פרולוג

בסיום מחזור ט' של בית ספר "החשמונאים" ברמת גן העלינו את "האוצר" של שלום עליכם בבימויה של המורה רחל, שליוותה וחינכה אותנו מכיתה ה'.

אני הייתי לוי מוזגובייר, הגביר של העיירה. כשביקשתי מהמשרתת שלי להביא לי נטלה ואגן, לא כל כך הבנתי מה ביקשתי. גם חנה פילצר, שהייתה זלדה המשרתת, לא ידעה מה בדיוק היא צריכה להביא. כמה שנים אחר כך היא חזרה בתשובה ואז כנראה הכירה מקרוב את הנטלה והאגן שבהם השתמשה לנטילת ידיים לפני כל ארוחה.

אבל לפני שחנה פילצר הייתה יהודייה כשרה שומרת מצוות, היא שיחקה בהבימה. בראשית שנות ה־70 היא הייתה מכשפה בהצגה "השושנה המקועקעת" של טנסי וויליאמס, שבה כיכבה מרים זוהר. והיא הייתה נערה ב"השחף" של צ'כוב וירקנית בשוק ב"עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי" מאת ברכט. ואם במקרה ראיתם את ההצגות האלה, יש לשער שראיתם אותה על הבמה. ואם גם לא מצמצתם אז לא החמצתם.

חנה פילצר הגיעה להבימה מבית הספר למשחק של ניסן נתיב, שם הייתה אחת התלמידות הבולטות ונחשבה לאחת ההבטחות הגדולות. אצל ניסן נתיב חיזר אחריה תלמיד אחד מהכיתה שבה למדה, מנחם באואר שמו, ובין השניים פרח רומן נעורים.

חנה פילצר נפטרה כשמנחם באואר היה כבר מני פאר.




תמונה ראשונה

הם היו שלושה חברים. שלושתם ילידי 946, שלמדו בתיכון עירוני ד' היוקרתי בצפון תל אביב. שלושה חברים: יגאל (שולקיס) שילון, דודו (גולדנברג) טופז ומני (באואר) פאר.

לדודו - בנו של השחקן, הבמאי והקריין אליהו

גולדנברג - היה ברור שמקומו על הבמה. בצבא הוא היה כוכב להקת הגדנ"ע. כשהשתחרר נסע ללמוד באקדמיה המלכותית למשחק בלונדון וחזר ישר לתיאטרון חיפה.

ליגאל היה אח מפורסם שקראו לו דן שילון, שכבר בימי הרדיו שלפני הטלוויזיה היה כתב חדשות בקול ישראל. יגאל שילון הלך להיות עתודאי ולמד בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון, אבל בשלב מסוים בחייו הבין שהקולנוע מעניין אותו יותר. הוא החל לביים סרטים והתפרסם בעיקר כמלך סרטי המתיחות ששיגעו את הארץ.

והיה מני. הוא לא היה בלהקה צבאית והוא לא נשא שום ייחוס משפחתי בתחום, אבל ידען גדול היה. בתולדות התיאטרון ושחקניו היה בקיא ומצוי. תענוג היה לדבר איתו ולשמוע ממנו את הסיפורים שסיפר וידע על הבמה ומאחורי הקלעים. אחרי שסיים את לימודי המשחק, התקבל לתיאטרון האהל, שם הופיע לצדו של מאיר מרגלית, כוכב התיאטרון, בהצגות כמו "על חומותייך, ירושלים" של יהושע בר־יוסף. אילולא נסגר התיאטרון בשנת 1969, אולי היה ממשיך את הקריירה כשחקן מן המניין בתיאטרון הזה. אגב, על ימיו האחרונים והקשים של האהל סיפר פעם מני:

מני פאר שחקן מנחה טלויזיה מנחה את 1,2,3 בול צילום הטלויזיה החינוכית מני פאר שחקן מנחה טלויזיה מנחה את 1,2,3 בול צילום הטלויזיה החינוכית

פעם הזמינו את השחקן מישה נתן לשחק בהצגה חדשה בתיאטרון האהל והציעו לו סכום נאה עבור כל הצגה. "ומה עם החזרות?", שאל מישה נתן. "בחזרות תקבל מחצית מהסכום". "אפשר להפך?", שאל מישה נתן. "למה להפך?", תמה מנהל התיאטרון. "כי חזרות אני יודע שיהיו, אבל הצגות לא בטוח".

בצד הצגות התיאטרון היו גם תפקידים לא מעטים בקולנוע. "אני גאון", אמר לו פעם החבר שלו דודו טופז, "אתה צריך לחפות בחריצות שלך על חוסר הכישרון". סביר מאוד שלא תאמינו, אבל מני פאר בעצמו סיפר את זה. כשדודו היה הראשון בבידור שהנחה בערוץ 2 ומני נשאר בערוץ הראשון, הוא סיפר שהיו אומנים שאיימו עליו שאם לא ייתן להם לבצע לפחות שני שירים הם ילכו לטופז. "נפלא", היה אומר מני למאיים, "לך לדודו טופז, תהיה מפורסם ואז תחזור אלי".




תמונה שנייה

בערוץ הראשון זימנו אותי לפגישה ואמרו: "אנחנו רוצים תוכנית לשבת בלי נרות ופמוטים. יהיו לך מונולוג פתיחה ותזמורת, ותביא את כל המרואיינים שאתה אוהב, אלה שהקהל בוכה בזמן שאתה מראיין אותם". סיפרתי על ההצעה לחברים מהברנז'ה וכולם אמרו: "אתה אידיוט, מי רואה טלוויזיה בערב שבת?".





כך סיפר לרן בוקר בראיון שערך איתו, וכך גרם לקהל לבכות כשראיין את זהר ארגוב. "הרבה פעמים סיפרת שנגמלת. למה שעכשיו נאמין לך?", הוא שאל והניח לזהר לדבר. "אני ארבע פעמים מתי מוות קליני", אמר זהר ארגוב. "אתה חי–מת. בתוך תוכך אתה מת. ריק. מרוקן. הגעתי למצב שאת השרשרת של אמא שלי ביקשתי כדי לקנות מנה".

מני למוד הניסיון מזכיר לו את סיפורה של השחקנית היפה מונה זילברשטיין. "היא סיפרה לי פה שהיא נגמלה, אחר כך קראתי ראיון איתה, שם היא סיפרה שעבדה עלי. היא נפטרה. למה אתה חושב שזה חשוב לבוא לטלוויזיה?", מקשה מני. והמלך עונה: "חשוב לי להזהיר כל נרקומן מתחיל שהסם הזה לא סתם נקרא סם המוות. כשמו כן הוא". כמה חודשים אחרי הראיון הזה נמצאה גופתו של העצור זהר ארגוב בתא המעצר, כשקרע של שמיכה כרוך סביב צווארו.

מני התייסר לא מעט. כחיית תקשורת הוא היה מודע להישג הטלוויזיוני של הראיון הזה, אבל אצל מני האדם, הבחור החכם, הרגיש והאינטליגנטי, היו לא רק שיקולים של רייטינג, שממילא היה אז הכי גבוה שאפשר. כי בינינו, מי יכול להתחרות בערוץ שמשדר לבד? מה שבטוח הוא שהראיון הבלתי נשכח הזה נחשב לאחד השיאים בקריירה של מני פאר המראיין. "עשיתי מאות תוכניות. אולי אלפים", אמר ליגאל רביד ששוחח איתו, "זהר ארגוב מוחק בהארד־דיסק הקולקטיבי שלנו את כל היתר, ואני לא יודע למה".

כשנשאל איך הוא מתכונן לראיון ענה:

"זה כמו לשלוף את המלפפון הראשון מהקופסה או את הסיגריה הראשונה מהחפיסה. ככה זה עם השאלה הראשונה".





תמונה שלישית

"עשיתי המון תוכניות טוק־שואו ותוכניות בידור ומכירות פומביות ורקדתי ושרתי ושיחקתי וכתבתי על יין והרציתי על תקשורת וקיבלתי סרטן, ומאז אני כוכב".





מה שלא סיפר בפומבי זה שעוד לפני שאובחן כחולה סרטן, הוא שמע שהוא כבר לא רלוונטי ושהטלוויזיה מחפשת פנים חדשות וצעירות. כשמני סיפר לי את זה, הוא לא נשמע כועס או נעלב. "גם אני הייתי פעם פנים חדשות וצעירות", אמר לי, והמשיך להמציא את עצמו ולהשתמש בחריצות שלו ולהופיע על הבמות בערבים על תולדות הזמר הישראלי, על זיופים בתולדות האומנות ובערב על תרבות היין שנשא את השם "נכנס יין, יצאה תרבות".

האיש שעל קירות ביתו היו תלויות מיטב יצירות האומנות של גדולי הציירים, ושבמרתף היין שלו היו מונחים בקבוקי יין משנות הבציר הנדירות ביותר, לא איבד את חוש ההומור שלו. "כשעצוב לי אני מספר לעצמי בדיחות", אמר.

ואני נזכר שפעם, כשהיינו צעירים וכל העתיד היה פרוש לרגלינו כמו הבטחה אחת גדולה, התקשר אליו אורי זוהר שכבר התחיל את התהליך של השיבה לאלוהים. "תשמע", הוא אמר למני, "אני מסתכל ביומן ורואה שרשום אצלי שבעוד ארבעה חודשים יש לי הופעה בחיפה. אני אהיה חולה מאוד, אז אולי אתה מוכן להחליף אותי?".

והנה משהו על מני שמוחה על עוולות בסגנון המוכר והידוע שלו:





יש לנו חשבון משפחתי בבנק של שרי אריסון. אנחנו משלמים לבעלת הבנק הרבה כסף כדי שהיא תאפשר לנו לחיות, לדאבוננו, באוברדראפט.

היום התקשרו אלי מהרדיו האינטרנטי שאריסון ייסדה והקימה ושאלו אם אני מוכן להשתתף בתוכנית. שאלתי כמה משלמים, וענו לי "למה כסף? תבוא ותעשה כיף בחינם".

המקצוע שלי זה לעשות כיף כמו שהמקצוע של שרי אריסון זה לעשות כסף. אולי זה מין קונספירציה? ברדיו של שרי אריסון רוצים שאני אעבוד ללא תשלום כדי שאצטרך לשלם יותר כסף עבור האוברדראפט שלנו אצלה?

לא יכול להיות... זו, כנראה, סתם סטייה פרנואידית שלי.




אפילוג

זו מחלה, יתברך שמה, שאפשר למות ממנה. אבל מה שהורג אותך באמת זה הטיפולים. קרני, המלאך שלי שאני לא יודע איפה היא החביאה את הכנפיים שלה, אומרת שחבל שככה הגעתי לתספורת שהכי מתאימה לי. ממשיכים הכל כרגיל, רק עם לוק חדש... הסרטן המר עושה לי ראש מתוק.





בהלוויה, שהתקיימה ב־3 בספטמבר לפני ארבע שנים, היו המון אנשים. זה הזכיר לי את מה שאמרה מרלן דיטריך בהלוויה של פיאף: "אלוהים, תראה כמה שהם אהבו אותה". נראה שאפילו על יגאל שילון, האחרון שנותר מהשלישייה, המתיחה האכזרית הזו נפלה כמו פצצה.

"אמא וקבוצת כדורגל לא מחליפים", אמר פעם מני, האוהד המושבע של הפועל תל אביב. "אבא נלחם כמו גיבור עד הרגע האחרון. לפחות הוא לא סובל עכשיו", אמר עופר בנו.

הדבר הזה שקוראים לו סרטן התגלה אצל שנינו בערך באותו הזמן. לא הספקנו להחליף חוויות, עדכונים או מידע. כל אחד מאיתנו היה עסוק בסרטן שלו ובטיפולים שלו. האינפורמציה בינינו עברה באמצעות חבר משותף. חשבתי לתומי שכשנסיים את הטיפולים הלא נעימים נוכל להיפגש, לספר וגם כמובן לצחוק. איך לא?





"אני לא יודע אם ההומור בא מתוך אופטימיות נאיבית, או שזאת הדרך להילחם בפסימיות".





אבל מני עשה את זה מהר. מהר מדי. חמישה חודשים בלבד אחרי שהתגלתה אצלו המחלה.





"אני לא מפחד מהמוות. אני מתאר לעצמי שהוא לא כואב".