פרויקט מיוחד לכבוד יום העצמאות: מיטב כותבי "מעריב" בוחרים את 100 יצירות התרבות הישראליות הגדולות והאהובות מאז הקמת המדינה, אלה שקשה לדמיין את התרבות שלנו בלעדיהן, אלה שהשפיעו ועיצבו את התרבות הישראלית ב-70 שנות קיומה. והפעם: ההצגות הגדולות שליוו אותנו בעשורים האחרונים.

"התרנגולים" - נעמי פולני 1961

אומרים שאת שמם העניק להם דן בן אמוץ, עוד סמל של הישראליות הנערצת. מי שנולד בפולין בשם משה תהילימזאגער, התגלגל לכאן כילד ניצול שואה, התגייס לפלמ"ח והפך לישראלי הכי צברי שיש.

שבעת הצעירים, חניכיה של נעמי פולני בלהקות הצבאיות, החליטו לאחר שהשתחררו שהם לא רוצים להיפרד ושיש להם עוד מה ללמוד ממנה. הם עבדו איתה במשך חודשים רבים בלי שום תמורה כספית ובלי שהיה להם שמץ של מושג לקראת מה הם הולכים ולאן זה יוביל אותם. הם התמסרו מרצונם לנעמי פולני, שמצידה התמסרה להם כל כולה.

ב־16 במאי 1961, אחרי כמעט שנה של חזרות מפרכות, נערכה הופעת הבכורה של התרנגולים באולם נחמני בתל אביב. פולי, חנן גולדבלט, עמירם ספקטור ויהורם גאון, יוצאי להקת הנח"ל, יוסי צמח וצביקה גרטל מלהקת השריון, שייקה לוי מלהקת פיקוד מרכז ותובל פטר האקורדיוניסט, גם הוא יוצא להקת הנח"ל, שהיה התזמורת, היו עד לאותו הערב צעירים אלמוניים, אבל "בתום המופע התקבלנו במחיאות כפיים סוערות. הקהל פשוט קרא לנו לבמה שוב ושוב, ואנחנו עלינו וביצענו עוד שיר ועוד שיר, עד שביצענו את כל השירים שנית", סיפר גאון.

אבי קורן

התרנגולים של נעמי פולני. מירי צחי התרנגולים של נעמי פולני. מירי צחי




"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" - סמי גרונמן, תרגום של נתן אלתרמן 1982/1964/2005

ראשיתו של הסיפור הייתה בתחילת 43', כשתיאטרון אהל העלה את ההצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בבימויו של משה הלוי, שנה לאחר כתיבת המחזה על המלך שלמה, שנצפה מסתובב בשוק כאחד האדם. מחברו, בגרמנית, היה עורך הדין והסופר סמי גרונמן, שעלה לארץ שבע שנים קודם לכן בעלייה הייקית.

כעבור 20 שנה, כשהזכויות עברו לקאמרי, יזם הבמאי שמואל בונים את הפיכת המחזה למחזמר. אלתרמן רענן את תרגומו והוסיף פזמונים שסשה ארגוב הפליא להלחינם. גורליצקי נבחר לכוכב המחזמר, שבו התמודד בצורה וירטואוזית עם כפל הדמויות, ולצדו יונה עטרי, בתפקיד אשת הסנדלר, ורחל אטס בתפקיד נופרית, הפילגש המצרייה של המלך שלמה. בהמשך הוצג גם בהבימה.

המחזמר, שהצגת הבכורה שלו הועלתה ב־12 בספטמבר 64', הוצג בקאמרי בשלושה גלגולים שונים, יותר מ־006 פעם. "יישר כוחך!", אמר נביא הזעם אלתרמן לבמאי בונים. הקופה צהלה ושמחה, להיטי המחזמר שודרו בלי הרף על גלי האתר, וגורליצקי ושות' הציגו את הצגת הלהיט שלהם גם בבמות בחו"ל.

יעקב בר־און

אילי גורליצקי ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". צלם : ישראל הרמתי, תיאטרון הקאמרי אילי גורליצקי ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". צלם : ישראל הרמתי, תיאטרון הקאמרי

"בוסתן ספרדי" - יצחק נבון 1969

בתקופה שבה מחזות מוצגים מספר מועט של פעמים, המחזה הזה נחשב לתופעה ייחודית בתיאטרון הישראלי: ההצגה עלתה לראשונה בשנת 1969 בתיאטרון בימות, זכתה להצלחה רבה בהעלאה המחודשת בתיאטרון הבימה בשנת 1998 - בבימויו של צדי צרפתי ובניהולה המוזיקלי של יהודית רביץ - ובו היא מוצגת עד היום, יותר מ־2,000 הצגות עד כה. סוד קסמה של ההצגה טמון בעובדה כי למרות כל השנים שחלפו, הסיפורים המרתקים שכתב יצחק נבון עדיין מצליחים לעורר רגש בקרב קהל הצופים ולגרום לו להגיע פעם אחר פעם לצפות בנוף ילדותו. ברבות השנים הפכו הפזמונים מוכרים בבתים רבים, והקסם עדיין לא אבד. מה נפלא יותר מאשר להגיע לתיאטרון ולקבל הצצה חטופה לימים אשר לא ישובו עוד.

טליה לוין

מחיאות הכפיים הפליאו אותו. "בוסתן ספרדי", גרסת 1969 מחיאות הכפיים הפליאו אותו. "בוסתן ספרדי", גרסת 1969

"מלכת אמבטיה" - חנוך לוין 1970

בימים שבהם שלטה אופוריה פטריוטית בארץ, לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, היה זה מחזאי צעיר בשם חנוך לוין שהעז להציב מראה נוקבת ובאמצעותה לנפץ את מיתוס הניצחון ולשרטט תמונת מצב לא מחמיאה במיוחד, שחייבה את האנשים להביט בה. המחזה עורר סערה ציבורית והעלה שאלות מהותיות בנוגע למציאות בארץ מבחינת חופש הביטוי, היחסים בין התיאטרון והממסד הפוליטי, ובעיקר בחן את ההצדקה המוסרית למלחמות. הוועדה לביקורת סרטים ומחזות פסלה את המחזה כאשר הוגש לאישורה, אך חזרה בה לאחר מכן.

דנה שוכמכר

מלכת האמבטיה. צילום מסך מלכת האמבטיה. צילום מסך

"אל תקרא לי שחור" - דן אלמגור 1972

הימים הם ימי פוסט רצח קנדי ושיאה של מלחמת וייטנאם. בהשפעתה של התקופה צומחים התנועה הפציפיסטית ודור הפרחים. המתרגם דן אלמגור מדווח במדורו השבועי בעיתון "מעריב" על פרעות וואטס ומאבקי התנועה האמריקאית לזכויות האזרח. במסגרת עבודתו עיבד ותרגם מחזות זמר רבים שהוצגו בארץ, כמו "כנר על הגג" ו"גברתי הנאווה", אבל הוא חיפש השראה אומנותית ומצא אותה בניו יורק - מחזה בשם "אמריקה הלבנה", הנשען על עדויות אותנטיות מטעם חוקר מאוניברסיטת ייל, ובסופו מחרוזת של שירי גוספל.

מלבד מקבץ קולות ייחודיים ופזמונים פופולריים על הבמה, נשמעה זעקתם של השחורים בארצות הברית, ובגרסה שעלתה בישראל הייתה זו זעקתם של אנשי המעמד האחר בארץ. האם הייתה זו כוונתו של אלמגור, למתוח קשר ישיר בין השיכונים באמריקה לבין השיכונים בארץ ישראל? האלגוריה שהוצפנה היטב באריזה האוניברסלית חלחלה עמוק לשורשי התודעה הישראלית והפכה את המחזמר לאקטואלי.

דנה שוכמכר

המחזמר "אל תקרא לי שחור". צלם : משה מילנר, לע"מ המחזמר "אל תקרא לי שחור". צלם : משה מילנר, לע"מ




"ליל העשרים" - יהושע סובול 2016/1990/1976

המחזאי הדגול בחר להביע במחזה את מחאתו על המילים הגדולות ועל המיתוס שלאורו חונכו דורות רבים. סובול בחן במחזה את שורשי השמאל הציוני באמצעות שאלות קשות שהוצגו בידי הדמויות ועסקו בסוגיות שונות כמו המפגש בין המציאות לבין האידיאל, תוך הדגשת הפערים בין חברי הקבוצה, וכן את העובדה כי אי אפשר להתנתק לחלוטין מהעבר.

ההשפעה של המחזה הייתה רבה בשל העובדה שלא היה אפשר לנתק את המסר מאירועי אותם ימים ומהביקורת החברתית של המחזאי על הרעיונות הציוניים בשם אידיאלים גדולים, שגבו מחיר כבד ומלחמות רבות. באמצעות המחזה מוחה המחזאי נגד ססמאות כמו "טוב למות בעד ארצנו", מילים גדולות שאינן מתאימות למציאות של שנת 1975, וגורמות לאנשים במדינה לשלם מחיר כואב.

דנה שוכמכר

"ליל העשרים" 2016, ביקורת תיאטרון. צלם : יואב איתיאל, יח"צ "ליל העשרים" 2016, ביקורת תיאטרון. צלם : יואב איתיאל, יח"צ

"גטו" - יהושע סובול 1983

דרך סיפורה של קבוצת התיאטרון היהודי שפעלה בגטו וילנה, הציג המחזה דילמות אנושיות אמיתיות, ובאמצעות הדמויות שניצבו במרכזו, הצליח לספק תמונה רב־ממדית של מה שהתרחש בתופת - כולל דמויות שליליות של יהודים כמו דסלר, שהכה יהודים אחרים כדי לרצות את הנאצים, או וייסקופ, שניצל את הגיהינום כדי לצבור הון. בייחוד בלטה הדמות הבלתי נשכחת של יעקב גנס, ראש היודנראט בגטו, שניסה להציל כמה שיותר יהודים כששיתף פעולה עם הנאצים ושלח יהודים למחנות המוות, מתוך תקווה למשוך כמה שיותר זמן עד תום המלחמה.

מהעבר השני, קצין האס־אס קיטל הוצג באופן מורכב, ששילב בין אכזריות ותרבותיות של אדם המנגן בסקסופון וחובב תיאטרון. ההאנשה הזאת של קונספט השואה הפכה את "גטו" לאירוע תיאטרלי מכונן וחשוב במיוחד. כנער חיפאי צעיר, זכיתי לראות את ההפקה המקורית שעלתה באפריל 1984 בתיאטרון חיפה, בבימויו של גדליה בסר ובכיכובם של דורון תבורי המהפנט, שגילם את קיטל הנאצי, וריקי גל, שגילמה את חיה היהודייה.

ברבות השנים זכה "גטו" להצלחה בינלאומית, תורגם ל־20 שפות והוצג ב־24 מדינות. הוא היה הראשון בטרילוגיית מחזות שכתב סובול על גטו וילנה, ואחריו הגיעו "אדם" ו"במרתף".

שי להב

. יח"צ "גטו". . יח"צ "גטו".

"מאמי" - הלל מיטלפונקט 1986

"עיירה בדרום, יום שלישי בערב" - מספיק שתצטטו את המשפט הזה למי שהתבגר בסוף האייטיז, ותגלו עיניים נוצצות ופרץ נוסטלגי עז. אלו המילים הראשונות בשיר שפתח את אופרת הרוק "מאמי", שכתב הלל מיטלפונקט והלחינו אהוד בנאי ויוסי מר חיים, ועלתה לראשונה בצוותא. את מאמי גילמה לתפארה מזי כהן, ולצדה על הבמה ניצבו בנאי, אריה מוסקונה וחברי להקת הפליטים, כמו ז'אן ז'אק גולדברג ויוסי אלפנט, שגם הפיק מוזיקלית עם שפי ישי.

"מאמי" הייתה אופרת רוק - ז'אנר שמעולם לא הצליח כאן, לא לפני ולא אחרי, והאמת ההיסטורית היא ש"מאמי" עמדה בפני גורל דומה. ההצגות הראשונות שלה משכו מעט מאוד קהל. רגע לפני הביטול הסופי הוחלט להזמין בחינם מאות חיילים לכמה הצגות, ומאותו רגע "מאמי" הפכה ללהיט בתוך הצבא - הרבה בגלל התכנים שעסקה בהם. במשך שנתיים היא הציגה בצוותא ללא הפסקה והפכה למעין אירוע קאלט.

שי להב

אופרה מאמי עם אירה מוסקונה ומזי כהן צילום ראובן קסטרו אופרה מאמי עם אירה מוסקונה ומזי כהן צילום ראובן קסטרו

"כפר" - יהושע סובול 1996

המחזה הציג את ייחודיותו של תיאטרון גשר, הן בזכות הברקות הבימוי של יבגני אריה והן בזכות אנסמבל שחקנים שהפגינו כישרון רב ויוצא דופן. לא בכדי הפכה ההפקה למיתולוגית, והיא שבה וחושפת בפני קהל הצופים את קסם התיאטרון בכל פעם מחדש. מהרגע הראשון היה ברור כי זוהי הצגה שהיא אירוע נדיר בתיאטרון - מלאת אנרגיה ושמחת חיים, רבת המצאות וצבעים - וכי אי אפשר לא להיכבש בקסמיה. המחזה מתרחש בשנות ה־40 בארץ ישראל, בין סוף מלחמת העולם השנייה לבין מלחמת העצמאות, ומסופר דרך עיניו של יוסי (סשה דמידוב), נער המשקיף על העולם בתמימות, בלי להבין את המתרחש סביבו.

דנה שוכמכר




 ההצגה כפר - צילום שני מילמן ארכיון גשר ההצגה כפר - צילום שני מילמן ארכיון גשר