"דמיינתי אותך מתחננת/ מבקשת עבודה במפעל השכן/ יודעת/ כי הרי את/ כבר למודת/ קיפוח מתלונן". כך נפתח "ועדיין בית", אחד משיריו של המשורר הצעיר תאיר סיבוני, מהכישרונות הבולטים שצמחו בעיר הדרומית, השזורים במופע המוזיקלי "דימונה אהובתי", שיעלה תיאטרון דימונה בבכורה חגיגית ב־4 ביוני (19:30) בתיאטרון חולון.

אז מה סיבוני, עוד פעם אכלו לי, שתו לי?
"לא בהכרח. אתה מקריא בית מתוך פואמה ארוכה, שבגדול לא עוסקת במחאה, כמו גם ההצגה כולה, שיש בה המון אהבה לעיר וגאווה בה, מצד דימונאים בעבר ובהווה, כולל כאלה כמוני, שלמרות שהם לא מתגוררים בה עוד, ממשיכים להרגיש חלק בלתי נפרד ממנה".

על שיריהם של סיבוני ועמיתיו - אבי בסר, ניסים ברכה, קובי ויצמן, ערן טורג'מן ושרה מלול - ביסס אורי וידיסלבסקי את "דימונה אהובתי", מופע המשלב שירה, משחק ומחול - ומביא את סיפורה של דימונה. וידיסלבסקי, מי שחיבר עם שמוליק הספרי את השיר המפעים "ילדי חורף 73", היה לפני כארבע שנים המלחין הבולט ביותר לתיאטרון הישראלי, כשקיבל על עצמו את ניהול תיאטרון דימונה ועבר לגור בנגב. בהצגה הנוכחית הוא חתום על הבימוי, על המוזיקה ועל התפאורה. ניר בן־גל, שגם הוא קשור לנגב, יצר את הכוריאוגרפיה למופע.

"גיליתי באורי, שמאוד התחברתי אליו, אדם מדהים, שלדעתי יצר במופע הזה משהו מופלא, שנובע מתוך המקום", מציין סיבוני (29), מה"עריקים" במופע, שעברו למרכז.

סיבוני, בעל שורשים מרוקאיים־טוניסאיים, בנם של מורה ילידת דימונה ואזרח עובד צה"ל, שניהם בגמלאות. "הייתה לי ילדות מאוד נוחה ונעימה בדימונה, במקום שבו כולם הכירו את כולם, בניגוד לראשון לציון, שבה אני מתגורר כיום", מספר סיבוני.

תאיר סיבוני. צלם : רגינה סיבוני תאיר סיבוני. צלם : רגינה סיבוני


מתי התחלת לכתוב שירים?
"בכיתה ג', כשהיה לנו שיעור בעקבות שיריו של יהודה אטלס. במסגרת שיעורי הבית, הורתה לנו המורה לכתוב שיר שיתכתב עם אחד משיריו. הלכתי הביתה וכתבתי 20 שירים במקום אחד. ככה התחלתי".

לדבריו, השירה באה אצלו עם מוזיקה. "למדתי סקסופון, כלי ג'ז מובהק, למרות שהייתי בכיוון של מוזיקה קלאסית", הוא מעיד. "הייתי בלהקות נוער וניגנתי בתזמורת דימונה, איתה יצאתי כמה פעמים לחו"ל. בתקופת השירות הצבאי, שבה עסקתי במחשבים קרוב לבית, העמיק הקשר שלי עם המוזיקה, ואז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".

כשהשתחרר מהצבא פנה ישירות ל"רימון". זה גרם לתפנית בחייו של סיבוני, כשעזב את עירו האהובה, ועבר לגור במרכז עם בת זוגו, אוהב, שהוא מכיר מחוג חלילית בגיל שש - כיום רעייתו. "זאת הייתה חוויה מיוחדת להיפגש ברימון עם אוהבי מוזיקה כמוני מכל רחבי הארץ", הוא מספר. "בזמן הלימודים התפרנסתי מנגינה בחתונות ובאירועים".

ברימון הכיר את המוזיקאי מאור סבג, ומהר מאוד הם התחילו לכתוב יחד שירים. "כשהיינו כבר עמוק בתהליך, הבחנו בקול קורא לחג המחזמר בבת ים", משחזר סיבוני. "'בוא נלך על זה', הציע סבג. הזכרתי לו שלא עשינו אף פעם תיאטרון, ובכל זאת החלטנו לנסות. שלחנו שלושה שירים ותקציר של עלילה. מזה יצא המחזמר 'סוליקא', שבניגוד ל'סאלח שבתי' ול'פרח השכונות', שסיפרו על המרוקאים בארץ, העלילה שלנו – סיפור עם כזה - התרחשה בטנג'יר בצפון מרוקו לפני 200 שנה. בתחרות זכיתי בפרס על תמלילי השירים, ומאור בפרס על המוזיקה".

הפרס האמיתי שלהם היה כשרפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע, החליט לאמץ את המחזמר "סוליקא", שכבר חצה את רף ההצגה ה־120. כלומר, כבר במכת הפתיחה, יש לסיבוני ולסבג להיט עם קבלות.

כשסיבוני נשאל איך להגדיר אותו, הוא משיב: "יש לי שתי פנים. כמשורר הוצאתי ספר שירה ('אוזניים ערלות') ואני עוסק בהדרכה בסדנאות כתיבה. מצד שני, אני משמש כמפיק מוזיקלי של זמרים בראשית דרכם. הפקתי את האלבום של תומר עפרון, הבן של סי היימן והנכד של נחום היימן - ועיבדתי את כל השירים".

מהי דימונה בשבילך?
"גם אם התרחקתי ממנה פיזית, אפשר להרגיש את האהבה שלי לעיר במופע 'דימונה אהובתי'"