״מסי״, וואלה! vod
מי לא יודע מי זה ליאו מסי. גם בני שבטים נידחים שלא צפו בטלוויזיה מימיהם ולא שמעו על ברק אובמה בטח יודעים מי זה מסי. קטן, חמוד, שד אנושי כזה. אז נמרחו לו על הכחול־אדום של ברצלונה כמה כתמים בשנה־שנתיים האחרונות: מסים שלא שולמו, שמועות על דיקטטורה בחדר ההלבשה. ועדיין נוח יותר לאהוב אותו מאשר את האופוזיציונר רונאלדו מריאל מדריד.
ועל אף כל אלה קשה להחזיק את העיניים פקוחות עד חצי הסרט בערך. מתכונת הסרט מנדנדת, גם התוכן לא מחליק בגרון. יצרו מעין דוקו־דרמה, מעין ״חיים שכאלה״ למסי, בלי מסי, ואתה לא יודע איפה נגמר הדוקו, איפה מתחילה הדרמה. איפה קטעי הווידיאו האותנטיים מרוסאריו, ואיפה הבלוף עם הילד בתפקיד מסי הקטן. אתה צריך לנחש. ולא יושבים באולפן עם עמוס אטינגר שמנחה בלשון הווה, והנה אתה עכשיו, ליונל, בורח מבית הספר כדי לשחק בכדור. והנה הבאנו לאולפן את המורה שלך אמיליה, קורנליה. ותגיד שלום לאמיליה, או קורנליה, שיושבת בשורה הראשונה בקהל.
ובמקום אולפן, יושבים במסעדה. טוחנים אוכל ובין ביס לביס מספרים על ליונל הקטן. איך בכיתה ב' התחפש לחילזון, ואחר כך לכבאי, איך גנב מהמורה את המפתחות של האוטו, איך ננעל בשירותים ויצא דרך הח־ לון כדי לא לאחר למשחק, איך היה מטפס על עצים ואוכל שסק. וחובב מסי על המגרש אומר לעצמו - בחייאת רבאק. בחייאת רבאק. בטח עוד רגע גם יופיעו הגבעטרון בהמנון השכונה ברוסאריו.
ומכיוון שכאמור לא מספרים איפה נגמר הדוקו ואיפה מתחילה הדרמה, והשפה המדוברת היא ספרדית, לוקח זמן עד שהצופה הממוצע קולט שקבוצת הוויבערס שטוחנת מאזטים ולא מפסיקה לטחון את המוח היא בעצם משפחתו האוריגינלית הקרובה והרחוקה של ליונל, וסיפוריה הם אגדות שהיו באמת. הם הכירו וטיפחו וליוו את האגדה למגרש הכדורגל, ודרבנו אותו ונטעו בו אהבה ולא פחות, את הדרייב למשחק. אבל כדאי שהצופה יהיה מודע לכך שצריך סבלנות כדי להגיע לתובנה שבערימת הפטפטת הזאת יש פנינים מוחבאות היטב וצריך להקשיב בתשומת לב רבה כדי לקלוט אותן.
ואם יש סבלנות אז לאט לאט, בערך באמצע הסרט, מתחיל להתרקם מאחורי הקלעים סיפור מרתק מול עיני הצופה. למרות שיטת ה״חיים שכאלה״ המעצבנת שבחרו בה יוצרי הסרט, מתחילים שוחרי מסי לקבל מנות נאות של סיפורים לא ידועים, או ידועים אבל במבט קרוב יותר, שמציג פרטים חדשים. מקרוב אתה מתחיל ללמוד שמסי הזה היה אומנם קטנצ׳יק בגודל, אבל חתיכת עוגייה קשוחה. הוא לא רק ניקנק את כל השכונה על המגרש עם זוג רגליים נהדרות, אלא גם היה גדוש במוטיבציה, במסירות, בכובד ראש - תכונות שבדרך כלל לא תמצא אצל ילדים. אתה לומד שרוסאריו היא קרקע גידול לכוכבים שאין להם ברירה אחרת. שאינם יכולים ואינם מוכנים להביט לאחור, אל העוני והפשע. רוסאריו, שכדורגל הוא סם החיים שלה. שמכוניות לא מעיזות להיכנס מפחד שיפגעו בילדים שמפוצצים את הסמטאות ביום ובלילה במשחקי כדורגל שאין להם סוף.
ואתה לומד עד כמה כל העניין היה תלוי על בלימה. איזו בדיחה של ההיסטוריה שיחקה פה תפקיד בעצם. שבעצם אולי העולם לא היה פוגש בגאון הכדורגל הזה, אלמלא היה קטן כל כך ונזקק להורמון גדילה והטיפול היה כה יקר, וסל הבריאות בארגנטינה היה כה מחורר, עד שמשפחתו נזקקה למימון חיצוני ורק ברצלונה הציעה את האפשרות - ובעצם לא הייתה משוכנעת שהצוציק הזה שווה את ההשקעה - ובסוף הימרו והלכו עליו. ועד היום הם מנשקים שם את הכותל המערבי שלהם שהיה להם השכל, ובעיקר המזל, לשלם על זריקות ההורמונים.
ובשלב הזה, בערך שעה מתחילת הסרט, מומלץ לכל מי שאינו אוהב כדורגל לשלטט לערוץ אחר, לאיזה הישרדות או המרוץ למשהו. כי מכאן נמצא הסרט בנסיקה חדה, מופלאה, מעלה מעלה אל שחקי הדשא, שבו 22 הטיפוסים האלה רודפים אחרי כדור. מכאן והלאה זו פילוסופיה טהורה של כדורגל. הוויבערס פורשות לחדר ההסבה להחליף מתכונים או לעשן מקטרות, ובחדר נותרים הטיפוסים שקלטו את הגאון הקטן לברצלונה, שסיקרו את קליטתו, ואת בניית הקבוצה סביבו. אגב גם יוהאן קרויף שלנו, אבא של ג׳ורדי, בעל עבר עשיר בברצלונה, נמצא שם במסעדת החיים שכאלה של מסי.
ואנשים חכמים דנים ומספרים שם איך בונים קבוצה סביב שחקן. איך פתח את השערים בפני מסי האח הגדול רונאלדיניו. ואיך רונאלדיניו מצא כעבור זמן מה את הדרך החוצה, כדי לפנות די מרחב למסי. וכיצד פעלו מאמניה השונים כדי להתאים את הקבוצה ליכולתו, עד שהגיע פפ הגדול ויצר את הטיקי טקה האולטימטיבי. אנשים חכמים, עתירי ידע ניסיון, ממריאים מעלה, ואתה מאזין וצופה באוזניים כרויות ובעיניים קרועות, ולרגע קשה שלא להשוות - ולמחות דמעה - לשיח הישראלי הדל. צריך להיות מלאך כדי לא להעלות ברגעים האלה על דל המחשבה שמות כמו שרף, פרימו, נוימן, אבל מיד אתה מתעשת, כי אין זמן. כאן אלו הספירות הגבוהות ביותר של המשחק הנהדר הזה. וזה מסי. בכבודו ובעצמו. אין זמן. אסור להפסיד רגע.
״הנשיכה״, יס vod, יס binge, החל מ־3.2
מעט מעייף - אפילו כמעט שגרתי - לפגוש מישהו שזאב נשך אותו, והפך לאדם זאב שעיר בעל כוחות על־אנושיים. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים ובכמה גרסאות צפיתי בנוסחה הזאת. לכן היססתי אם לצפות בפרק בסדרה החדשה ״הנשיכה״. הייתי מעדיף משהו מרענן יותר, כמו למשל כבשה שנשכה מישהו שהפך לאיש כבשה, גידל צמר על הגב והוא נותן חלב מצוין בשפע. או תרנגולת שמנקרת מישהו שהיה הופך לאיש תרנגולת, מגדל כרבולת וכל יום כמו שעון מטיל ביצה. אבל עוד פעם איש זאב? עוד פעם?
ולבסוף בדיוק בגלל כל הסיבות לא לצפות בסדרה נוספת על איש זאב, בחרתי לראות אם יש חדש. אם נמצא מתכון חדש מעבר לאיש זאב רגיל שאתה פוגש כל יום ברחוב.
אז ב״הנשיכה״ ניסו לחדש עם להקה. ביומיום חיים חברי הלהקה בשלום, כמו בני אדם מהיישוב, בטורונטו, קנדה. פעם בשבוע־שבועיים הם לובשים את צורת הזאב שלהם ויוצאים לריצת לילה משותפת, ואחר כך חוזרים לכיסוי האנושי ועוברים למצב פעולה נורמלי. מחזיקים חברים, בני זוג, עושים סקס. הרבה סקס. בתור בני אדם, כמובן, לא בתור זאבים. לפעמים קצת מפריע שבאמצע הסקס מתחילות לצמוח שערות על הגב והאצבעות הופכות לט־ פרים, אבל בדרך כלל העסק הזה של הזאביות נמצא בשליטה.
וחוץ מזה, אולי כפיצוי על הכיעור שלהם כזאבים, כל חברי הלהקה בצורתם האנושית צעירים, יפי תואר וסקסיים. הגיבורה - שהיא גם נקבת הזאב היחידה בלהקה - פצצה בלונדינית סקסית. זאב נוסף משמש כפרופסור באוניברסיטה, לא מזכיר אף פרופסור מקומט מאלו שאני למדתי אצלם. הוא צעיר בקו־ שי בשביל לגמור קורס מ״כים, ויפה מספיק בשביל לדגמן עם איזו בר רפאלי. הפסיכולוג שבחבורה בערך בן 19, אבל אולי הזאב שבו עושה אותו גאון. כנראה שגמר תיכון בכיתה ג', תואר ראשון ושני עד כיתה ו' והתמחות עוד כשהיה גור זאבים. עכשיו הוא זאב בוגר מספיק לסייע לבני אדם להתקרב לאני האנושי שלהם.
״הנשיכה״ לא טובה מדי, לא רעה מדי, סתם מילוי זמן חסר תוכן ומשמעות. יש רגעים שהיא מצמררת אותך והם לאו דווקא כשזאב שירד מהפסים טועם איזה אזרח. זה קורה יותר בדיאלוגים הדלים שמקיימים גיבוריה בינם לבין עצמם, במיוחד החתיכה עם בן הזוג האנושי שלה. אז מתעורר בך רצון להיות זאב ולנשוך אותם. או לפחות לצעוק ״זאב, זאב״.