גיל 5

“יד אליהו. אז היא הייתה כמו מושב קטן עם כמה בתים נמוכי קומה, תרנגולים, עצי אשל, בלי כבישים ועם בית הכנסת. תחושה של בידוד מהעולם. תל אביב נראתה מרחוק כמו ניו יורק. אני זוכרת שברדיו יש מוזיקה ואני רוקדת. אמא שלי נכנסת ואני בהתרגשות אומרת לה: ‘אמא, תראי, אני יודעת את הריקוד למנגינה הזו’. כבר אז הייתה לי תחושה שאני יודעת משהו. לימים התברר לי שזה היה 'אגם הברבורים' של צ’ייקובסקי. המוזיקה חדרה והגוף זז. אני חושבת שמשם לא במודע התחלתי ללכת עם איזו ידיעה פנימית כזאת, שזה המקום שלי. ידיעה עמוקה”.

הים של אבא

“אבי היה ממקימי נמל יפו־תל אביב, והייתי הולכת איתו לעבודה. הייתי שם לבד, הוא עבד ואני חיכיתי לו, בדרך כלל על לאנצ’ים – הספינות שהלכו הלוך וחזור בלב ים. הן עגנו רק בחיפה, והספינות היו נעות. אני זוכרת את האופק ואת אבי שכל הזמן מלמד אותי את הבאלאנס הזה של להיות על אונייה, לעמוד ולא ליפול. הייתה מין הרמוניה של גוף ואופק כמעט ללא מילים”.

נאוה צוקרמן בעבודה של אבא/ צילום פרטינאוה צוקרמן בעבודה של אבא/ צילום פרטי

שושנה מירון

“אז לא היו מורים לריקוד, לא ראינו הופעות, אבל ברחוב שבו גרתי פתאום יש סטודיו למחול של שושנה מירון שבאה מניו יורק, ואני כמובן רצה להירשם. החוויה החזקה בכל הסיפור הזה היא שבוקר אחד לא היה כסף בבית, ובאיזשהו שלב אי אפשר היה להמשיך. באתי לשושנה ואמרתי לה שאני צריכה להפסיק לרקוד בסטודיו. היא שאלה למה ואמרתי לה משפט של ילדה: ‘אמא ואבא אמרו שעכשיו אי אפשר’. היא הסתכלה עלי ואחר כך נתנה לי להמשיך לרקוד בלי כסף. בחופשים, כשכולם היו בקייטנות, אני הייתי הולכת לשם. היא הייתה משאירה לי מפתח על אדן החלון ואני הייתי רוקדת ובתמורה שוטפת את הסטודיו, בלי שהיא ביקשה. אני חושבת שזה הנחה אותי כל החיים: כשאני רואה תשוקה אצל יוצר בעיניים, לא משנה כלום - אני שם, אם יש כסף או אין כסף”.

״פונדק הרוחות״

"אמא שלי לקחה אותי לראות את 'פונדק הרוחות' של אלתרמן כשהייתי בת 9, וזה הדהים אותי. לא הבנתי כלום מהשפה הפיוטית המסובכת, אבל משהו היכה בי וחדר אלי והצטרף לילדה הרוקדת שהייתי תמיד. אני חושבת שבפעם הראשונה חוויתי משהו מופשט שהוא גם מספיק חזק להשאיר מקום גם לי בתוך המסע הפנימי של אמן, שאז עוד לא ממש הבנתי אותו לעומק, רק חשתי את העוצמה שבו. זה היה הכי קרוב למחול, והפשטות השאירה לי מקום להרגיש ולדמיין. אני לא אשכח את חנה מרון שגילמה את הפונדקאית, ואני זוכרת טקסטים שלמים עוד מאז. זה חדר לי ממש לנשמה".

נאוה צוקרמן, “פונדק הרוחות“. צלם : מולה הרמתי נאוה צוקרמן, “פונדק הרוחות“. צלם : מולה הרמתי

החוג לספרות כללית

"למדתי במחזור הראשון באוניברסיטת תל אביב לספרות כללית. החוג, אגב, בכלל התכוון להיות ‘מדע הספרות הכללית’, לתת כלים מדעיים לניתוח ספרות. אני חושבת שהחוג הזה נתן לי כלי עבודה בכל הרמות ובכל מה שעסקתי בו בחיים: ניתוח טקסט, שכבות, הכל מהכל, היכולת לראות המון שכבות והיכולת לדעת תמצות מהו”.

הדירה בבן יהודה

“חדר קטן בבן יהודה ליד הים. התנקזו אליו רקדנים, כותבים, בין שמונה לעשרה איש, והגשימו לי חלום. החלום היה שאנשים מכל התחומים יתכנסו בחדר, ודרך תנועת הגוף יקרה משהו. לא ידעתי מה זה המשהו הזה – וכך קרה. שם התחיל תיאטרון תמונע”.

עכו, 1982

“יום אחד, היוצרים בחדר הקטן בבן יהודה אמרו לי: נאוה, יש חומר ולמה שלא נופיע? לי הספיק הרגע שקורה בין אנשים, ואני לא הבנתי בכלל מדוע צריך להופיע. סיפרו לי על פסטיבל עכו, שזו הייתה השנה הראשונה או השנייה שלו, ושלחתי להם תקציר. הם ענו לי שזה נשמע מעניין ‘לא לתחרות, אבל ניתן לך שלוש הופעות’. מאז התחלנו להופיע בכל הארץ. באותו פסטיבל הפכנו להיילייט של הפסטיבל ואני הייתי בהלם, כי לא התכוננתי לזה. רק רציתי לחזור הביתה בשלום. הבנתי שקורה משהו. אם קודם היה נדמה לי שהסטודיו זה מספיק, הסיפור הזה של תמונע בעכו הכריח אותי לקחת אחריות על מה שאני עושה. האמת? לא היה לי קל עם זה".

תמונע

“אני זוכרת שדיברתי עם העיתונאית שוש אביגל אחרי ההופעה הראשונה בעכו, והיא שאלה אותי: 'איך קוראים לדבר הזה שאת עושה?' אמרתי לה שאין לי עדיין שם, ואז היא ענתה ‘כל מה שאני שומעת זה תמונע’, כך נולד השם, וכך נוצר תמונע”.

תיאטרון "תמונע". צלם : יאיר טלמורתיאטרון "תמונע". צלם : יאיר טלמור

פסטיבל אדינבורו

“התחלנו להופיע בכל הארץ, עוד יצירה ועוד יצירה, וביצירה השלישית, ‘חמש צעקות’, אספתי את המזוודות ואת השחקנים ונסענו לפסטיבל הפרינג’ באדינבורו. לא היה לי מושג מה צריך שם, באנו רק לשבוע. בדיעבד התברר שאף אמן לא בא לשבוע, כי לוקח רק שבוע עד שיכירו בקיומך. ביום הראשון היו שבעה אנשים בקהל, וביום השני זה הוכפל. בכל בוקר היינו עוברים בכיכר העיר ומזמינים אנשים. ביום החמישי התפרסמה ביקורת מפי אחד ממבקרי התיאטרון החשובים באנגליה, ובשישי כבר היה תור של עשרה בלוקים. כשנגמרה ההצגה, חיכה לנו וואן ואמרו לי: ‘מישהו רוצה לדבר איתך’. מפיק תיאטרון אמריקאי בשם פיליפ רנו שם לי חוזה על השולחן, ואמר לי: ‘מתאים לך באפריל או ביוני?’. אני רצה לטלפון, מתקשרת לעודד קוטלר שאז ניהל את פסטיבל ישראל, ואומרת לו שזה נראה לי מופרך. הוא אמר: 'תגידי, השתגעת?' פיליפ רנו עד היום מספר לכולם את הסיפור שהלכתי לבדוק עליו. שם התחיל דיאלוג עם העולם. כל העניין מוזר לי עד היום”.

אמא בפעם הראשונה

“בתי מאי נולדה ב־1997, ואני הבנתי שהילדה הזאת צריכה בית ולא להסתובב עם אמא שלה בעולם. לכן חיפשתי מקום שאפשר גם להכניס בו קהל, כי שנים עבדתי במקלטים, שילמתי גרושים והיה שם הכל, אבל יכלו לשבת שם רק שבעה איש. הייתי צריכה משהו יותר גדול, ולא היה לי כסף לשכור אולמות. מישהו סיפר לי על מוסך זרוק ברחוב שונצינו עם מחיר אפשרי. הלכתי לראות, הייתה טינופת וכל הקירות היו עם שמן מנועים, ואני זוכרת שהתגובה הראשונה שלי הייתה: ‘אלוהים, כמה זמן ייקח לי לנקות’. עם מאי על הידיים התחלתי לבנות את המקום. לימים התרחבנו, וכמו בחדר הראשון בבן יהודה, תמיד היה מפתח על החלון לכל מי שיש לו ניצוץ בעיניים. בדיוק כמו אצל המורה שושנה, כך גם בתמונע – תמיד אמרתי: קחו מפתח, רק תשאירו נקי”.

ההצגה “קין" בבימויה של צוקרמן תעלה מדי יום ראשון בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע