"אני מאלה שאומרים שלום גם לצלמי פפרצי”, מעיד על עצמו השחקן זהר שטראוס בתחילת השיחה איתו, ומוסיף בגיחוך: “או שאני זורק עליהם אבן, או שאני אומר תודה”.
אני פוגשת את שטראוס לרגל עלייתו לאקרנים מחר של הסרט החדש בכיכובו, “האופה מברלין”, בבימויו של אופיר ראול גרייצר. שטראוס כבר עסוק במקביל בשלל פרויקטים אחרים, ובהם צילומים ל־All In, קומדיית פשע על הימורים, בכיכובה של יעל בר זוהר; סרט קצר; “אילת”, סדרת טלוויזיה לנוער; והסרט “חיות גדולות” שיצטלם בערבה. בין לבין הוא גם ממתין לצאתו של הסרט ההוליוודי “מריה מגדלנה”, שבו הוא מגלם תפקיד משמעותי, עליו הוא אומר: “זה החלום הרטוב של כל שחקן, והסיוט של כל שחקן שמקבל הזדמנות כזו הוא שיחתכו אותו בעריכה”.
הסרט “האופה מברלין” הוא דרמה הומוסקסואלית שמגוללת את סיפורו של אופה ברלינאי מנומס בשם תומאס, שמגיע לירושלים בעקבות אהובו הישראלי והנשוי שמת. בירושלים הוא נתקל בגזענות ישראלית. שטראוס מגלם בסרט את מוטי, אחיו שומר המצוות של האהוב המת. כידוע, דמויות דתיות אינן זרות לשטראוס, שגילם ב"שטיסל" את דמותו של ליפא וייס. “מוטי הוא דמות קיצונית וסגורה אפילו יותר מליפא החרדי, שאומנם שייך לחברה שמרנית ובדלנית, אבל מוטי הוא שמרן בהרבה”, מספר שטראוס על הדמות.
לתפקיד הנוכחי התגלגל שטראוס כאשר גרייצר, שזהו סרטו הראשון, פנה אליו וביקש שיגלם את התפקיד כקונטרה מאיימת לסיפור האהבה הגברי. שטראוס התלהב לגלם דמות מעצבנת, דקדקנית, שנוטרת טינה לגרמנים. “לאחרונה אני מוצא עצמי לא פעם בדמות הנבל ומצליח לגלם אותה בצורה אנושית”, הוא אומר. “אני לא מכיר אף בן אדם - לא היטלר ולא סדאם חוסיין - שאי אפשר להבין את הרוע שלהם. לכן אף פעם לא אגיד על דמות שאני מגלם שהיא רעה, ותמיד אחפש את ההצדקה האנושית בעיניהן של הדמויות להתנהגות שלהן. רק כך הקהל יכול להבין אותן, ואז גם אפשר להזדהות איתן”.
מהי נקודת החיבור האישית שלך למסר של הסרט?
“כנכד לניצולי שואה, אני חושב שהיהודים, יותר מכולם, צריכים לקבל את האחר. זו החובה המוסרית העליונה שלנו. כתושבי מדינת ישראל אנחנו מתנהגים בטיפשות כשאנחנו לא מבינים את העוצמה שתהיה במדינה כשהיא תקבל את האחר. אנחנו צריכים לצאת מהפרנויה שלנו, אבל בשביל זה צריך מנהיגות שתבין את זה, ואז נוכל לממש את הדבר המדהים הזה”.
בטלן עם הצדקה
שטראוס (45) נולד וגדל ובחיפה. בעבר היה מועמד לפרס אופיר על משחקו בסרטים "הדברים שמאחורי השמש" ו"הבן של אלוהים". בשנת 2009 זכה בפרס אופיר על משחקו בסרט "לבנון". בין היתר, שיחק לאורך הקריירה בסרטים "מרס תורכי", "מישהו לרוץ איתו", "בופור", "מדוזות", "קירות" ו"עיניים פקוחות", בסדרות "אמא'לה", "אבידות ומציאות", "סרוגים" ו"זגורי אימפריה", ובשלל הצגות תיאטרון. כיום הוא חי בתל אביב, נשוי ואב לשני ילדים.
“כשאתה שחקן, מה שחשוב זה באיזה גיל אתה נראה ואיזה טווח גילים אתה יכול לגלם”, מבהיר שטראוס ומודה כי הוא מנהל יחסי אהבה־שנאה עם המקצוע שלו. לאחר ששירת בצבא כמדריך בחיל הרפואה, חלם בכלל להיות רופא ואחר כך ארכיטקט. כאשר לא התקבל לאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, עזב לטיול גדול בדרום אמריקה. בהמשך החליט ללמוד משפטים באנגליה, בניסיון לגשר על הפער בין מקצוע כלכלי לנטיות לבו. “רציתי להמשיך להיות בטלן, אבל עם הצדקה”, הוא מודה.
הוא משמש כיום כחבר בוועד המנהל של שח"ם, ארגון השחקנים בישראל, וככזה נמצא לא פעם בחזית המאבקים שמנהל הארגון, בין היתר מול שרת התרבות מירי רגב. “בלי קשר לימין ושמאל, היא לא תהיה שרת תרבות שוב”, הוא קובע בנחרצות. “היא הרבה יותר פטפוטים ממעשים. היא פוליטיקאית אופורטוניסטית וצינית שמשתמשת בכל במה כדי להאדיר את שמה, ללא קשר למציאות. כשהיא באה וגונבת את ההצגה לסרט הזוכה, היא לא שרת התרבות שלי”.
על רקע הקמפיין MeToo#, שטראוס מציין כי הרבה לפני שנחשפה פרשת מפיק העל הארווי ויינשטיין, ארגון שח”ם יזם אמנה למניעת הטרדות מיניות בתחום, שעליו נדרשו לחתום מוסדות תרבות. “משחק זה מקצוע מאוד מסוכן מבחינה מינית, כי יש הרבה חופש והקווים מטושטשים", הוא אומר. "הרבה לפני ההתפוצצויות של הפרשות בארץ ובעולם, ניסחנו אמנה של הטרדות מיניות שמגדירה, למשל, שמורה שמתחיל עם תלמידה או במאית שיוצאת עם שחקן זה לא חוקי. החדרנו את האמנה לכל מוסדות התרבות. בכנות, חלק מהמוסדות חשבו שזה פוגע בחופש האמנותי, אבל אנחנו מנסים שכולם יחתמו".
איך באמת מנסחים גבולות בתחום הזה?
“אנחנו לא נגד רומנים במקצוע, אבל זו בעיה כשיש יחסי מרות. גם אני הרגשתי אי־נוחות כשהתחילו איתי או זרקו לי הערות לא במקום, יש גם גברים שחיים בתוך סביבה מאיימת. אני מאוד זהיר בעניינים האלו. נשים מוזמנות להתחיל איתי כמה שהן רוצות, אבל לא במסגרת יחסי מרות".
משם, הוא כאמור מצא את דרכו דווקא במשחק והצליח לשמור על מנעד רחב יחסית של דמויות. “אני חושב שאני מצליח שלא יידבק לי סטריאוטיפ אחד”, הוא מעיד. “הצלחתי לעשות מגוון רחב של דמויות. אני חושב שאני לא סלב במלוא מובן המילה, דווקא כי אני לא מזוהה עם אף דמות שעשיתי”.
אתה עובד ללא הפסקה, אבל נמנע ממדורי הרכילות ומהשקות.
"אני לא סלב, כי אני לא מזוהה עם אף דמות שעשיתי. אני גם לא מאוד אוהב להיחשף במדורי רכילות. אני בן אדם פרטי ולא ממהר לחלוק את חיי עם אנשים שאני לא מכיר, אלא משקיע בעבודה עצמה".
מי זה הרפתן הזה
גם בזירה הבינלאומית, שטראוס לא טומן ידו בצלחת. לאחרונה הוא שיחק בסרט הפולני “גרעין של אמת”, המבוסס על רב־מכר באותו השם, ובחורף האחרון הוא קיבל הצעה ששחקן לא יכול לסרב לה. “התקשרה לסוכנות שלי מלהקת של הבמאי המועמד לאוסקר גארת’ דיוויס (“סארו - הדרך הביתה”) וביקשה אותי”, הוא מספר. “בשיחה היא אמרה לי שדיוויס ראה אותי בסרטים ‘לבנון’ ו’עיניים פקוחות’ שהצליחו מאוד בעולם. הוא אפילו ראה את ‘שטיסל’, והחליט שהוא רוצה אותי. הוא ביקש לדבר איתי בסקייפ, בשיחה הוא אמר לי: חשבתי עליך לתפקיד מסוים, אבל עכשיו אני מעוניין בך לתפקיד אחר, אפילו משמעותי יותר, ונתן לי לקרוא את התסריט של הסרט החדש שלו, ‘מריה מגדלנה’”.
הוא אפילו לא עשה לך אודישן.
“לפעמים קוראים לזה פגישת עבודה. זו בדיקה מצולמת סביב שולחן שבו יושבת ההנהלה שחורצת את גורלך. זה מאוד נדיר שלא עושים אודישן”.
בסופו של דבר, שטראוס נבחר לגלם בסרט את ג’ון, איש הפמליה של ישו, שאותו מגלם חואקין פיניקס. את מריה מגדלנה מגלמת רוני מארה (“נערה עם קעקוע דרקון”), ובקאסט משתתפים שחקנים ישראלים נוספים כמו מיכאל מושונוב, אורי גבריאל, הדס ירון, שירה האס ותאופיק ברהום.
הסרט, שאמור לצאת ב־2018, הצטלם בחורף שעבר באיטליה, שם שהו השחקנים זה לצד זה במשך כחודשיים. עד מועד יציאת הסרט שטראוס מעדיף לשמור על סודיות.
איך הייתה העבודה לצד פיניקס?
“בסופו של דבר, כשאתה מצלם סרט, כולם באותה סירה, יושבים באותו אוהל, מחכים לאותה סצנה, וזו חוויה מחברת כמו בצבא. בסוף כולם רוצים לצאת טוב”.
אמרת בעבר שלא היית עוזב את הארץ כדי לשחק בחו”ל. אתה עדיין חש ככה?
“לשחקנים ממוצא מזרחי יש שוק בינלאומי אדיר. השוק העולמי נפתח, ורמת השכר בחו”ל, למשל בהפקה של ‘מריה מגדלנה’, היא בערך פי חמישה יותר מאשר בהפקה מקבילה בארץ. הלוואי שאני אוכל לבוא לידי ביטוי גם במקומות האלה, אבל אני תמיד אעדיף לשחק תפקיד גדול בסרט ישראלי מאשר קטן בהפקה זרה. מעבר לכך, מפני שמשחק מבוסס על כל כך הרבה ניואנסים, אתה צריך להכיר טוב מאוד את הסביבה שבה אתה פועל.
כשטסתי לאנגליה ללמוד אחרי שנה של טיול בדרום אמריקה, היו לי ג’ינס קרוע, עגילים וחולצת פלנל משובצת. נראיתי כמו קיבוצניק פריק וחשבתי: וואו, איזה מדליק אני. אבל כשבריטי מסתכל עליך לבוש ככה, הוא אומר לעצמו: ‘מי זה הרפתן הזה?’. כשאתה זז ממקום למקום, אתה נתפס בדרך אחרת, וכך גם כשחקן אני יכול לגלם דמות של דתי, כמו דמותו של מוטי ב’האופה מברלין’, גם אם אני לא דתי, כי אני מכיר את זה מבפנים ואין תחליף לניואנסים הקטנים”.