יש לי וידוי: אני צופה בחדשות 10. כלומר, האצבע שעל השלט הולכת לשם באופן אוטומטי, ואני נודד לערוץ אחר רק כשעל המסך עולה שדר או מגיש שמעצבן אותי. את ערוץ 1 עזבתי לפני שנים רבות, ביחד עם העדר, לטובת ערוץ 2 ומאז לא חזרתי. את ערוץ 2 עזבתי בשלבים.
 
זאת הייתה יותר גמילה מעזיבה: 10 הציעו פיתויים בדמות רביב דרוקר, צביקה יחקאלי ואלון בן דוד, אז מפעם לפעם הייתי מתגבר על ההרגל ונכנס לראות מה קורה. את המכה האחרונה נתנה יונית לוי. לא יכול עם המצמוצים שלה, עם הראש המתלכסן, עם האווירה הקודרת – כאילו אוטוטו יורד לנו אסון על הראש.
 

הנה עוד וידוי: בהתחלה הייתי סקפטי מול ההמולה סביב יעקב אילון. לערוץ 1 אין נבחרת – הם הפועל תל אביב של הטלוויזיה. פעם היו משהו ומאז הם מפרפרים. כשהפעלתי את המכשיר מול "מבט" חיפשתי כובע לבלוע אותו. זה לא שהצוות בשטח מציב אתגר בפני הטאלנטים של הערוצים האחרים. זה יעקב אילון שעושה את האולפן למשהו שלא היה בו לפני כן. ולא, לא מדובר בניצחון על האווירה המרוטה, המרופטת, הקרטונית הישנה. לא על הימים שבהם תריסול עתיק שימש כתפאורה.
כבר מזמן הסירו משם את פגרי הזבובים והציבו ברקע מסכי טלוויזיה. אלא שיש באריסטוקרטיה המעונבת, המוקפדת, של אילון, דבר מה שהיה בערוץ 1 בימים ההם של חיים יבין ואבד, והוא מקרין אותו עתה לכל פינה באולפן.
 
אפשר לסלוח לו על הידיים המתנופפות מעט יותר ממה שהורגלנו. גם על הראיון נוטף הלחות הדביקה עם בוז'י וציפי. בכל זאת, לא בכל יום יש חגיגה כזו בערוץ 1. למשך ארבעים דקות אפשר היה לחשוב שלא מדובר בערוץ 1. עכשיו נשאר להם לעבוד על שארית היום.