כששחקנית העבר אדית אסטרוק תבוא לצפות בהצגה “נפוליון חי או מת" מאת נסים אלוני, המועלית בימים אלה בתיאטרון החאן בבימויו של אודי בן משה, יהדהד בה משהו מהעבר הרחוק, הגם שלטענתה “אני לא אדם מתגעגע". אסטרוק (70), פסיכותרפיסטית מיומנת בגלגולה הנוכחי, הייתה שבע שנים בת זוגו של אלוני, ו"נפוליון חי או מת" היה השני מבין ארבעת מחזותיו שבהם שיחקה בבימויו.



“מההצגה הזו אני זוכרת בלבול אחד גדול", חוזרת אסטרוק, אישה יפה ועזת ביטוי, באחת אל שנת 70’, שלקראת סופה השתתפה בהצגה הנפוליונית המקורית שהועלתה בתיאטרון “בימות". “לגבינו, השחקנים, זאת הייתה משימה לא רגילה. המחזה הגיע לחזרות קרעים-קרעים ולא התאחד לנו בראש למקשה אחת, כשנדרשנו לתמרן ביניהם. מרוב גרסאות, טעינו בכניסות וביציאות".



"מבין השחקנים, לי היה קשה במיוחד. אם לאחר החזרות הם הלכו הביתה, נסים ואני הלכנו יחד הביתה. אחרי כל החזרות הוא המשיך לעבוד על המחזה כאחוז תזזית, כשכמובן אסור היה להפריע לו בכך. נסים לא נהג להתייעץ בענייני עבודה. עברנו תקופה מאוד מתוחה, כשהוא ממש נאבק עם המחזה ונאבק בעצמו, כשמה שרצה להשיג בו, לא הרפה ממנו. מבחינתו, זה היה מחזה לא גמור לנצח. גם בשנותיו האחרונות, כשכבר היה חולה, היו לו פנטזיות לכתוב עוד גרסה של ‘נפוליון חי או מת’".





כך היה גם במחזותיו שהועלו בהבימה?
“בהבימה זה היה אחרת. שם הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתפרע יותר מדי. מול חנה רובינא ומסקין לא היה סיכוי שהם יהיו מוכנים להתמודד עם כל מיני ורסיות. להם הוא הביא מחזות־מחזות, הגם שהכתיבה אף פעם לא הייתה קלה לו. הוא המשיך לעבוד על המחזה ימים ולילות, שיפץ ושיפץ. אחר כך קיבל את אהבת השחקנים, לאחר שהרגישו שהוא הלביש את הדמויות עליהם".



איך אלוני היה בבכורה?
“כמו בכל הפרמיירות שלו - שתוי. אצלו זה לא היה משהו אופייני להצגה מסוימת. מרוב התרגשות ומתח הוא היה מסתובב מאחורי הקלעים אנה ואנה ולוגם וויסקי או קוניאק, בדרך כלל עם יוסל (ברגנר, הצייר ומעצב התפאורה - יב"א). עם זאת, אין צורך להגזים בעניין. בעיקר היה כאן מיתוס שהשניים יצרו סביב עצמם".



הבחנתם מהבמה שהקהל יצא באמצע?
“היינו כל כך עסוקים בהיכן להיכנס ובאיזה טקסט לומר, שלא שמנו לב לכלום. חוץ מזה ההצגה התארכה לכדי שלוש שעות. הקהל לא החזיק מעמד".



ההצגה ירדה בטרם עת, לאחר שהוצגה 26 פעמים בלבד.
“נסים היה תמיד עם המבט קדימה. הרי גם כשקיבל ביקורות לא טובות, הוא המשיך ליצור. איך יוסי בנאי אמר בסיום ההצגה ‘אדי קינג’: ‘לא מרים ידיים, כלבים!’ נסים אף פעם לא הרים ידיים".



ואת?
“הצטערתי על שהצגה יפהפייה שכזו ירדה כה מהר. הרי כדי להשתתף בה נאלצתי לפרוש מהצגת הלהיט ‘חתונת הדמים’, שבה היה לי התפקיד הפיוטי של נערת המוות, לאחר הצגת ה־ֺ100".




נסים אלוני. ויקיפדיה נסים אלוני. ויקיפדיה



למות על הבמה
בגיל 3 עלתה אסטרוק ארצה מבולגריה כבת יחידה להוריה, וגדלה בדרום תל אביב. בלי סיבה מיוחדת, הנערה הביישנית במקור, שלמדה בלט אצל מיה ארבטובה, היא הגיעה לבחינה ללהקה צבאית. לאחר שהגישה קטע דרמטי והוחמאה עליו, נשאלה אם תוכל להגיש אותו כבדיחה. היא נעלבה, אמרה בנימוס “אני שחקנית, לא בדרנית" והלכה לשרת כספרנית בספריית הקצינים של המטכ"ל. “משם אני זוכרת את רבין כקורא המתמיד ביניהם", היא מספרת.



במהלך שירותה שם למדה משחק בסטודיו ניסן נתיב, בעקבות מודעה על פתיחת הסטודיו החדש דאז, שבה הבחינה ברחוב. “כנראה היה זה יתוש פנימי שהביא אותי לשם, ואלמלא כן אולי הייתי יוצאת מדעתי מהשירות בספרייה".



היא החלה את הקריירה ללא אומר כניצבת בהצגה “ריצ’רד השלישי" בתיאטרון “אהל". עם הבמאי שלה, יוסף מילוא, המשיכה לתפקיד של רוצחת מטורפת בהצגה “מארא סאד" בתיאטרון חיפה, “שם, בין השאר נאלצנו לשחק ביום שבו פרצה מלחמת ששת הימים מול שלושה שכנים מבוהלים ושני אנשי הג"א", וגם שיחקה בבימויו בקאמרי ובהבימה. “עם ההברקות התיאטרוניות שלו, מילוא היה אשף של תיאטרון", היא זוכרת. “ב’מות דנטון’ הוא סידר לי מוות בירייה תוך טיפוס על הגיליוטינה. אוף, כמה אהבתי למות על הבמה".



הבמאי יוסף מילוא. משה מילנר, לע"מ הבמאי יוסף מילוא. משה מילנר, לע"מ



בראשית 68’ באה אסטרוק לראשונה בשערי הבימה, כשבהצגה “שעת האפס", בבימוי דוד לוין, שיחקה את זוגתו של אלכס פלג. “תאר לעצמך שרובינא ומסקין היו הזוג מולנו", היא מספרת. “אף פעם לא הייתה לי יראה מפני מפורסמים ולא נמניתי עם מועדון מעריצים כלשהו, אבל לקבל שניים כאלה על ההתחלה זה היה משהו. עם רובינא היה בסדר, אבל אהבתי במיוחד את מסקין, שהיה אדם חם מאוד עם המון הומור. מכיוון שהיה עלי להיכנס לבמה צוחקת, הוא היה מדגדג אותי לשם זה".



היום ייתכן שהיו מי שיתפסו זאת כהטרדה.
“אוי, שטויות, באמת. מה כל הקשקושים האלה. זה ממש מעצבן אותי".



כך כתב עליה העיתונאי והמבקר אורי קיסרי ב"מעריב" של אז: “מחובתנו לפרוע חוב לטירונית אדית אסטרוק, התגלית של יוסף מילוא ב’מארא סאד', על שהצליחה לעצב דמות קשה לעיצוב בדרך מרוסנת ומרשימה".



אסטרוק אכן הייתה מתגליותיו של רב־האמן מילוא, אבל בעיקר הייתה השחקנית בה"א הידיעה של נסים אלוני, כאשר שיחקה בהבימה את מרים בלאנק, בתה של רובינא, הדודה במחזהו “דודה ליזה". “עם רובינא, ששיחקה שם אם שתלטנית שנגדה יצאתי, היה בסדר", היא מעידה. “הקשר בינינו היה תקין, לא מאוד קרוב, בוודאי לא מעבר לזה".



החיבור בין אסטרוק בת ה־19, אז כאמור חיילת ספרנית ותלמידת משחק, לבין המחזאי הנערץ, שהיה מבוגר ממנה בכ־20 שנה וגרוש פעמיים, נרקם בנסיבות טרגיות. “בסוף שנת הלימודים השנייה בסטודיו הצגנו למוזמנים ב’ביכורי העתים", היא משחזרת. “נסים ויוסל היו בין הבאים. אחריה יצאתי איתם, עם ניסן נתיב ועם עוד כמה חבר’ה לאיזה בר בדיזנגוף. יום קודם אירע אסון נורא במשפחה שלנו, כשבשווייץ התאבד אח של אבא, ואיכשהו סיפרתי על כך במפגש. נסים, שתמיד היה לו אף לטרגדיות, זקף אוזניים ואחר כך היה לסיפור הד ב’דודה ליזה’. מהטרגדיה נהיינו חברים, עד שעברנו לגור יחד".



אלוני הציע לך נישואים?
“כבדרך אגב, באיזה מפגש רעים. לא התייחסתי לכך ברצינות. כנראה הספיק לי ששיחקתי כלה בשלושה ממחזותיו".



הזוגיות של השניים הייתה קסומה ולא קלה גם יחד, עקב התמסרותו היתרה של אלוני לכתיבה וכל הכרוך בכך. “בעיקר אהבנו לקרוא יחד ספרים ולדבר עליהם", היא נזכרת, “פה ושם יצאנו עם יוסל ואודרי ברגנר לקולנוע, גם למסעדות, לא בדיוק למסעדות פאר".



אדית אסטרוק. צילום: מירי צחיאדית אסטרוק. צילום: מירי צחי



המחזאי הנודע נתן יד בעבודות הבית?
“נסים כל־כולו היה שקוע בכתיבה שלו, שבה התייגע בלי סוף, חוץ מאשר בעבודה שלו עם הגשש החיוור, שממנה נהנה בכל רגע, כאשר הוא ושלושתם הפרו זה את זה. זכור לי שכאשר כתב להם בלילות והדמויות שלהם היו מול עיניו, הוא היה כותב ומצחקק".



האהבה ביניהם הייתה בת־חלוף. לאחר “דודה ליזה" ולאחר “נפוליון חי או מת", שיתף אותה אלוני בהצגת “הצוענים של יפו", שם שבתה את לב הקהל בתפקיד מאריולה, בתה של מדאם זארא, הלוא היא כמובן רובינא. ההצגה, שרצה 101 פעם, יותר מכל הצגה אחרת של אלוני, הייתה קסומה מאין כמוה, אבל לעומתה המציאות הייתה אפרורית וטופחת על הפנים. יום אחד השאירה לו אסטרוק פתק, נטלה את חפציה ועברה לבית הוריה.



מה היה הקש ששבר את גב הגמל?
“לא היה קש. זאת הייתה תוצאה של תהליך ארוך. לא רבנו, פשוט נפרדנו. אחרי חצי שנה נהיינו שוב זוג לזמן מה, אבל לא חזרנו לגור יחד. נסים לא נטר לי איבה. ב־75’ הוא שיתף אותי בתפקיד אנג’לה דל סול ב’אדי קינג’ בהבימה, ונשארנו ידידים".



עד הצגה זו שיחקה שם אסטרוק, בין השאר, בהצגה העגנונית “הכנסת כלה", בבימוי יוסי יזרעאלי, ונצפתה בכמה סרטים, ובהם “כל ממזר מלך" (בבימוי אורי זוהר, שחתך את הסצינה שלה והתנצל), “הגלולה" (בבימוי דוד פרלוב עם תסריט של אלוני), “שתי דפיקות לב" (בבימוי שמוליק אימברמן) ו"הזמנה לרצח" (בבימוי אסי דיין). מסצינות עירום נזהרה כמו מפני אש. “מתברר שאני קצת שמרנית", היא מעירה.



“הייתה יופי של עבודה על ‘אדי קינג’", נהנתה אז לדווח לי בראיון. “אנג’לה היא דמות בשלה עם רצונות יוצאי דופן".



ה"יופי", מתברר, היה בעירבון מוגבל. "אדי קינג" היה מחזה עם פנייה ישירה לקהל תוך הלבשת מוטיבים מהמיתולוגיה היוונית על המאפיה באמריקה. הקהל הצביע ברגליו, ו"אדי קינג", שירת הברבור של אלוני בהבימה, נדמה לאחר 37 הצגות בלבד. הקהל לא הבין את אלוני, שהרגיש כמו גולה בארצו.



אדית אסטרוק. צילום: מירי צחיאדית אסטרוק. צילום: מירי צחי



עוד הצגה ועוד הצגה
אלוני נקלע למשבר כתיבה חמור, ונסיכת חלומותיו מצאה עצמה בפרשת דרכים. מי שכבר ב־75’ אמרה לי: “אני לא כל כך מרגישה שחקנית", התלבטה לגבי עתידה. היא עדיין שיחקה בהצגה בתיאטרון חיפה, כיכבה מול יהורם גאון בסרט “ג’וקר", בבימויו של יצחק ישורון, ושיחקה עונה בתיאטרון באר שבע. בגיל 37, ב־83’, רשמה את אקורד הסיום שלה כשחקנית ב"אני והמאהב של אשתי", סרטו של עוזי פרס.



לבה של אסטרוק נהה אחר מחוזות אחרים. “המשחק מיצה את עצמו אצלי", היא מסכמת בקצרה. “הצגה ועוד הצגה, זה מה שאעשה כל החיים? שאלתי את עצמי ונמשכתי לאקדמיה. כנראה, בתוכי לא הייתי שחקנית עד הסוף".



לאחר שלמדה עבודה סוציאלית לתואר ראשון ושני, היא, שבהיותה בצבא השתעשעה ברעיון ללכת על פסיכיאטריה, השתלמה בפסיכותרפיה - טיפול באמצעות שיחות ומכבר זה עיסוקה. כשזיהו אותה עם השחקנית שהייתה, השתדלה לא לערבב. “היה לי חשוב להוריד מסך כדי לבנות זהות חדשה", היא מציינת. “בטיפולים שלי אני ערה לכך שאנשים מתקשים להיפרד מהזהות שלהם שנים".



ואת?
“במקום לנתח דמויות בתיאטרון ולחוות שם חיים נוספים, אני חווה זאת באמצעות הקשר עם המטופלים שלי. אם יש אנשים שנוסעים לחו"ל כדי לחוות חיים אחרים, אני לא אדם נוסע. חיים פנימיים זה מה שמרתק אותי וזה מה שיש לי בשפע בעבודה".



19 שנה עבדה באיכילוב, שם ביקרה את אלוני כשאושפז. שניהם לא החצינו רגשות. מה שהיה - היה, עם זיכרונות בלתי נשכחים, המלווים את אסטרוק כל חייה. היא מרבה לקרוא, מתעמלת, הולכת לקונצרטים.



“הצגות אני כמעט לא רואה", מעידה אסטרוק, תל־אביבית ש"חיה בחטא", כפי שהיא מעידה בשובבות על הזוגיות שלה. “רק פעם עלה בי הגעגוע לתיאטרון. כשהעלו בגשר את ‘האחים קרמזוב’, לפתע התעורר בי הרצון לקום מהמקום שלי באולם, לעלות לבמה ולהיבלע בה. יותר מלשחק, רציתי להיות בעלילה".



אם יציעו לך תפקיד בסרט?
“הרי אין דבר כזה ‘אם’. לעומת התיאטרון, יש סיכוי שאשחק בסרט, תלוי מי יביים. אני מעריכה את הסרטים שעושים היום בהשוואה לסרטים שבהם הופעתי. דווקא יכול להיות כיף לשחק איזשהו תפקיד. אבל מי יציע?"