעצמו זהות מוגדרת ומקום שבו יוכל לחוש שייך”, מגדיר אותו דרומר.

“הוא זיהה באות העברית ובצורה שלה משמעות היסטורית, אדמה שניתן להכות בה שורשים, וניהל עמה דיאלוג מורכב. מחד הוא הזדהה עם המסורת העברית, היהודית והציונית שמשוקעת באות העברית ועם אמנות המיקרוגרפיה היהודית והמיסטיקה האורתוגרפית של הקבלה. מנגד, כאינדיבידואל צרפתי שהגיע מתרבות אנטי־מיליטנטית של מודעות פוליטית, תרבות המדברת את שפת האוונגרד, הוא לא יכול היה להתייחס למסורות האלו בשוויון נפש”.

במרוצת השנים, מסביר דרומר, אופטובסקי פיתח לעצמו קול ישראלי שאינו מגויס לחזון “האומה במדים” של שנות ה־50. זה היה קול שבא לשנות משהו באמצעות הכישורים והכלים שעמדו לרשותו. בתחילה יצר בעיקר עבודות אמנות וקולנוע כמו הסרט “שולץ”, שביים והפיק עם פליטים מחבורת “העין השלישית” ואנשי בוהמה שהיו מהגרים, בניגוד לקבוצת “לול” של אריק איינשטיין ואורי זוהר, שקמה גם היא באותן שנים. “הקונטרסט ביניהן ייצג את המאבק של הצברים והעולים החדשים”, מסביר דרומר, “הקבוצה הזו פעלה בשולי העשייה האמנותית ויצרה סרטים, תערוכות אירוטיות, הציגה עבודות בסופרמרקט בתל אביב והוציאה את ‘סטריפ’ - עיתון מחתרת אמנותי”.

הוא למד עיצוב גרפי, הקים עם המעצב יהודה דרי את הסטודיו “אופטובסקי דרי”, ובמהלך שנות ה־80 השתלב בסצינת הרוק המקומית. בין השאר, עיצב עטיפות לתקליטים מיתולוגיים כמו “העמותה לחקר התמותה” של משינה, “חתוך תוכן” של טאטו, “כרטיס ללונה פארק” של שלמה ארצי, “משהו בלבבה” של נורית גלרון ו”חתול שחור” של זאב טנא.

קצת כמו פרנק זאפה, שכתב: “אוי אלוהים, אני החלום האמריקאי/ ועכשיו יש לי ריח של וזלין”, בא אופטובסקי לספק תשובה לפלסטיקה שאיימה לכבוש את העולם. בראיון ל"מעריב" ב־1984, הסביר: “מה שקורה ביומיום, עם התקדמות התקשורת היותר ממוסדת, הוא שסף הסבולת של הקהל עלה ועולה. לכן, התפקיד של עיתוני המחתרת הוא לחפש כל הזמן פרצות חדשות. אם היום כל העיתונים מוכנים לפרסם ישבנים – ילכו עיתוני המחתרת על השיבה לחיזור רומנטי”.

לא במבט נוסטלגי
אופטובסקי עיצב וערך את מגזין האמנות האוונגרדי “פחחד” (כשברשימת הקרדיטים הופיע רוני סומק בתפקיד “יועץ סתרים”), עיצב מוספים ומדורים כמו “ווליום”– עיתון הרוק העצמאי הראשון של ניצן זעירא, את “דוברמן” – עיתון אמנות בעריכת יאיר לפיד שיצא פעם אחת, ואת “פטיש”, שהופץ בחינם באזור גוש דן במטרה לקדם מאבקים ואג’נדות פוליטיות מזרחיות, פרי הגותם של עופר ברונשטיין, חנה קים, בני תורתי, בן דרור ימיני, יונתן דני ועוד.

הפחחד, לא סתם פחד, היה יסוד מרכזי בעבודתו. “המציאו ת שהוא ייצג בלוגו של ‘פחחד’ היא בסיס לזהות יהודית וישראלית והאיום המתמיד שלכאורה מרחף מעליה”, אומר דרומר. “מישהו שותל לך שאתה מאוים מתמיד. אם אתה גדל תחת איום מתמיד, חייך נוראים. אתה צומח לתוך חברה פרנואידית, שלא מקדשת חיים ויש לה עניין במוות כמניפולציה. מדובר על תהליכים ארוכי טווח. זה לא שביבי נתניהו ממציא עכשיו משהו. אופטובסקי, בשל הביוגרפיה שלו, ידע כמעצב איך להפוך את האנרגיות הנפשיות והתחושות שאנחנו כישראלים חיים בהן, לאסתטיקה ועולם ויזואלי”.

“’הפטיש’ הוא דוגמה מרתקת לעבודתו”, ממשיך דרומר. “בשנת 1989 באים אליו פעילים חברתיים שיודעים שהוא ידע לתת את הוויזואליה הנכונה ואת התיווך האסתטי לעיתון שלהם. אלה דברים מורכבים שלומדים בבית ספר לעיצוב, ואם אתה קורא ספרי מחקר אתה נתקל בהם. אבל מה קורה כשיש לך אידיאולוגיה ואמונות ואתה רוצה להעביר מסר? איזה עיתון אתה עושה ואיזה פונטים אתה בוחר ואיזה סוג של צילומים? זו מערכת החלטות מורכבת ואחראית שהם הפקידו בידיו. הוא מבין אמנות, היסטוריה של אמנות ותרבות, ויודע ליישם את הכלים האלה”.

העיתונאי בן דרור ימיני, אז בן 36, אומר: “הוא היה מקצוען. אדם שהקדיש הרבה מאוד שעות בהתנדבות כדי לקדם פרויקט משוגע לחלוטין בתקופה שבה הוא פורסם, והפך לסיפור הצלחה מפתיע. אנחנו מדברים על עידן אחר: אני זוכר אותנו יושבים על המחשב אצלו בסטודיו, ואצלנו בחדרון קטן שנדד מלילנבלום לנג’ארה ואז למבנה של עיתון ‘דבר’. זו הייתה חוויה ראשונית. קל מאוד לדבר על התוכן, אבל אני חושב שבסופו של דבר זה היה שילוב של תוכן ועיצוב מקצועי לעילא ולעילא. היו בינינו כל מיני ויכוחים והיה כיף להתווכח, כי מדובר היה באיש מקצוע באמת”.

“מישל היה בעיניי אמן גדול ומאוד לא שגרתי, אדם שעבד מבוקר עד ליל והאיש שהכיר לי את מושג האוונגרד, לא בדיבורים אלא במעשים”, אומר רוני סומק. “הלא שגרתיות שלו התבטאה בזה שמצד אחד הוא היה פאנקיסט והשתייך לחבורה הכי מטורפת שפעלה אי פעם בארץ, ומצד שני הוא היה האדם הכי מסודר שהכרתי בחיי. יקה פאנק. הוא איש שהיה יכול לשבת באותו רגע בקפה בפריז ולדבר על ציור צרפתי ועל ז’אן פול סארטר, ולהיות הכי איש עמל ב’שלי’, בית קפה קטן ברחוב יהודה המכבי ולתכנן יחד איתי את התפריט”.

הערב (חמישי), בשעה 19:30, תיערך פתיחת התערוכה עם שיח גלריה, בהנחיית דרומר ורינו צרור, וגם: ד”ר אמיר קלוגמן, הופעה של "המוכתר", נאמברים מוזיקליים של “החית ועונשו” של זאב טנא וקוסטה קפלן, ועוד.

דרומר, איפה הוא נוכח היום?
“הוא נוכח־נפקד. הכוונה שלי גם בתערוכה וגם בספר היא לא לספק מבט נוסטלגי. בגדול, היום אין חתרנות ותעוזה בגרפיקה של עטיפות דיסקים ולא בעיתונים. הגרפיקאים של היום הם לא אופטובסקי”.