לא לחינם זוכים צמד היוצרים ענבל פינטו ואבשלום פולק לתהילה ולמוניטין בארץ ובעולם. מאז שייסדו את להקת המחול שלהם ב־1993, שמם הולך לפניהם וכל יצירה חדשה שלהם מעוררת סקרנות ועניין רב, כמו גם "עצקרח", יצירתם החדשה והרב־חושית המזמינה את הצופה למסע גילויים מרתק בין השכבות הארכיאולוגיות של יצירתם המשותפת. השניים אומנם נפרדו ואינם חיים יותר כזוג, אך כעת חזרו ליצור יחדיו והתוצאה מרשימה ומענגת.

למסע התיאטרלי יוצאים כל רקדני הלהקה הנפלאים מתוך אולם המתנה בטרמינל נוסעים הרוחש תנועה בלתי פוסקת, כשברקע צלצול השעון המאיץ, ועל כיסאות ההמתנה נוסעים מסקרנים, ובהם גבר מזדקן שפוף גב (צבי פישזון) שבידו מזוודה המתניידת לה לפתע על הבמה באופן עצמאי.

בדומה לשאר יצירותיהם של פינטו ופולק - המוקפדות לא רק בכוריאוגרפיה, אלא גם בפרטי ההופעה כמו תאורה, מוזיקה, עיצוב תלבושות ועיצוב תפאורה - גם ב"עצקרח" הקומפוזיציה שלהם ייחודית ועושה שימוש חכם באמצעי מבע חזותיים, המשלימים את הנונסנס של יצירת מחול מסתורית זו. כך למשל, כרית החלומות שנשלפת מתוך אותה מזוודה ועליה מוקרנת אנימציה מינימליסטית (שיצר פיטר סלצקה), המסגירה לצופה את החיבור בין החלום לקונקרטי, והופך אותו שותף לדימויים ש"רצים" במוחו של אותו נוסע קומי-טרגי, שנרדם לרגע.

"עצקרח". צילום: יח"ץ."עצקרח". צילום: יח"ץ.

היצירתיות הפנטסטית של הצמד פינטו ופולק עושה שילוב מקורי, עדין ומרגש של תיאטרון צלליות המוקרן על מסך בקדמת הבמה, או שימוש חכם בשלל כיסאות עץ לבנים - בדומה למחזה "הכיסאות" מאת אז'ן יונסקו, העוסק בחוסר המשמעות של החיים ובתקשורת העגמומית בין בני האדם – הנעים, מרחפים, נבנים ומתפרקים על במה לבנה ובוהקת, ומאפשרים לרקדנים לנוע כמו בחלום אבסורדי, בלי שהתחנה הסופית נראית לעין.

"עצקרח", צילום: יח"ץ"עצקרח", צילום: יח"ץ

תוסיפו לכך את המוזיקה והפסקול המדויק, כשברקע תקתוק השעון התמידי, המשלימים את שלל המצאות העולם המשופע בדימויים, ובעיקר את איכות התנועה המרחפת של הרקדנים ואת הפתרונות המפתיעים שהם מציעים ללא הרף, המנעימים לצופה כל דקה - ותקבלו יצירת מופת משובחת במיוחד.