יש מרחק רב מאוד בין השחקן גיא לואל וקוזו, הדמות המופלאה שגילם ב״פולישוק״. לואל הוא איש מנומס, בעל משפחה, עם הרגליים על הקרקע, עם חלומות גנוזים וכאלה שלא, עם תסכולים ועם ניצחונות, בעוד קוזו הוא שועל בודד, ערמומי כקוברה, ונשכני כמהדק משרד. שני הטיפוסים השונים הללו נפגשו על הסט של הסדרה הנבואית, שנכתבה על ידי שמואל הספרי ביד אמן, התלבשה על מציאות חיינו המתרסקת, ותאמה אותה בצורה כה מופתית, עד שסחפה אותנו לגמרי, כשקוזו מסמל בה את האנטי־גיבור, זה שנמצא בצד של אלה שמרמים אותנו כל הזמן.

״אני לא טיפוס מניפולטיבי. אני תמיד מעדיף לומר את האמת ללא מניפולציות״, מבהיר לואל בתחילת הראיון, ״אבל יש משהו מאוד משחרר בלקחת את הדברים למקום קיצוני ולתת לעצמך להיסחף עם הדמויות שאתה משחק. אני יודע שיש בי משהו שתמיד גורם לאנשים לחשוב שזה באמת אני, ולא משנה כמה קיצוני ומוגזם התפקיד. אני זוכר שבבית צבי, באחת ההפקות, עשיתי דמות שיש לה ליקוי חמור בדיבור, עם צ' וש' שורקת, ולמרות שהגזמתי עם זה בטירוף, היו עדיין אנשים שאמרו 'נראה לנו שהקהל צוחק עליו ולא איתו'. היום אני מבין שזאת בעצם מחמאה אדירה שאומרים שאני משחק את עצמי״.

הקיצוניות הזאת, הדמיון הפרוע, ההיטמעות בתוך דמות או מחשבה, היא גם בעוכריך?

״פעם חשבתי שכן. מאוד לא אהבתי שמייחסים לי כל מיני תכונות מגעילות של דמות כזו או אחרת. הייתה לי גם תחושה שזה מגביל אותי מבחינת ליהוק. כי אם אני באמת מניפולטיבי ונרקיסיסט כמו, למשל, בני קייזרמן ('טלנובלה בע״מ'), אז אני בטח לא מתאים לתפקידים שדורשים כנות וצניעות. ואם אני לוקח משהו לקיצוניות, אז אני בטח לא יודע לשחק באיפוק. היום אני כבר לא מתעסק עם זה. התמזל מזלי לשחק במגוון רחב של תפקידים, ולא רק מטורפים וקיצוניים. אז כל אחד באמת רשאי לחשוב כרצונו. אני לא יודע 'לשחק אחרת'; ככה שיהיה ברור שזה לא באמת אני״.

לואל ממשיך עם הצד הקומי של ״פולישוק״ ומככב בימים אלו בהצגת בידור חדשה בשם ״זוגות זיגזג״. כששואלים אותו מה הוא עוד רוצה לעשות, הוא מפתיע: ״ממש מתחשק לי לשחק באיזו דרמה קורעת לב. כבר תקופה ארוכה שיוצא לי לעשות (כמעט) רק תפקידים קומיים, אבל אני לא מקטר, כל דבר בזמנו. אני מאמין שגם זה יגיע״.

איך אתה מצליח לגלות סבלנות כזו במקצוע שלך?

״אני דווקא אדם ללא סבלנות יתרה. אני תמיד מחפש סיפוקים מיידיים. בהקשר למקצוע שלי כבר הצלחתי להפנים שרוב הזמן זה לא תלוי בי, ולכן עם השנים יותר קל לי לגלות סבלנות. לכל דבר בחיים יש את הקצב שלו ועדיף לנסות להשלים עם זה ולא לבזבז אנרגיות על מלחמות מיותרות״.

פריק של אוריגמי

״ההצלחה במקצוע הזה תמיד קשורה בתקופות״, אומר לואל כשהוא נדרש לתקופות הפחות טובות שהיו לו בקריירה, ״המזל החזיק אותי במקצוע הרבה מאוד שנים. זה תמיד בא בגלים. יכולים להיות כמה חודשים מטורפים של עבודה מסביב לשעון ויכולות להגיע תקופות של ריק טוטאלי. החוכמה היא להצליח לשמור על אופטימיות גם כשאין עבודה, וזה לא קל. כשלושה חודשים לפני שגמרתי את בית צבי, כבר הייתי חתום בקבוצה הצעירה בתיאטרון הבימה, ככה שהיציאה לשוק הייתה יחסית חלקה. אבל במשך השנים הייתי לא פעם על סף ייאוש. אגב, גם אחרי ההצלחה האחרונה של 'פולישוק', וכשיש הערכה מסביב, לא מן הנמנע שתגיע תקופה של אבטלה. חייבים פשוט להפנים שזו הדינמיקה של המקצוע. פעם למעלה ופעם למטה. זה עוזר לך להישאר עם הרגליים על הקרקע ולהמשיך לעבוד קשה. הדבר הכי מסוכן במקצוע הזה הוא שהשתן עולה לראש. תודה לאל, זה מעולם לא קרה לי. ואין שום סיכוי שזה יקרה״.

מה יקרה אם לא תהיה עבודה?

״אני מאוד מקווה שזה לא יקרה. אין לי מקצוע אחר. אבל אני תמיד מנסה להתפרש לכל מיני תחומים. למשל, הנחיה. אני מאוד נהנה להנחות בערוץ האוכל והטיולים, גם כי הנושאים קרובים ללבי, וגם כי זאת הזדמנות לעבוד עם אחלה אנשים. יש לי גם המון תחביבים. אוריגמי, למשל. כשאין עבודה אני פשוט יושב בבית ומקפל ניירות 24/7. זה מרגיע אותי, ולזה יש לי סבלנות עד אין קץ. בעבר גם העברתי סדנאות בנושא. הנה רעיון, אני חייב לעשות תוכנית טלוויזיה על אוריגמי״.

אז אתה כן אדם שליו. 

 ״שלא יהיו טעויות, כמו שאמרתי, אני מאוד חסר סבלנות, ועם הפרעת קשב חמורה. למדתי להשלים ולקבל את האופי הקפריזי של המקצוע, אבל קשה לומר שיש לי אורך רוח. הרבה פעמים במהלך העבודה סבלנותי פוקעת. ואני תמיד מעדיף כמה שפחות חזרות״.

יש לך גם מניירות של סופרסטאר, דרישות, קפריזות?

״ממש לא. אני חושב שבדרך כלל הצלחה מוקדמת ומהירה גורמת לאנשים לחשוב שהשמש זורחת להם מהתחת. תודה לאל שהדרך שלי הייתה אטית ושפויה. מעולם לא חשבתי במונחים של כוכב. לכל אחד יש תחליף, וזה שאתה בטלוויזיה לא מקנה לך שום זכויות מיוחדות. אין דבר יותר פתטי מלעבוד עם מישהו שבאמת מאמין שהוא סטאר״.

יצא לך לעבוד עם סטאר מטעם עצמו?

״כן. מה שעצוב הוא שזה בלתי ניתן לעצירה. זה לא נעים, אבל באיזשהו שלב תגיע הבומבה שתכניס אחד כזה לפרופורציות. היום חשוב לי עם מי אני הולך לעבוד. בהצגת תיאטרון, למשל, אתה מבלה עם הקאסט בדרכים יותר זמן מאשר על הבמה. אני אוהב לעבוד עם בני אדם. כשמסביבך יש אנשים נחמדים, זה הופך את העבודה למשהו כיפי ומקל על ההתנהלות.

״כשמדברים על לשחק דמות שפוגעת בכולם, כמו קוזו, צריך לזכור שזה רק תפקיד. אני לא מאמין בגישה טוטאלית של התנהגות מגעילה אוף קמרה, כי זה 'נכון' לדמות. במסגרת התפקיד יש משהו מאוד כיפי בהזדמנות שדמות כזו נותנת לך. יש אישור להתנהג כמו שבחיים לא היית מעז״.

מה עוד היית רוצה לעשות ובחיים אתה לא מעז?

״בעיקרון, אין דברים שאני לא 'מעז' לעשות. אני משתדל להיות ידידותי לסביבה, כמו שהייתי רוצה שיהיו נחמדים אלי. כשמשחקים דמות מגעילה, יש אפשרות להפר את הקודים התנהגותיים האלה, ולפעמים זה נחמד״.

קצת פרספקטיבה

לואל מספר שהגיע למשחק בלי שבחר במודע לעשות זאת. ״ביסודי ובתיכון תמיד מצאתי את עצמי משתתף בטקסים. בכיתה י״א הצטרפתי לקבוצת דרמה שהקים דויד שטיינברג. הוא בעצם זה שהדביק אותי באהבה למשחק. הלכתי לאודישנים לתיאטרון צה״ל ועברתי. התגייסתי שבוע אחרי סיום התיכון, אבל רק בסוף השירות, אחרי שהפרופיל שלי ירד, אכן הגע־ תי לתיאטרון. עשיתי אודישנים לבית צבי והתחלתי לימודים חמישה ימים אחרי שה־ שתחררתי. ארבעה חודשים לפני שסיימתי, הייתי בקבוצה הצעירה של הבימה. הכל פשוט קרה נורא מהר. מעולם לא היה לי זמן לשבת ולחשוב מה אני רוצה לעשות בחיים. קשה לי לומר שבחרתי להיות שחקן. איכ־ שהו החיים פשוט התגלגלו לשם. אהבה לעניין תמיד הייתה לי, אבל אם הייתי צריך לבחור, אולי הייתי עושה טיול אחרי צבא כמו בן אדם, לוקח את הזמן, ואולי אפילו בוחר לעסוק במשהו אחר״.

כמו מה?

״האמת היא שכל הילדות שלי הייתי בטוח שאהיה וטרינר. אני חושב שהייתי יכול להיות וטרינר מעולה״.

בחזרה לקוזו. ״אני חושב שאני לוקח את החיים פחות ברצינות ממנו״, מעיד לואל. ״מישהו אמר לי פעם שגם כשאתה מרגיש הכי גרוע שיש, בפרספקטיבה זה לא באמת כזה נורא. וגם כשאתה מרגיש שקרה הדבר הכי נפלא, אתה מגלה שהעולם לא התעלף. בקיצור, פחות דרמה בחיים. לא כיף להיות מבואס ואני משת־ דל להימנע מזה״.

מתי יצא לך להיות מבואס?

״זה קורה דווקא משטויות כמו תור מטורף בסופר ומעט מדי קופאיות. בגדול, טמטום ורוע, כשאלה נפגשים, זה גומר אותי.

״פוליטיקה לא באמת מעניינת אותי״, מגלה לקראת סיום הראיון האיש שמשך על המסך הקטן בחוטים של הממשלה. ״זה תמיד הגעיל אותי. 'פולישוק' הראתה לי למה. אני חושב שזה אחד המקצועות המגעילים ביותר ביקום. מקצוע שמושך  אליו רק אנשים עם תסביכי כוח. פוליטי־ קה זה לרתום את האינטרסים של מישהו אחר לקידום האינטרסים שלך. אין שום דרך לעשות את זה בצורה נקייה וישרה. זה תמיד תן לי ואתן לך. גם אם במקרה מישהו בא נקי עם כוונות טובות, תוך דקה וחצי הוא נהיה מלוכלך. אם לא, הוא פשוט לא 'פוליטיקאי' ולא מצליח לעשות כלום״.

ועל רקע חגיגת הבחירות, לואל מודה שהוא מאוכזב מהפוליטיקאים. ״אני לא מאמין לאף אחד. אין תחושה שיש מי שיוביל וייקח את המושכות לידיים״.