יחסי הון־שלטון־עיתון־עולם תחתון הם סוגיה בוערת המסרבת לרדת מהכותרות (ע"ע תיק 2000 ותיק 4000). בימים אלו בחרו בהבימה לטפל בנושא מהזווית הקומית, בדמות המחזה "עיתונאי על תנאי" מאת גיא מרוז, שמכיר כמו כף ידו את מסדרונות השלטון והעיתון וחזר הביתה עם כמה מסקנות נחרצות.

מרוז בחר לכתוב את מחזהו כקומדיה שחורה, הצופנת בחובה סיפור טרגי. זה סיפור על דורון בליצר, עיתונאי שכל הסובבים אותו רוצים שימות, ויפה שעה אחת קודם. השאלה שמטרידה אותו היא מי יהיה הראשון שישלוף את האקדח: רעייתו, המאהבת או אחד הפוליטיקאים שהוא משחיז.

המחזה מוצג כקומדיה שחורה, וכמו בקומדיה שחורה, המסר החתרני אורב בפינה, וכל מה שצריך זה דיאלוג מוצלח כדי לחשוף אותו. המסר של מרוז הוא: אף אחד לא יוצא נקי כפיים מהמרדף אחר העיתונאים - לא אנשי השלטון ולא נציגי העולם התחתון.

נורמן עיסא, במאי ההצגה, שיודע דבר אחד או שניים על דורסנות כוחנית של פוליטיקאים והתערבותם בחייהם של יוצרים, ביים את ההצגה כקומדיה חשובה ביותר, ועם עבודת הדרמטורגיה של יוני להב, התוצאה היא אכן קומדיה כבדת משקל שהתכנים בה מעוררים מחשבה וממשיכים להטריד ולעכור שלווה הרבה אחרי שההצגה נגמרת. גם המוזיקה הנהדרת של זיו הרפז, התפאורה והתלבושות של יסמין וולק, התאורה של זיו וולושין והווידיאו של אריק אביגדור, תורמים תרומה מכרעת להצלחה.

אבל מעל הכל מצליח הבימוי המדויק של עיסא לכנס תחת כנפיו את מיטב הקומיקאים של הבימה: עמי סמולרצ׳יק, אורי הוכמן, פיני קידרון, תומר שרון, דוית גביש, רותם קינן, ליאת אקטע וספיר אזולאי. כולם מגייסים את כישוריהם הקומיים לטובת המסר של המחזה.

תומר שרון (תומאש) המגלם את העיתונאי, חושף את המצב הרגיש שבו הוא נמצא. מצד אחד: רצון להילחם על חופש הביטוי ולפרסם סיפורים מביכים על השלטון; מצד שני, לחשוף את מערכת היחסים הסבוכה בין העיתונות לשלטון וההון. בשורה התחתונה: “עיתונאי על תנאי" אקטואלית ורלוונטית מתמיד ומציגה את פרצופה של המדינה.