ניו יורק, 2018. חדר ישיבות. ארבעת המועמדים הסופיים לתפקיד מנהל השיווק בתאגיד מבוסס, מתייצבים לשלב האחרון בתהליך המיון, המתנהל כמו תוכנית ריאליטי סטייל "האח הגדול". האחרון שיישאר בחדר, יזכה בתפקיד הנחשק. האם זה יהיה אחד מבין שלושת הגברים, המועמדים לתפקיד ומגולמים בידי רון ביטרמן, אודי בן דוד ועומר עציון? או שמא זאת תהיה המועמדת מלאני, המתמודדת מולם ומגולמת בידי מעיין תורג'מן?

זה מה שקורה ב"השיטה": קומדיית מתח מרגשת מאת ג'ורדי גלסרן ובתרגום תום אבני, שעלתה לאחרונה בתיאטרון באר שבע, בבימויו של עמית אפשטיין. אם תרצו, יש כאן מסר פמיניסטי. "השאלה היא מה כל אחד מהארבעה מוכן להקריב למען התפקיד", אומרת תורג'מן.

מה את מקריבה כדי לשחק את מלאני?
"בזה שההצגה מוצגת באולם מאוד קטן, אני מקריבה את האינטימיות שלי. כאן אתה הכי חשוף כשחקן, ולא יכול לזייף אף לא לשבריר שנייה".

את מזדהה עם דמותה של מלאני?
"כן, מאוד. אני בת 33, רווקה, חיה בתל אביב, ואני יכולה להגיד שזה לא פשוט לשלב בין הקריירה לחיים האישים. גם התמודדות בעולם הקריירה הגברי קשה ומורכבת. לפעמים יותר קל להתרכז בקריירה, אבל החברה והשעון הביולוגי סוגרים עלי".

נדמה שאת מוכנה להקריב הכל, לאחר הופעתך הנועזת מול צחי גראד ב"הרחק מהיעדרו", סרטה של קרן ידעיה, שם את מנהלת מערכת יחסי גילוי עריות.
"אני מוכנה להקריב הרבה, כשהכל תלוי בחומר ובמה שהסיפור רוצה להגיד. אם אדרש לסצינת עירום רק כדי לעשות שמח למישהו, ברור שלא אסכים. אם זה מוצדק, אין לי גבולות שמגבילים אותי. אפילו פאני, שאני משחקת בהצגה 'סליחות', היא דמות פרובוקטיבית".

וב"השיטה"?
"בניגוד לפאני שמשתמשת במיניות שלה, מלאני משתמשת יותר בשכל שלה, וכבר בהתחלה נותנת להבין שזה לא שוויוני שהיא אחת מול שלושה וזה מבאס. אני דווקא שמחה לקבל תפקידים כאלה מול הגברים, כי אני מרגישה שאני אישה חזקה. זה לא מבטיח לי כמלאני את הניצחון בין ארבעת המועמדים לתפקיד".

תורג'מן גדלה בזיכרון יעקב, מקום שלא הצמיח הרבה שחקנים. "מאז שהייתי קטנה, אהבתי לשחק שם ולקבל תשומת לב, כשבהצגת בית הספר ניתן לי התפקיד הראשי של דוד המלך, מה שמאוד אהבתי", היא מספרת. "אחרי הצבא - שם הייתי עוזרת קמב"ץ בקרבי - כשגרתי עם בן הזוג שלי בירושלים, ידעתי שיש לי את זה ושכדאי לי ללמוד משחק, אבל קצת נרתעתי מעולם הבמה. פחדתי שלא אהיה שחקנית מספיק טובה, כי אין לי מספיק פצעים נפשיים. אפילו לא הייתי בעניין של ללכת לראות תיאטרון. רק בגיל 25 החלטתי לנסות להתקבל לבית ספר למשחק, כשעדיין לא הייתי סגורה לגמרי על העניין. נראה שמפני שבאתי קולית כזו ובלי יומרות לבחינות בסטודיו יורם לוינשטיין, התקבלתי ונהניתי משלוש שנים כיפיות".

כבר כשהייתה שם בשנה ג', קטף אותה רפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע, לתפקיד בהצגת "פרח השכונות". מאז, ממקום מגוריה בתל אביב, תורג'מן נמצאת על קו תל אביב־באר שבע. "בתיאטרון באר שבע אני לגמרי מרגישה בית, מה גם שהתרגלתי לנסיעות הכרוכות בכך", היא מבהירה. "אין לי מה להתבייש במזרחיות שלי, מה שהיה כשגדלתי במקום שנשלט על ידי אליטה מאוד לבנה. לקח לי זמן להבין שגם מרוקאי הוא ישראלי. פעם התביישתי במזרחיות שלי, עד שהבנתי שהחברה פגומה".

ומחוץ למשחק?
"אני חוטאת בכתיבה".

מה את כותבת?
"קצת שירה, ומנסה גם לכתוב תסריט על עצמי ועל החיים שלי".

וחוץ מזה?
"אני הולכת להפגנות".

עם איזה דגל?
"עם הדגל של השמאל. בעיניי אני שחקנית חברתית ופוליטית. רוב החברים שלי השחקנים, הם גם כאלה".

לדעתך הם אדישים ברובם?
"בטח, ברור. ולא תמיד באשמת השחקנים".

על איזה תפקיד את חולמת?

"הייתי שמחה לשחק בהצגה 'מי מפחד מווירג'יניה וולף?', אבל נראה לי שאני צריכה עוד כמה שנים כדי להגיע לכך". ד

"השיטה", 25 ביוני, שני, 20:00;

27 ביוני, רביעי, 20:30; 28 ביוני, חמישי, 20:00, תיאטרון באר שבע