איש אחד, אישה אחת, אלמונים, בלי גיל, קמים בלילה, מצטיידים במכל ריסוס, בצבעים, במכחולים ובעטים, במטליות ובשבלונות גזורות, ברעיון מבריק, לדעתם, באמירה שנפלטה להם מתודעתם הקודחת וחייבת ומיד להגיע לביטוי פומבי, בהגדרה חדשה וקולעת או בתובנה עמוקה, ספקנית, מושחזת וצינית. כן. חשוב להם מאוד־מאוד להביא את מה שנולד במוחם לידיעת הציבור.

בתוקף הנסיבות, על סף אי־החוקיות, בהיעדר כל כלי ביטוי רשמי הרוצה ביצירותיהם - עיתון, בלוג ברשת או מגזיני רדיו וטלוויזיה - הם יוצאים מבתיהם באישון לילה, בהתגנבות יחידים, זוגות או שלשות, אולי בכיסוי פנים, אל הרחובות הריקים, אל הבתים והחומות, לוחות המודעות, דלתות הפח של החנויות וארגזי התמסורת והחשמל.

הטרוריסטים של הצבע והקיר. הם מתיזים עליהם את מררתם, את רגשתם, את מחאתם ומיאוסם, את הסרקזם, הזעם, האין־אונים והנאיביות שלהם. לעתים הם רומנטיים עד גודש רגשות, לעתים עוינים וחסרי אמונה. לפעמים קולעים בדיוק למה שאנחנו, עוברי האורח, קוראים בזווית העין ואומרים לעצמנו: "נכון. קלעת בול!". הם עוסקים בשאלות קיומיות, בסוגיות אמונה וכפירה, בעניינים שבינו לבינה ובינה לבינה ובינו לבינו, בפוליטיקה, ביוקר המחיה ובבעיות חברתיות. סוג של אוף־אוף־אופוזיציה. הם כותבים שירים, לפעמים על צפרדעי אשפה, או כמו במקרה של שרברב לירי תל־אביבי אחד, גם על קירות הטנדר־ואן שלו (שם, אגב, מבקש הכותב בפומבי סליחה מגאידמק, מנתן זהבי, ומפלאטו־שרון, לא ברור על מה). לפעמים עוצר אותך ציור ענק יפהפה או רישום עדין ונחבא בפינת הקיר.

 גרפיטי בתל אביב. יצחק בן נר גרפיטי בתל אביב. יצחק בן נר

אני צועד כבר שנים ברחובות העיר ובסמטאותיה, לעתים בשעות בוקר מוקדמות, מחפש לי בכל פעם מסלולים אחרים, עובר גם בסמטאות הקטנות, מתבונן ומצלם. רוב כיתובי הגרפיטי הישנים נמחקו זה מכבר או שנקראים היום בקושי. בעלי הבתים מיהרו לסייד החוצה פעמים רבות, ובצדק מבחינתם, את הפלישה המילולית או הגרפית אל רכושם. כך נעלמו כמה וכמה פנינים יפות של גרפיטי ועבודות מרשימות של אומנות קירות. כאספן מסור של גרפיטי ואומנות רחוב בתל אביב, המחשב שלי מלא בעדויות מצולמות מלפני עשור או שניים, שהיו עידן הפריחה של יצירות אלה, למשל "ילד, קח צבע ותתחיל מהפכה"; "כשאני אמות, קברו אותי על הגב, כי הייתי כל החיים על הפנים"; "הממשלה צריכה השתלת לב"; "BB עושה עלינו PP"; ו"נו, יהודים - טוב לכם?".

למעשה, בעידן הפייס, הטוויטר והאינסטה אין כבר צורך בקירות ובגדרות, בעצים ובמדרכות כדי להנציח לכמה ימים את מחשבותיך לגבי החיים בכלל והמציאות שבה את/ה חי/ה. אבל מדי פעם מבצבץ משפט חדש או שיר רחוב שנכתבו על גדרות הפח שמקיפות אתרי בנייה או על כותל של בית עזוב, ואני עוצר ומצלם. אומנות הרחוב, לעומת זאת, לא שוקטת, כי הרחוב שבשמה הוא הקנבס, יריעת הבד המתוחה במסגרת העץ והציור עצמו. יש יצירות פלסטיות מעניינות ומרתקות, כולל של בעלת חנות סריגים שסרגה ביופי רב כיסויים צבעוניים לאופניים, לספסלים, לעמודי תאורה ולקירות. העבודות לעתים ניחנות בססגוניות מרהיבה ולפעמים מעידות על יכולות ניכרות. אז אני מצלם ומנציח, בעצם.