כבר 50 שנה שהעולם חוגג את הכינמת של "שיער". בטח ראיתם את ההצגה בגלגול כלשהו. ואם לא, אז ראיתם את הסרט. ואם לא, אז עישנתם פעם חומר טוב בחדר של חבר, שהפוסטר הפסיכדלי של "שיער" תלוי לו על הקיר לצד תמונותיהם של צ'ה גווארה ובוב מארלי. למי שלא זוכר, עלילת "שיער" מתרחשת בניו יורק בימי תנועת ההיפים.
כמה חבר'ה צעירים מקימים שבט מתוך רצון להמציא את עצמם מחדש. הם מגדלים את שערם פרא, מאמינים באהבה חופשית ומטילים ספק בסמכות ובחברה. הקונפליקט המרכזי הוא ההתלבטות של קלוד אם לשרוף את צו הגיוס שלו כמחאה נגד מלחמת וייטנאם, כפי שעשו חבריו, או להיכנע ללחצים של משפחתו ושל אמריקה השמרנית ולהתגייס למלחמה.
המחזמר נגע בתמות כמו אהבה חופשית, נטורליזם, פציפיזם, אקולוגיה, אסטרולוגיה, שבטיות, סמים ואינטגרציה גזעית, ולא פספס אף סעיף ברשימת המכולת של כל קלישאות ילדי הפרחים.
ההיפי המיליונר
"שיער" נכתב על ידי שני שחקנים, ג'יימס רדו (שהוא היום בן 85) וג'רום ראגני (שמת מסרטן ב–1991, בזמן שהוא ורדו עבדו על הצגת המשך ל"שיער" שמעולם לא הושלמה). "שיער" הוא תוצר ישיר של תרבות הנגד ההיפית שהשניים התאהבו בה, והם החלו לכתוב ביחד מחזמר על הנושא בסוף 1964. ילדי הפרחים היו תופעה חדשה שמתפשטת במהירות, אבל היא עוד לא הגיעה בשלב הזה לכל בית. המוזיקאי הקנדי גאלט מקדרמוט, למשל, שגר אז עם אשתו והילדים בפרבר של ניו יורק, בכלל לא שמע את המילה "היפי" עד שלא פגש את שני הטיפוסים ארוכי השיער האלה. זה לא מנע ממנו לכתוב את המוזיקה למחזמר.
רדו וראגני ניסו לעניין מפיקים בברודוויי במיוזיקל שלהם אך נתקלו בשורה של סירובים. בסופו של דבר עלה "שיער" החודש לפני 50 שנה, ב–18 באוקטובר 1967, בתיאטרון הפאבליק באיסט וילג', אוף–ברודוויי. הפאבליק היה תיאטרון חדש, ו"שיער" היה ההפקה הראשונה שעלתה בו. אחרי שישה שבועות בפאבליק, המחזמר עבר לתקופה קצרה למועדון לילה בשם "צ'יטה" במנהטן - ההצגה הייתה צריכה להתחיל מוקדם, כי ב–22:00 המקום הפך לדיסקוטק.
על המעבר ל"צ'יטה" היה אחראי איש עסקים משיקגו בשם מייקל באטלר, שהתנגד למלחמת וייטנאם וזכה לכינוי "ההיפי המיליונר". אף על פי שלא היה לו שום ניסיון בהפקת תיאטרון, באטלר היה בדיוק המפיק ש"שיער" נזקק לו - הוא האמין באידיאולוגיית ההיפים והחדיר בצוות את האמונה שהם שבט שצריך לחיות יחד ולפעול בהרמוניה. מבחינתו, צוות המשתתפים ב"שיער" לא היה cast אלא tribe.
הביקורות על ההפקה המקורית לא היו מדהימות, אבל ההצגה צברה מספיק פופולריות אצל הקהל כדי להגיע בסופו של דבר לברודוויי, עם במאי חדש (טום או'הורגן), שחקנים חדשים (רק חלק קטן מהצוות שרד את המעבר), שינויים בתסריט (במקור קלוד היה חייזר!) ושורה של שירים חדשים (כולל התוספת של "Let the Sunshine In" שנועד לתת להצגה סוף אופטימי יותר). או'הורגן, שזאת הייתה הפעם הראשונה שביים הצגה בברודוויי, הביא את הניסיון שלו מהתיאטרון האקספרימנטלי והעניק ל"שיער" חופש וספונטניות. חוץ מזה הוא הוסיף להפקה את סצינת העירום המפורסמת.
די למלחמה
ב–29 באפריל 1968 עלה "שיער - מיוזיקל האהבה והרוק השבטי האמריקאי" בתיאטרון בילטמור בברודוויי, עם רדו וראגני בתפקידים הראשיים של קלוד וברגר, ועם סצינת עירום פרונטלי מלא בסוף המערכה הראשונה. כולם דיברו עליה, אף שארכה 20 שניות בלבד. בסצינה, הלגמרי לא מינית, השחקנים לא זזו אלא רק עמדו על הבמה עירומים כביום היוולדם, באור מעומעם. דיאן קיטון, שהייתה חלק מה"שבט" המקורי, סירבה להתפשט. למזלה, אחרי כמה חודשים ב"שיער" וודי אלן הציל אותה מהגיהינום ההיפי הזה והעניק לה קריירה הוליוודית מכובדת.
המעבר מאוף–ברודוויי לברודוויי היה מאוד נדיר בזמנו, ו"שיער" נחשב ליצירה חדשנית. צוות השחקנים המעורב גזעית (שליש מהשבט היה שחור, והמחזמר נחשב במשך שנים למפרנס המוביל של שחקני תיאטרון שחורים בארצות הברית), הזלזול בדגל אמריקה, העירום, השפה המלוכלכת וההתייחסות האוהדת לסקס חופשי ולשימוש בסמים נחשבו לשנויים במחלוקת.
אבל הדרך שבה המיוזיקל תפס את הצייטגייסט בביצים, בשילוב שורה של להיטים מוזיקליים, הפכו אותו לשלאגר. הטיימינג כמובן התאים - המלחמה בווייטנאם התארכה, ואזרחי אמריקה גילו שמדובר באפיזודה ארוכה וקשה הרבה יותר ממה שציפו תחילה. ללא מעט אמריקאים התחיל להימאס מהמלחמה, ו"שיער" הביע את רגש המיאוס הזה בדיוק.
"שיער" ירד מהבמה בקיץ 1972, אחרי לא פחות מ–1,750 הופעות. בארבע השנים הללו הוא החיה את ברודוויי והוליד ז'אנר חדש, מיוזיקל הרוק, שבלעדיו לא היינו מקבלים להיטים כמו "גריז", "ישו כוכב עליון" ו"מופע האימים של רוקי". "שיער" היה הצלחה לא רק מבחינה מסחרית אלא גם ביקורתית. היו מבקרי תיאטרון שיצאו נגד המסרים החתרניים, הכאוס והיעדר המבנה, אבל מרבית המבקרים, במיוחד אלה שרצו להראות שהם בעניינים, החמיאו לו מאוד. הקונצנזוס היה שמדובר במשהו חדש, צעיר, אנרגטי, חצוף, נועז ומלהיב.
יותר נזק מתועלת
"קשה להפריד את האימפקט של 'שיער' משאר הדברים שקרו באותה תקופה, אבל הוא עשה פופולריזציה של האידיאליזם של הצעירים", אומר גדי טאוב, ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית באוניברסיטה העברית. "זה בעיקר מצא חן בעיני האליטות המבוססות שלא היה להן אומץ לגדל שיער בעצמן. אבל זאת טעות לחשוב שההיפים הפכו פופולריים בעיני הציבור הרחב. הרוב המשיכו לתמוך במלחמה וראו בארוכי השיער סרבני גיוס בוגדים או לפחות ילדים מפונקים שאיבדו את עמוד השדרה. יש אשליה מסוכנת בדיון בשנות ה–60, מפני שהדומיננטיות התרבותית של תרבות הנגד התבססה בעצם רק בחוגים של אנשים שתרבותם אומנותם ופרנסתם: אקדמאים, אומנים, עיתונאים וכו', משום שאלה גם דומיננטיים במדיה. לרוב הדומם שסלד מכל זה לא היה כל כך ביטוי".
אבל "שיער" היה הצלחת מיינסטרים אדירה באמריקה.
"כן, הצלחה אדירה בקרב אנשים שעשויים ללכת לתיאטרון, שזה המעמדות הגבוהים, האורבניים והמשכילים. זה אומר מעט מאוד על האמצע הגדול של מפת היבשת. בבחירות 1972 ניקסון זכה ברוב עצום. ההשפעה של 'שיער' הייתה מוגבלת לחוגים שהיו יותר פתוחים גם לבוהמיות של הצעירים, וגם חשופים יותר לאכזבה מהתרבות החומרנית ומהמלחמה הלא נגמרת. בדרך כלל מי שמאוכזבים מתרבות חומרנית הם אלה שחומרית לא חסר להם".
ההיפים היו ילדי מעמד בינוני אמידים שיצאו נגד עולם הערכים השמרני של הוריהם, אבל כל הרעות החולות ש"שיער" מדבר עליהן רלוונטיות גם היום, לא?
"הרעות החולות הן ‘שיער', לא להפך".
אני תמיד ראיתי את "שיער" כבעיה אסתטית, לא כבעיה פוליטית. אתה חושב ש"שיער" הביא לנזק יותר מתועלת?
"לגמרי. שנות ה–60 השחיתו את הפוליטיקה והפכו אותה לעניין מפונק, שעיקרו היטהרות אישית ופוזה מוסרית. קיסינג'ר אחד היה שווה לעולם יותר מכל ההיפים וצאצאיהם הטיפשים, נכדיהם הפוסט–מודרניים ומטומטמי התקינות הפוליטית יחד. המרד של תרבות הנגד היה בשם האותנטיות האישית, דהיינו בשם האינדיבידואליזם, שהוא ערך יסוד בתרבות האמריקאית. זאת הייתה בעצם חזרה למיינסטרים ולא מרד בו. האותנטיות האישית של ארוכי השיער היא בעצם גלגול של ה–self made man בנוסח ג'ון וויין, לא מרידה נגדו, וזה בטח לא שום סוג של שמאל. זה סוג של מה שבאמריקה פירושו ימין, וכל המרד הוא ביסודו אימוץ של לשון הימין בידי השמאל.
"'שיער' פנה לערך בסיסי נוסף בתרבות האמריקאית - האנטי–פוליטיקה. השריף הבודד מהמערבון, עם היושר האישי, מנצח את השיטה המושחתת. זה רעיון שנמצא על ערש לידתה של התרבות האמריקאית. אז עכשיו תראי איך כל החבר'ה האלה הכינו את הקרקע למהפכת רייגן: אינדיבידואליזם, פירוק מדינת הרווחה (הממסד הנורא!), ממשלה קטנה. וזה בסוף גם הוליד את השמאל האקדמי, על תקינותו הפוליטית ועל האובססיה שלו עם אותנטיות אישית בתוספת כישרון ההיעלבות המפותח והנרקיסיסטי.
מי שחושב שפוליטיקה זה להיות אנטי־הממסד, הוא לא פוליטי. פוליטי זה לבנות ממסד. אם אתה הורס ממסד בשביל לבנות אחר, אני כנראה לא אהיה בעדך, כי אני מאמין ברפורמה, לא במהפכנות. מי שרוצה להרוס את הממסד ולא לבנות אחר הוא אידיוט. לפעמים זה תמים ונוגע ללב, ואז זה נחמד לראות את תמימות הנעורים במחזמר, אבל שיישאר במחזמר. לא מספיק לחבק עצים ולגדל שיער, צריך גם מנגנוני הכרעות מסודרים במציאות. כי צריך לשאול גם מה קורה למי שלא מגניב, יפה ועם פרח בשיער".
ומרייגן אתה מגיע עד טראמפ?
"אחרי שרייגן הקטין את הממשלה והעמיק את מהפכת האינדיבידואליזם, התהליך נמשך אל תוך פירוק המפלגות, והיו לנו שורה של נשיאים שנבחרו בזכות כריזמה, פריימריז וכו', בזמן שהמפלגות המשיכו להתפרק. אובמה זה כבר היה רק הצגה. איש כריזמטי ומקסים עם סנטימנטים נעלים שאין לו שום כישורים לנשיאות. ואז בא טראמפ, והדגים שבעצם כבר אין מפלגות ונותר רק פופוליזם. אז מה שאנחנו רואים זה תהליך מתמשך של פירוק הממסד הפוליטי, שזה דבר מסוכן לדמוקרטיה".
אז החטא החמור ביותר של ההיפים לדעתך היה נאיביות וטמטום?
"לא. החטא החמור ביותר של ההיפים היה הדה–פוליטיזציה של הפוליטיקה. החטא השני שלהם היה אינדיבידואליזם רדיקלי, שזה חומצה מפוררת על כל ניסיון ליצור סולידריות".
אבל ב"שיער" יש כל הזמן דיבור על השבט.
"נכון. רק שהשבט מבוסס על אהבה וספונטניות. ומה נשאר מהשבט הזה? מה נשאר מכל הסולידריות? ששבט הנשים השחורות האשים את הפמיניזם שהוא לבן, והשחורות הלסביות האשימו את הפמיניזם השחור שהוא הומופובי. ונשארנו עם נרקיסיזם אינסופי והתקרבנות".
מה אתה עונה לכל אלה שאומרים ש"שיער" רלוונטי מתמיד, כי עדיין יש מלחמות, בעיות אקולוגיות, גזענות וסקסיזם?
"ש'שיער' לא פתר אף אחת מהבעיות האלה. הפתרון שהם הציעו גרם נזק נורא. לשים פרחים בקנה ולאהוב את הקומוניסטים זו לא מדיניות טובה מול מעצמות אגרסיביות ותנועות אלימות שנתמכות על ידן. צריך לדעת מתי להושיט יד לשלום (סין) ומתי לא למצמץ (ברית המועצות). אבל בשביל זה צריך קיסינג'ר, לא היפים מלאי כוונות טובות".
"שיער" הביא גם למשהו טוב, לדעתך?
"דבר אחד אני זוקף לזכותם: המהפכה המינית. זה לא רק הם, כמובן, אבל הם עשו לה יחסי ציבור טובים".
לנון נגד המוזיקה
בעקבות ההצלחה העצומה בברודוויי עלו גרסאות של "שיער" גם בחוף המערבי ובשלל ערים ברחבי ארצות הברית. מחוץ לניו יורק ההפקה זכתה ללא מעט התנגדות: תיאטראות שסירבו להעלות את סצינת העירום, זעם על היחס המזלזל כלפי דגל ארצות הברית, הפגנות של הכנסייה, תגובות אלימות, איומים על חיי המפיקים ומאבקים משפטיים.
כל זה כמובן רק תרם לאפיל של המיוזיקל בעיני קהל היעד שלו. ולצד ההצלחה של "שיער" על הבמות, גם הפסקול שלו נמכר בכמויות. הפסקול של הפקת ברודוויי המקורית עמד בראש המצעד של בילבורד, זכה בגראמי, ולהיטיו בוצעו בהמשך על ידי ברברה סטרייסנד, דיאנה רוס וכוכבי פופ אחרים. ליאונרד ברנשטיין וג'ון לנון אמרו שהמוזיקה של "שיער" גרועה, אבל עם הצלחה לא מתווכחים.
אך "שיער" היה לא רק תופעה אמריקאית. בספטמבר 1968 הגיע מיוזיקל הרוק האמריקאי לתיאטרון שפטסבורי שבווסט–אנד של לונדון וגם שם היה להיט היסטרי. הנסיכה אן, אחותו הצעירה של הנסיך צ'ארלס, שהייתה אז בת 18, רקדה עם יתר המעריצים על הבמה. בלונדון "שיער" רשם קרוב ל–2,000 הופעות, יותר מבברודוויי.
במקור המחזמר כמעט לא עלה באנגליה עקב חוק צנזורת התיאטרון. "'שיער' הוחרם תחילה בגלל המסר של מחאה פוליטית, האזכורים לסמים, הקללות ובעיקר סצינה בת 20 שניות שבה כל הקאסט מגיח במערומיו מתחת לבד", נזכר מפיק התיאטרון סר קמרון מקינטוש.
הצנזור הבריטי לא אישר את העלאת "שיער" ב–1968 בטענה שמדובר ביצירה "מתירנית בצורה מסוכנת". אך התמזל מזלם של ארוכי השיער וחוק הצנזורה הבריטי בוטל באותה שנה, וכל מה שהיה צריך לעשות זה לדחות את הפרמיירה עד אחרי העברת חוק התיאטרון החדש.
גם ההפקה הבריטית הולידה כוכבים חדשים, כמו טים קארי (שאחר כך כיכב ב"מופע האימים של רוקי" ובעיבוד הקולנועי שלו, "מופע הקולנוע של רוקי") ואיליין פייג'. "אבא שלי הזהיר אותי ששום דבר לא הולך להשתנות, והוא צדק", אמרה פייג' לפני כמה שנים. "אבל אנחנו באמת האמנו שאנחנו הולכים לשנות את העולם".
מלונדון המשיכה ההפקה לשאר העולם, וגרסאות מקומיות, בשלל שפות, הופקו מסביב לגלובוס. אצלנו המחזמר הוצג לראשונה ב–1970, בהפקה פרטית של אורגד ורדימון. אהוד מנור, שכתב את "אחי הצעיר יהודה" בעקבות נפילת אחיו במלחמת ההתשה, היה בחירה מדויקת לתרגום המחזמר האנטי–מלחמתי לעברית. צביקה פיק וגבי שושן כיכבו בתפקיד קלוד וברגר. גם בארץ נרשמה ל"שיער" הצלחה.
"שנות ה–60 התאפיינו במתח שבין חברה מגויסת לחברה שרוצה להיות בורגנית ונורמלית", אומרת ד"ר שלי זר–ציון, מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה. "המחזמר, שהיה ז'אנר מאוד פופולרי בישראל בשנים האלה, הוא אולי אחד מהביטויים הכי בולטים לחברה שחולמת על נורמליות, שפע ואמריקניזציה. לאחר מלחמת ששת הימים המתח הזה עוד יותר מתחדד. מצד אחד יש סחף לאומי מאוד, בעקבות הניצחון, ומן הצד השני מתחילה ביקורת. צריך לזכור שחנוך לוין יוצא עם 'מלכת אמבטיה' כמעט במקביל ל'שיער'. כאן אנחנו ממש רואים איך תרבות הרוק האמריקאית הפציפיסטית נכנסת אל תוך השיח הישראלי. השנים האלה הן גם השנים הגדולות של הלהקות הצבאיות. בעצם 'שיער' יוצר איזה אנטי־מופע של להקה צבאית, ומאתגר את הלהקות הצבאיות".
"שיער" עסק במלחמת וייטנאם ובבעיות אמריקאיות. האם לגרסה הישראלית היה סאבטקסט מקומי? מה "שיער" הישראלי ניסה לומר מתחת לפני השטח?
"כאשר מדברים על תרגום, ובמיוחד על עיבודים של מחזאות זרה, ההנחה היא כי תרגום משרת אינטרסים תרבותיים ופוליטיים בתרבות הקולטת. כאן ממש אפשר לראות איך המחזמר הזה הוא חלק ממגמה של אמריקניזציה שמתחילה בצורה ברורה בשנות ה–60, וחלק מצמיחה של תנועה אנטי–מלחמתית שאופיינית לתקופה. תרבות הרוק מגיעה לארץ תוך שהיא אוצרת בחובה את המסרים האנטי–מלחמתיים שבהחלט יודעים לקרוא אותם גם כאן".
"שיער" השפיע על החברה הישראלית בזמנו?
"לדעתי, קשה לדבר על השפעה ישירה של מופע על המציאות, ובוודאי לא מופע מיובא. עם זאת, בהחלט ניתן לבחון את 'שיער' בהקשר מסוים של חדירת תרבות הרוק, על האידיאולוגיה שלה, אל החברה הישראלית. 'שיער' ניצב ברצף של אירועי תיאטרון ומוזיקה, שבהחלט מצביעים על מגמה ועל תהליך ההתגבשות של השמאל החדש בהשפעה של תרבות הנגד של שנות ה–60, שהיה מאוד שונה מן השמאל הסוציאליסטי המסורתי בארץ".
תחיית המת
רבים מאיתנו נחשפנו ל"שיער" לא על הבמות אלא דווקא דרך העיבוד הקולנועי שעשה לו מילוש פורמן ב–1979, בכיכובו של טריט וויליאמס בתפקיד ברגר. הסיפור שונה בצורה די רדיקלית בגרסה הקולנועית. השינוי המרכזי הוא שברגר נשלח לווייטנאם במקום קלוד ונהרג שם. מרבית המבקרים שיבחו את הגרסה הקולנועית. רדו וראגני, שלא השתתפו בסרט, שנאו אותו וחשבו שהוא מחליש את המסר הפוליטי שלהם.
יהיו הדעות על הסרט אשר יהיו, עצם קיומו שמר את "שיער" בתודעה. ב–50 השנים האחרונות העולם ידע אין ספור תחיות של "שיער", מהפקות גדולות ועד הפקות תיכון וקולג'. אחרי כל הפקה כזאת מבקרי התיאטרון נוהגים לכתוב ש"המסרים של ‘שיער' רלוונטיים מתמיד", אבל כבר שנים מדובר בלא יותר מאשר חגיגת רטרו צבעונית ופרנסה טובה ליצרני הפיאות. גם בישראל "שיער" עלה כמה פעמים. ב–1991 זו הייתה הגרסה של צדי צרפתי (שבעצמו שיחק ב"שיער" הישראלי המקורי) בכיכובם של חגית גולדברג, אייל בוחבוט ואילן לייבוביץ'; ב–2002 קיבלנו את איתי טיראן בתפקיד ברגר בתיאטרון הספרייה; וב–2015 עלה "שיער" בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של עוז זהבי.
"שיער" עלה מחדש בווסט–אנד ב–2010, שנה אחרי שהוצג מחדש בברודוויי וזכה בפרס הטוני לתחיית המחזמר הטובה ביותר. לכבוד חגיגות ה–50 עלה "שיער" בתחילת החודש מחדש בלונדון, עם קאסט צעיר ונלהב, בתיאטרון האוף–ווסט אנד "The Vaults", לאחר שכבש את הבמה במנצ'סטר, ושם יוצג עד סוף השנה. התיאטרון הלונדוני מבטיח חוויה סיקסטיזית שלמה, מעין מיני–וודסטוק, הכוללת עיצוב תקופתי, דוכני מכירה של חולצות טאי–דאי, מדבקות סמיילי ושאר מרצ'נדייז. אפילו יוגשו במקום קוקטיילים בהשראת ילדי הפרחים - הכל חוץ מסמים.
לין גרדנר, מבקרת ה"גרדיאן", צפתה בהצגה במנצ'סטר. "כשברגר היהיר והנהנתן מודיע ‘אני הולך להישאר היי לנצח', אי אפשר שלא להיזכר בזה שהוא חלק מדור הבייבי–בום שקצר את טובות ההנאה של הזמנים הכלכליים הטובים ושהאנוכיות שלו אולי שיחקה תפקיד בהעלאתו של טראמפ לשלטון", היא כתבה. "התחייה הזאת היא קינה לאובדן התמימות ביותר מדרך אחת".
יוצרי "שיער" המקוריים ששרדו, מצדם, כמובן לא רוצים שיקשרו אותם בשום צורה עם טראמפ. אחרי שבתקופת הבחירות נכנסה מלניה טראמפ לעצרת תמיכה בבעלה בפנסילבניה לצלילי השיר "אקווריוס", הביע רדו התנגדות חריפה. "הקמפיין הפוליטי של טראמפ לא קרוב בשום צורה לחזון האוטופי של עידן הדלי החדש", הוא אמר על השיר מהמיוזיקל, שמדבר על האמונה האסטרולוגית כי העולם ייכנס בקרוב לעידן חדש של שלום ואחווה. "אנחנו דורשים שהם יפסיקו להשתמש בשיר". אבל אחרי 50 שנה של "אקווריוס", זה היה כבר מאוחר מדי.