קורט קוביין פתר לי אי הבנה. בעצם נכון יותר יהיה לומר שקוביין סיפק לי גשר לצעוד עליו. עד שהגיח לסיבוב הקצר שלו על פני האדמה הזאת חשבתי שהמוזיקה נגמרה. ברשתות הרדיו, בקליפים, מול אצטדיונים מפוצצים, שלטו על המיקרופונים מייקל ג׳קסרן, מדונה ופופ ודיסקו. לא רכשתי בחיים דיסק של מייקל ג׳קסון. לא זוכר אם היו כבר דיסקים בכלל. בטח היו קסטות (אז, אם אינני טועה, עוד לא קראו להן קלטות). הדור הצעיר ממני בסביבה שלי זלזל בי, כמו שאני זלזלתי בהם ובמדונה שלהם. הייתי נעול על הרוק הארוך, המסובך. פחות מאומהגומה ותולדות מסעו ההזוי של הכבש במורד ברודווי לא עלו על הפטיפון או שיא הטכנולוגיה דאז, הטייפ קסטות שלי. השכנים שלי מכיתה י' לא הצליחו לכבד את ההתרגשות שלי למשמע שעון מעורר וקופה רושמת ביצירה מוזיקלית.



זה היה מרחק בלתי ניתן לגישור. הם שם ואני כאן. לעצמי פתרתי את אי ההבנה בכך שבני אדם צריכים לחלוף על פני גיל מסוים, שבו החומר האפור משיג שליטה על ההורמונים, ורק אז ההכרה מסוגלת לזהות את הטוב. בדיוק כפי שאני רואה כיום בחלחלה - כשאני כבר הורה לילדים - באיזו קלות ניתן להזריק טראש למוחם של ילדים, והם רואים בי, בהפתעה, דינוזאור שלא נכחד אז כשנפל השביט ההוא.



ואז הופיע קורט קוביין. בלונדיני, מרופט, החיוך איכשהו לא נדבק לו לשפתיים. ולמראה הזה שדרש תמיד מקלחת וגילוח וחייט, הצטרף סוג חדש של רוק שהביא עמו. ישר זיהיתי שזה רוק. לא הארוך, האטי, המתוחכם, המהורהר, זה שהכרתי. אלא רוק אחר. קצר. במבנה מהודק של בית, פזמון, בית, פזמון, אבל זה היה רוק ללא ספק. ישר לבטן, קורע את המיתרים. בוכה, סובל, רוק.




תצטיידו בסנדוויצ'ים. הסרט התיעודי על קוביין. צילום: IMDB


אחד אחרי השני נפלנו. כל הפיינשמקרים היהירים של הדור שלי, שחשבו כמוני שיעברו עוד מאתיים שנה לפחות עד שיצמחו פורצי דרך כדילן וסיד בארט וג'ימי הנדריקס חדשים, נאלצו בזה אחר זה להודות שקורה פה משהו.



ומה שריתק לא פחות היה שכמו פטריות קטנות אחרי הגשם, החלו חובבי המוזיקה הצעירים לצוץ בשדות החדשים. לפתע נולד לנו נושא מוזיקלי משותף לשיחה. יכולנו לרקוד באותו מועדון. אנתרופולוגים של מוזיקה בוודאי יטענו שהמבנה המוזיקלי המהודק יותר והנטייה המודגשת לפאנק, הניחו את אבני היסוד לגשר בין הדורות, שאולי כפשרה לא כונה פאנק ולא רוק אלא גראנג', ושהיה כבר רעב מצד אוזניים צעירות (וגם בוגרות יותר) ללכת רחוק יותר ממייקל ג'קסון. בכל אופן זו הייתה כבר עובדה. קוביין ולהקתו נירוונה היו פה.



מטבע הדברים הזרקור הונח על הכוכב החדש. מי שכונה עכשיו ״דוברו של דור שלם״, זכה שוב ושוב שהביוגרפיה הבעייתית שלו נסרקה במיקרוסקופים קדימה ואחורה -הגירושים בין הוריו, הנדודים בין משפחות אומנות, התרופות שנטל לאחר שאובחן כסובל מהפרעה דו־קוטבית - כל הקונצרט שזוכה לו אמן מצליח.



קוביין, בעל הנפש המיוסרת, מילא את חלקו עד תום הדרמה הגדולה. בגיל 27, בשיא הצלחת נירוונה, כשעולם המוזיקה מתאבק בעפר רגליו, ולאחר ניסיונות התאבדות כושלים (האחרון שבהם חודש לפני מותו), הוא התאבד ביריית רובה במלון ברומא. טענו שלא התאבד אלא נרצח (עובדה שתהיה בה חשיבות לענייננו כאן), ושבנתיחה שלאחר המוות לא נמצאה בגופו כמות גדולה של הרואין, אלא תרופה לכאבי בטן שמהם סבל. כך או אחרת, האמן הגדול, המוכשר כשד, סיים את הופעתו הקצרה בלי הדרן וירד מהבמה.



אם יש דבר מובהק שניתן לומר על ״Cobain: Montage of Heck״, הוא שמדובר בסרט ארוך. ארוך מאוד. שעתיים ו-17 דקות ליתר דיוק, עובדה שעתידה להעמיד במבחן גם את סבלנותם של חובבי נירוונה אדוקים. עובדה נוספת שתסחט את סבלנות הצופים היא שהסרט מספר את הידוע זה מכבר וכמעט שאינו חושף את הבלתי ידוע. לגיטימי לצפות כאן לאורות סנוורים, לקטעי וידיאו נדירים, להקלטות שלא ראו אור, עם השוטר שמצא את קוביין בחדר, הרובה לצדו ובידיו מכתב ההתאבדות. דבר מכל אלה לא מגיע. קצת אבא גרוש מלכלך על אמא גרושה, קצת אמא גרושה על אבא גרוש, קצת ציצים של קורטני לאב. חיפשתי במהלך הצפייה הארוכה-ארוכה בסרט לנסח מה גורם לי לשבת בחוסר נוחות כזו, מה אני לא אוהב כאן, עד שנפל האסימון: זה לא סרט. זו ויקיפדיה. תיעוד ליניארי ארוך של מה שאנחנו ממילא יודעים, שקראנו בערך המופיע ראשון בחיפוש. ואם בכל זאת החלטתם לצפות בסרט, קחו סנדוויצ'ים והרבה שתייה לדרך.


"Cobain: Montage of Heck״, HOT VOD Movies, החל מ־22.5



ספיד דייט


"הדוגמניות ואני״, HOT Comedy Central, החל מ־10.5


צריך להתאפק מאוד כדי לא לצאת במחאה ציבורית ולתבוע ^hot שפשוט יסירו מלוח השידורים את ״הדוגמניות ואני" שעלתה השבוע על המסכים. הנה מה שקרוי העלילה: צעיר מוזנח וכושל מתגלה כבעל ידיים נאות להפליא, מוחתם על חוזה כדוגמן ידיים, ומבלה מעתה את זמנו בין דוגמנים ודוגמניות נוצצים.



כבר זמן מה אני משוכנע שיש באמריקה מדפסת תלת-ממדית, לא מתוחכמת במיוחד, המתוכנתת להפיק בסרט נע, ללא מגע יד אדם, מוצרים נחותים



דוגמת ״הדוגמניות ואני". הכל נחות ב״הדוגמניות ואני״. התפאורה נחותה. העלילה, על עאלק פיתוליה, נחותה. ההומור נחות באופן מעליב. זו אינה סדרת טלוויזיה. זו התקהלות בלתי חוקית. זה בזבוז חשמל. זו השחתת פיקסלים.



ומעל כולם מרחף הצחוק המוקלט. עשרות צחוקים מוקלטים מושמעים במהלך כל פרק. הפסקתי לספור אחרי 20 פעם, ועוד לא היינו באמצע הפרק. מי שמאמין לפרצי הצחוק הללו, עשוי גם להאמין שהקהל מתגולל על הרצפה ולופת את בטנו מרוב צחוק. יה, רייט. בעצם, כשחושבים על זה לעומק, מגיעים למסקנה שבחוכמה נהגו כאן המפיקים. אם היו מזמנים לאולפן קהל אמיתי, לא היו חולפות יותר משלוש דקות ואלה היו משליכים עגבניות וביצים על השחקנים. ואנחנו הרי נגד אלימות. אז נא ללחוץ על הכפתור, שלוש ארבע, חי חי חי.




מעל כולם מרחף הצחוק המוקלט. הדוגמניות ואני. צילום: הוט


"אננדה״, עונה 2, HOT3, HOT VOD, החל מ־22.5


היוצרת והתסריטאית דנה מודן ממשיכה את ההצלחה מהעונה הקודמת. בתפקיד אנה, היא ובן זוגה אמיר (קייס נאשף) נאלצים לעזוב את גן העדן הפרטי שלהם ״אננדה״ בהודו, ובדרכם לארץ איכשהו נשארים בטורקיה הכפרית, אוהבים, זועמים, מתלבטים וכר.



בסך הכל, ״אננדה" היא ממתק. הנופים הבלתי שגרתיים. ההיטמעות המצוינת בתוכם. הדמויות - בעיקר זו של אמיר - העשויות היטב. סירובו לחזור לארץ היהודים, להיות ״לא אדם״, אחרי שכבר התרגל להיות עם חופשי לא בארצנו הוא אבחנה לא פחות ממבריקה.



דנה מודן בוחרת בצורת הביטוי האמנותית של ״להראות״ במקום ״לומר״, וכמעט תמיד מצליחה באופן מרשים. יש למודן קול מאנפף, ולעתים, בדרך כלל כשהיא ואמיר עולים על בנקט, מודן נאמנה עד כדי אדיקות לשיטת ה״לראות״. היא מאנפפת את הדיאלוגים שלהם וקוטעת אותם, גם כשעיקר השיחה עוד לפניהם. גם כשהחלטה גדולה צריכה ליפול. גם כשהצופה נשאר מאוכזב עם לשונו בחוץ. נדבר על זה אחר כך, מאוחר יותר, מחר כך, דוחים אנה ואמיר את הצרה לפעם הבאה, גם כשראוי להתעמת עמה עכשיו. אבל מלבד זה, מודן יצרה ממתק. בהחלט שווה צפייה.




אננדה, עונה 2. צילום: הוט