הראיון עם הצייר מיכאל קובנר מתקיים כשהוא נמצא במקום בלתי שגרתי: מחוץ לתחנת המשטרה “מוריה” בירושלים, במה שהוא מגדיר כ”תמיכה מורלית” בעצורים, המפגינים נגד הרפורמה המשפטית, באחד הימים הסוערים במדינה, יום ההצבעה על צמצום עילת הסבירות בכנסת ישראל. “חשוב לי להיות אקטיבי ולא להיות פסיבי וכבר כמה שנים אני משתתף בהפגנות ובמחאות”, הוא מסביר. “כל פעם הביבי הזה יוצר ברוך אחר, פעם זה יוקר המחיה, אחרי זה ההפגנות בבלפור ועכשיו ההפיכה המשטרית.
כל פעם אני אומר ‘די, מספיק, נמאס לי’, אבל היצר הוא לא לשבת בכורסה אלא לצאת להפגין ברחובות, גם עכשיו, בגיל 75. אני עכשיו עומד מול תחנת משטרת ‘מוריה’ לאות הזדהות עם המפגינים ועם העצורים שלנו. אני לא יכול להישאר אדיש למציאות וחושב שצריך עכשיו להיות ברחובות”.
כשקובנר אומר “ביבי הזה”, הוא לא אומר זאת רק כאחד המפגינים, אלא מדבר על חברו לנשק מימי שירותם המשותף בסיירת מטכ”ל תחת פיקודו של עמירם לוין במחזור אוגוסט 67’. “ביבי זה סיפור”, הוא אומר. “ביבי השתנה לגמרי וזה לא אותו ביבי שהכרתי בצבא. לזכותי ייאמר שזיהיתי לפני אחרים, עוד לפני 15 שנים, את האסון העתיד להתרחש, וניסיתי לשכנע את החברים שלי שביבי הוא האסון הכי גרוע למדינת ישראל. כולם אמרו שהגזמתי.
כששירתנו בצבא לא חשבתי על זה, הוא היה בסדר גמור, היה נחמד, וגם כקצין הוא היה די בסדר, אבל אחרי זה הוא הפך את עורו והפך למישהו אחר. אולי אצלנו בצבא הוא עטה על עצמו תחפושת ומי שהוא בשנים האחרונות זה מי שהוא היה באמת. הוא שונה לגמרי מאחיו יוני, שגם אותו הכרתי טוב ויצאתי גם איתו לכל מיני מבצעים, ביבי הוא דמות הרבה יותר בעייתית מיוני. לדעתי, אילו יוני נתניהו היה חי כיום, הוא היה ממובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. עמדתו הפוליטית העקרונית הייתה די דומה לזו של אהוד ברק או עמר בר לב, לאנשים מהסוג הזה. הוא היה דומה להם באופי”.
"בתקופה שאני ציירתי שם, זו הייתה שכונה זרוקה ברמות הכי נמוכות שאפשר לתאר, כמו הארלם פחות או יותר. אנשים חיו שם על הקצה. בתקופה הזו נכנסו לשכונה אמנים כי אמנים נכנסים תמיד לאזורים הכי זרוקים שעולים הכי מעט, ובסטודיו מעל גראז’ ציירתי את הציורים האלה. כיום בושוויק היא שכונה מאוד מבוקשת. אלו ציורים שציירתי בשנים 2013־2001, כשנסעתי כל שנה לתקופה של כמה חודשים לניו יורק בכדי ליצור”.
למרות שאביו היה סופר ומשורר, מיכאל נמשך דווקא לציור. “כבר בגיל 5 ההורים שלי מצאו אותי יושב ברפת בין הפרות ומצייר”, הוא מספר. “זה משהו שתמיד היה חלק ממני. בגיל 16־15 למדתי אצל הצייר יוחנן סימון שהכניס אותי לעולם הציור ואחרי שחרורי מהצבא, כשלמדתי בניו יורק, פגשתי את הצייר היהודי־קנדי פיליפ גסטון שהשפיע עליי מאוד בדרך הציורית ובתפיסת העולם לגבי מה זה להיות צייר”.
אבא שלי מאוד אפשר לי להיות מי שאני וקיבל אותי כמו שאני. הוא אהב את העיסוק שלי בציור כי גם הוא צייר בעברו. כשחזרתי לארץ מניו יורק אבא גם עזר לי להתאקלם מחדש בארץ. הוא היה אבא מאוד מסור והשקיע בי מאוד. אחרי שנים של ניסיון להיאבק בלא להתעסק עם דמותו של אבי הבנתי שזו זכות שנולדתי לאבא כזה ושצריך לספר את הסיפור שלו”.
קובנר למד ציור בבית הספר “ניו יורק סטודיו סקול” בניו יורק בשנים 1975־1972. בשנת 1976 חזר לארץ ומאז ועד היום הוא מציג תערוכות במוזיאונים נחשבים בארץ ובחו”ל. בשנת 2020 זכה בפרס מפעל חיים ע”ש מרדכי איש שלום. כשנה וחצי לפני פרוץ הקורונה הקים יחד עם שותפו אבנר לוינסון את גלריה מאיה בתל אביב כמוסד ללא מטרת רווח, במטרה לתמוך באמנים צעירים בתחילת דרכם. “המטרה שלנו הייתה לאפשר לאמנים צעירים לפרוץ לתודעה בלי המשקל הכבד של שיקולים שיווקיים”, הוא אומר. “אנחנו לא לוחצים על האמן לצייר ציור שיימכר אלא נותנים לאמנות חופש מלא”.
התרעות פיקוד העורף