שנת 1942. באירופה כבר מתבצעת השמדת היהודים. ובארץ? לפחות על פי כרזה אחת, נראה שהחיים בה התנהלו בפלנטה אחרת. נשף ציידים עליז ונעים, הידוע זה חמש שנים, ייערך בקפה “פיקדילי” שעל הכרמל בחיפה - הבטיחה אותה כרזה.
בכרזה אחרת מובטח כי הכרמלית “תיסע להנאת האזרחים על אף ההפרעות של הקואליציה האופוזיציונית” (קרי הדתיים, אבל זאת פרשנות שלנו). הכרמלית נסעה, וכפי שמעידה מדבקה אחת, בחיפה נערך מבצע “והדרת פני זקן”. מודעה בעיתון בישרה כי יימכר בעיר הכרמל בשר “מאושן” במחיר 7 גרוש האונקיה.
אלה - לצד לוח עברי שהוצא ב־31’ בחיפה על ידי ארגון מיסיונרי; לצד הכותרת הראשית של גיליון ברגע האחרון של “ידיעות־מעריב” מ־22 באפריל 48’, שבישרה כי ערביי חיפה מוכנים להיכנע, ולצד מפה שסיפקה בתקופת מלחמת העולם השנייה לחיילי צבא הוד מלכותו מידע היכן אסור להם לשהות ולבלות בעיר הכרמל - נכללים בתערוכה היסטורית מסקרנת, שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון העיר חיפה.
מקורם של כאלף מוצגיה הוא באוספו של אספן בלתי נלאה אחד, תושב העיר ד”ר ירמיהו (ירי) רימון, שהחלק החיפאי ממנו נמכר הקיץ, על כ־7,000 פריטיו למוזיאון. כשענבר דרור־לקס, אוצרת מוזיאון העיר חיפה, שאצרה את התערוכה עם ליאת מרגלית, נשאלת אם נשאר משהו בביתו של האספן החרוץ, היא צוחקת. “משהו? קפוץ אליו ותגיע לארץ הפלאות”, היא מציעה.
אז אני קופץ אל ביתו של רימון (84) בשכונת נווה שאנן בעיר ובעוברי את הסף, אני מוצא את עצמי בדירה שאוספיו של רימון השתלטו עליה כליל. אלבומים, ספרים, קלסרים, תקליטים, מפות, תצלומים, ציורים. רימון מתמרן ביניהם כמו רב־חובל נחרץ על ספינתו, ומצביע על זוגתו. “הכל הודות לשושנה”, הוא מפליג בשבחה לאחר 60 שנות נישואים. “בלעדיה לא הייתי מסוגל לאסוף את האוספים שלי”.
איך נהיית אספן שכזה?
“כנראה זה תורשתי אצלנו”.
אביו, שמואל, מהנדס בניין שעלה ארצה מסביבות אודסה ותרגם את שם משפחתו מגרנטור לרימון, היה אספן אמנות נלהב שהתרכז באיסוף אמנות יהודית ואקספרסיוניזם צרפתי וגרמני. “מילדות הייתי מתלווה אליו, כשהיה יוצא למוזיאונים, לתערוכות ולכל מיני חנויות של ענתיקות”, הוא מספר.
שיטוט במנהרת הזמן
כמו רבים אחרים, רימון החל את קריירת האספנות שלו באיסוף בולים לצד קריאה שקדנית של ספרי “שטיבל”, “אמנות” ושאר הוצאות הספרים של פעם. הוא למד בריאלי בחיפה, היה פעיל בצופים, במלחמת העצמאות התרוצץ כגדנ”עי בין העמדות והעביר הודעות. אז, בעיקר חלם על חלוציות, ולפני שהתגייס מסר את אוסף הבולים שלו לאחותו המנוחה אראלה.
הוא שירת כנח”לאי בקיבוץ הספר תל קציר, שבו היה דבוראי ועסק בניהול החשבונות של המשק הצעיר. בקיבוץ הכיר את שושנה שלו. בצילום יפהפה מאז, הם נראים ישובים על חבית תסבין ליד המטבח, כשמעיניהם יוקדת הרומנטיקה. הייתה זו שושנה שדאגה לכך שאש האספנות לא תיכבה אצלו, כשהעבירה לטיפולו המסור את אוסף הבולים של אביה בעת שלמד בטכניון לתואר ראשון ושני בהנדסה אווירונאוטית.
לדבריו, אז לא חלם להיות האספן שהוא היום. כשחזר מהדוקטורט באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית, החל לצד הבולים לאסוף פריטים של תולדות הדואר. באחד משיטוטיו אחר פריטים אלה, עבר על פני חנות של ספרים עתיקים בתל אביב. מחלון הראווה קרץ לו ספרה של ליידי אוליפנט, האנגליה חובבת ציון שחייתה כאן במאה ה־19. רימון רכש לעצמו את הספר כמתנת יום הולדת, ומאז הוא קונה ספרים הנוגעים לארץ ישראל של פעם. גם לאוסף גלויות ארץ ישראל שלו הגיע שלא במתכוון, ומרכישה מזדמנת בתערוכה בולאית הגיע לאוסף של רבבות, שלטענתו עבר על כולן.
משנת 70’ עבד ברפא”ל, והגיע שם לתפקיד בכיר במקביל לעיסוקו באספנות. “ב־93’, כשהיו צמצומים בחברה, הוצעו לנו תנאי פרישה יוצאים מגדר הרגיל”, מעיד רימון. “הייתי אז בן 60, והחלטתי שזה הזמן לעוד מחזור חיים אחד”.
מאז אתה עובד באספנות?
“זו לא עבודה. אלה כל החיים שלי”.
חייו מלווים במוזיקה. ערוץ “מזו” ותחנת “קול המוזיקה” עובדים אצלו שעות נוספות, לצד אוסף גדול של תקליטים ותקליטורים שהוא מטפח. “כשאני עסוק באוספים שלי, תמיד יש אצלי מוזיקה ברקע”, רימון מדווח, כשהוא מוקף באלבומים ובקלסרים הנערמים על שולחנו, לצד פריטים שהגיעו אליו באחרונה, בעיקר באמצעות רכישה, ומצפים להיבלע באחד האלבומים.
דפדוף אקראי בפריטים אלה מזמן שיטוט מרתק במנהרת הזמן. הנה מכתב של גולי ציון בקהיר בימי מלחמת העולם הראשונה, המביעים כמיהה לשוב לארץ ישראל. מאותה תקופה מבצבץ מקבץ של תצלומי חיילי הגדוד העברי. לידו, כאילו במקרה, מכתב של אחד מהם, יצחק בן־צבי, שכעבור שנים הפך לנשיאה השני של מדינת ישראל. במכתב הזה הוא מציע לצרף לא”ב שתי אותיות קדומות לסימון הפתח והסגול.
על הניילונית שבה נתון המכתב עדיין מצוין מחיר רכישתו. 70 דולר בשביל חתיכת נייר? אני מנסה לאתגר אותו. “התוכן שלו שווה הכל”, הוא משיב בחיוך.
אגב הגדוד העברי, טרומפלדור מככב אצל רימון עם מכתבים, שכתב בידו האחת. “יש לי אפילו גלויה שהוא שלח להוריו מהשבי במלחמת רוסיה־יפן ב־1905”, הוא מספר, “הנה גם תצלום גוש האבן שממנו פיסל מלנקוב את פסל האריה השואג”.
מונופול מלחמת העצמאות
אני ממשיך לשוטט עם רימון. מלחייה ממחנה המעצר במאוריציוס. פסנתר מיניאטורי עשוי אבן, שנוצר
במחנה המעפילים בקפריסין. לידו תצלום של משה וילנסקי מנגן בפסנתר, ולצדו מזמרת שושנה דמארי הצעירה במלוא יופייה.
ויש גם כרזת תיירות לפלסטיין של פעם עם ציור של זאב רבן, איש בצלאל, לצד כיסוי לצלחת ליל הסדר עם מוטיבים ציוניים וציטטה מדברי בלפור, ולצד גלויה של אסירי ציון בכלא עכו, שכבר בתרצ”ח, עשור לפני הקמת המדינה, כתבו בה “מדינת ישראל”.
עוד אפשר למצוא אצלו ספרי מסע מהמאה ה־19, בהם של דיוויד רוברטס, תצלומים היסטוריים מקוריים בני מאה של יעקב בן־דב ומשחק מונופול מראשית המדינה, על פי מבצעי מלחמת העצמאות. בסמוך מושכת תשומת לב קופסת ממתקים מ־48’, שעוצבה בהשראת הקמת המדינה, ובמקום אחר אצל רימון - כרזה של ההסתדרות מיום העצמאות הראשון עם הכיתוב הכה הולם את הימים ההם - “לעליית אחים ולקליטתם במולדת, לביסוס המעמד ולביצור המדינה”.
כשתוהים כיצד מצליח רימון, אספן חוקר בעל ידע רב, לרכוש פריטים כה נדירים, מתגלה הסוד. לשם כך מכר את אוסף האמנות של אביו. כמו צייד בעל חושים מחודדים הוא משוטט בירידים ובמכירות פומביות, קונה ומוכר. כשם שאת אוסף חיפה שלו מכר למוזיאון העיר חיפה, את אוסף תל אביב שלו מכר למוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. “השגת הפריטים הייתה כרוכה לא פעם בתחרות קשה עם אספנים מתחרים”, הוא מגלה.
מה היית צריך כדי לזכות בתחרויות אלה?
“בשביל זה צריך כיס כבד”.
כשאתה מוכר אוסף, האם קשה לך להיפרד מהפריטים שבו?
“קשה לי להיפרד מהם, אבל במצבי הבריאותי הנוכחי אני לא מסוגל להשתלט על כל האוספים כמו בעבר. חוץ מזה, זו דרך להבטיח את הקיום שלנו. הרי אי אפשר להתקיים מאכילת ניירות”.
ד”ר רימון יודע שהוא מייצג עולם הולך ונעלם. בולים חדל לאסוף. גם פריטים העוסקים בתולדות הדואר. “כאן הגעתי לרוויה”, הוא אומר, “פג זוהרם של הבולים, הספרים והמפות. עידן האינטרנט גמר את האספנות של הדברים האלה. מי שולח כיום מכתבים? ואם כבר, המעטפות מבוילות על ידי מכונת ביול. גם אוסף השנות טובות, כרטיסי הברכה לשנה החדשה, סיים את תפקידו. הרי בלחיצת כפתור במחשב שולחים בבת אחת ברכה לאלפים וזה חסר כל משמעות. כל דבר שדורש ריכוז מעל חמש דקות כבר לא מעניין את בני הדור האינטרנטי”.
לרימון ברור שלאוסף הייחודי שלו לא תהיה המשכיות. יש לו שני נכדים, המגלים עניין מה, “אבל אין להם החוש האספני האובססיבי שיש לי”.
ביציאה מארץ הפלאות של משפחת רימון, אני מבחין בתצוגת חמסות על הקיר. גם את זה אתם אוספים? - אני שואל את שושנה. “זה בקטנה”, היא משיבה. “משהו שבכלל לא נקרא”.
בחזרה לתערוכה במוזיאון העיר חיפה. בין הפריטים המוצגים - תעודות זהות ישנות של חיפאים; שלל תצלומים, שמהם ניתן לעמוד על ההתפתחות האדריכלית של העיר על שכונותיה השונות; כרזה, הקוראת “תנו יד לביטול הלימודים אחרי הצהריים, השתתפו במלווה החינוך של עיריית חיפה”; גם סקיצות נדירות מתחרות שנערכה בשנות ה־30 לבחירת סמל העיר.
ומה עושה כאן גיליון של העיתון “המגן”, שב־29 באפריל 48’ הוצא לאור בירושלים הנצורה על ידי לשכת ההסברה של ההגנה בירושלים? זו לא טעות. בדף האחורי של העיתון הזה מופיעה פקודת היום לשחרור חיפה. גם את זה אסף רימון, שציין לצד העיתון - “גיליון היסטורי נדיר”.
לדברי דרור־לקס, התערוכה לוותה בידי שני מומחים: פרופ’ יוסי בן־ארצי, החוקר המובהק של ההיסטוריה של חיפה, והסוציולוג פרופ’ עוז אלמוג, שכותב: “מי שאוסף אוסף כזה, או שהוא ילד או שהוא משוגע”.
ביציאה מהתערוכה אני מבחין בתערוכת משנה שכותרתה “מזכרות היומיום”. כדי שלא נצא רציניים מדי מתערוכת מוצגי רימון, מוצג בה גם אוסף מיניונים של ילד בן שמונה. ייתכן שבכל זאת יש עתיד לאספנות.