שהמחזמר "גריז" הוצג לראשונה בתיאטרון מקומי בשיקגו ב־1971, אף אחד לא חלם שישרוד את מבחן הזמן, יהפוך לסרט וייכנס לפנתיאון מחזות הזמר המצליחים בכל הזמנים. המחזמר, המגולל את חייהם של נערי תיכון בסוף שנות ה־50, על רקע סיפור אהבתם של דני זוקו וסנדי אולסון, עובד ב־1978 לסרט פולחן בכיכובם של ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון־ג'ון, וזכה לפסקול מיתולוגי ששבר כל שיא אפשרי.



בימים אלה נחת בתל אביב צוות המחזמר "גריז" של ההפקה המקורית של הווסט־אנד הלונדוני, שעושה חיל ברחבי העולם, כדי לשחזר את הקסם גם בפני הקהל הישראלי.



כמי שגדל על הסרט, הגעתי למחזמר סקפטי, כי רימייקים משוחזרים למחזמר, שעלה כבר באינספור גרסאות שונות לאורך השנים, מתגלים בדרך כלל כניסיון מאולץ להחזיר עטרה ליושנה.







ברגע שצוות ההצגה האנגלי עלה לבמה בנבחרת צבעונית של עשרות רקדנים ושחקנים, השתדלתי להתנתק מכל הספקות, ונתתי לעלילה להוביל אותי. וכך, במשך כשעה וחצי, ישבתי מרותק, על סף מכושף, מהמתרחש לנגד עיניי.



השחקנים, ובראשם מיכאל קורטז (דני) ודניאל הופ (סנדי), נתנו שואו כריזמטי ומרענן, השירים בוצעו בעיבודים שונים ועכשוויים, שאינם צמודים מדי לפסקול המקורי והתזמורת החיה הייתה מצוינת, סוחפת ומדויקת.



התפאורה המושקעת והמרהיבה, בסטייל של שנות ה־50, הוסיפה נופך נוסטלגי וקסום לעלילה, ורגעי ההומור והדרמה הוגשו בחינניות מפולפלת שהצליחה להפתיע ולגבור על הציפיות הנמוכות שעמן באתי, כאחד שזוכר את התסריט המקורי בעל פה.



אומנם הסיפור הבסיסי נותר די נאמן למקור, אך קטעי הקישור החדשים והמשעשעים הוסיפו טוויסט מהנה להצגה, וגאלו אותה מנפילה לנוסחתיות משעממת וידועה מראש.



בשורה התחתונה: הווייב הצעיר והעכשווי הצליח לשחזר את הקסם ולספק לא מעט רגעים מרנינים ואנרגטיים, שלא הותירו שנייה של שעמום, וההפקה הלונדונית הצליחה להוכיח שהרוקנרול יישאר צעיר לנצח.