עם ילד בדרך, רזומה של דוגמן, שחקן לרגע, מנחה טלוויזיה לעת מצוא וכוכב ריאליטי בדימוס ("שונא שמזכירים לי את זה"), דודי מליץ הוא כיום בעלים של משרד יחסי ציבור, אסטרטגיה וייעוץ תקשורת, המייצג כ־30 גופים מסחריים במשקל כבד ובינוני.

את דרכו התקשורתית החל מליץ בגיל 20 פלוס בביצת הגלאם התל אביבית. "היום אני לא מתבייש לומר שחלמתי להתפרסם", הוא מספר. "ההכרה שבפרסום ענתה אצלי על בורות עמוקים, שאותם הפנמתי רק אחרי כמה שנים. משהו שקשור לתקופת הילדות והתיכון. כשנפל לי האסימון, הבנתי שזה הבל הבלים, שאסי עזר יש אחד, שבחיים לא אהיה יונית לוי, ואני בורח מלהיות כל דבר שקרוב לליהיא גרינר או מעיין חודדה - כוכבות לרגע על רקע כלום. אנשים נתקעים שנים בניסיון לצקת תוכן לעובדה שהם מפורסמים, לא בזכות כישרון או יכולת. משתחלים לפאנל כזה או אחר באיזו תוכנית, עושים איזו חלטורה בעיתון או ברדיו. הכל כדי להאריך את משך תקופת הפרסום והתהילה. להצדיק את קיומם בטורי הרכילות. זה נהפך למעגל קסמים, שבו אתה קם בוקר-בוקר, משקר לעצמך ואומר, היי, אני עושה עם עצמי משהו. השנים עוברות, ואתה ממשיך לחיות את אותם רגעי תהילה שאותם רק אתה זוכר. זה ממש עצוב. אני יודע. הייתי שם. ברחתי ממש לפני שההתמכרות לפרסום גברה".

איך אדם בז לעצמו?

"אני בז לבן אדם שהייתי לפני כמה שנים. יש לזה הסבר פשוט. הייתי אדם חצוי ולא שלם. ניסיתי להוכיח לסביבה, ובעקיפין גם לעצמי, את הערך שלי, בדרך הנלוזה ביותר. יש לי הרבה ביקורת עצמית וזה בריא, אבל אין בזה קונפליקט. אני שלם עם זה שאני של היום לא סובל את אני של פעם. בשתי מילים: התבגרות והתפכחות".

איזו הארה הביאה להתבגרות ולהתפכחות?

"אנחנו גדלים על ערכי הרייטינג. אין אידיאולוגיה, רק אחוזי צפייה. אנחנו מחונכים לחשוב שפרסום שווה הצלחה, שווה כסף, שווה אושר. זה הבל הבלים, וכוכבי הריאליטי הם הדבר הכי קרוב לביב האנושי. הם המימוש של זה. הם שואפים להגיע לנקודת פרסום מסוימת, מתוך מחשבה שמאותו הרגע הכל ישתנה בחייהם. האמת היא שהם לא מאושרים יותר אחר כך, לא מרוויחים יותר אחר כך, ונשאבים אט-אט למחוזות של טמטום בלתי נתפסים. הם לא יכולים להפסיק, הם מכורים".

חרב פיפיות

אחרי כמה שנים בביצה התל אביבית - כדוגמן, איש חיי לילה ועוד, שינה מליץ כיוון, אך לא נטש את התקשורת פור גוד. ״הבנתי שלתקשורת יש כוח״, הוא אומר. "ראיתי את זה בכל פרסום ופרסום, וחוויתי את זה על בשרי. עברתי גם פרסום שלילי וגם פרסום חיובי. אני יודע מה זה מגוף ראשון. אני יודע מה זה לא לצאת מהבית שבוע בגלל משהו מכפיש שכתבו עליך; ומה זה לקבל עשרות טלפונים כתוצאה מפרסום מחמיא. החלטתי למנף את הקשרים שלי בעולם

התקשורת לטובת עסקים, גופים, עמותות ומטרות שונות. לזוז מאור הזרקורים שממנו אני סולד באופן אישי, ולהקנות את הידע והחברויות האישיות שלי במדיה ללקוחות שלי, במקום לעצמי. אני יודע מה המחיר שאדם משלם על טעות מול כלי תקשורת. אני מבין כמה זו חרב פיפיות. היום זה יתרון עבורי ועבור לקוחותי".

מליץ היה כתב השטח של תוכנית הבידור ״Y ב־10״, השתתף בתפקידי אורח בטלנובלות שונות, היה דוגמן והתפרסם בעיקר בזכות זוגיות מתוקשרת עם הזמרת מאיה בוסקילה. הפרסום הגדול ביותר, ללא ספק, הגיע עם כניסתו לבית ״האח הגדול״ בעונת ה-VIP הראשונה, על תקן האקס המיתולוגי של בוסקילה ויציאתו כמנצח.

״אין סיכוי שהייתי עושה זאת שוב״, הוא אומר היום. ״התפכחתי מהאשליה מהר מאוד. הציעו לי אחר כך כל מיני הצעות וסירבתי. זה כל כך נמוך שזה מביך״.

ובכל זאת, מליץ רואה קשר בין הניצחון שלו בעונה שבה השתתף ובין עיסוקיו היום: ״תראה, 'האח הגדול' היא תוכנית שבה האנדרדוג מנצח. האדם העממי, האהוב, הוא המועמד הטבעי לצאת אחרון מהבית. אני לא אנדרדוג קלאסי. אני שחצן, מתנשא לעתים ומעורר אנטגוניזם. עם זאת אני מאוד מודע לעצמי ולסביבה. הבנתי בצורה ברורה מה הציבור, קהל הצופים, רואה. את זה רוב המשתתפים לא מסוגלים לעשות. אתה סגור בבבואה מנותקת ומהר מאוד מאבד כל קשר עם המציאות. ההבנה שלי לגבי תחושות ציבור הצופים אפשרה לי לפתח אסטרטגיה. רקמתי חברויות, החוויה הייתה אמיתית ועוצמתית, אבל ידעתי גם למי אסור לי להתחבר, על מי עלי להגן ואת מי לתקוף. שיננתי את הנאומים שלי לקהל בשירותים והייתי מחושב. לא ידעתי שאנצח, אבל תכננתי את צעדי. ההבנה הבסיסית הזו של עולם התקשורת משרתת אותי גם היום. מאבק כמו זה שניהלה הג׳ודאית אליס שלזינגר דומה במהות שלו לכל דרמה תקשורתית טובה. יש טובים. יש רעים. יש התפתחויות בעלילה. אתה צריך להבין מה לומר, מתי ואיך להגיש זאת לציבור״.

אז פיצחת את הקוד איך מנצחים ב״האח הגדול״.

״הייתה לי אסטרטגיה כללית. נכנסתי ואלתרתי תוך כדי. בגדול היו לתוכנית שלי שני שלבים עיקריים: השלב הראשוני היה זיהוי. בראש ובראשונה הקשבתי לקול פנימי בתוכי. ידעתי את מי אני אוהב ומי לא. ולא על סמך אג'נדות, דעות או היכרויות קודמות. שאלתי את עצמי שאלה פשוטה. אני אוהב אותם, או לא אוהב אותם. הנחתי שאם אני לא אוהב אנשים מסוימים על רקע תכונות אישיות, כך גם כל אדם אחר עם עיניים בראשו. זיהיתי למי יש אישיות חזקה ויכול לחבור אלי ומי עלה נידף ברוח. צופים לא אוהבים אנשים ששייכים לסדרת חסרי חוליות. השלב השני היה למתג את עצמי בצורה שתוביל אותי קדימה ובזמן מהיר מאוד. אחרי שסימנתי לעצמי את הקבוצה האהודה פחות, תחזקתי את מעמדי בתור האנדרדוג הלוחמני. צריך לזכור. הציבור בארץ אוהב להעריץ כוכבים, אבל כשהוא נחשף לאנשים שאותם הוא מעריץ, בפלטפורמה שבה הוא מצפה למצוא הזדהות, נוצר קונפליקט. הם כוכבים - דיוות, הם הכל חוץ ממעוררי אמפתיה. הוא מתחיל לשנוא אותם. אני דאגתי להיות הפה של אותו ציבור. במקומות שבהם חשבתי שהצופים יחשבו שאדם מסוים צבוע, אמרתי זאת. במקומות שבהם חשבתי שהציבור עשוי לרחם על אדם מסוים, הגנתי עליו וכו'. עשיתי זאת בצורה שלא תעורר אנטגוניזם גדול מדי בקרב קהל הצופים וזה גמל לי באסמסים״.

מליץ (33), במקור מקריית טבעון, מתגורר בתל אביב מזה 14 שנים. אשתו עוסקת בהייטק: ״אני אדם משעמם בהרבה מאלו הנוטים לזכות בתוכניות ריאליטי. אני לא אנדרדוג קלאסי, וגם לא שכבתי או קיללתי את דרכי לגמר. אם לא הייתה לי אסטרטגיה, הייתי נופל בהצבעה הראשונה״.

מה עשית עם כספי הזכייה?

״קודם כל, בעונת ה-VIP שבה השתתפתי, נתרמו מרבית הכספים לעמותה, שלתהליך בחירתה לא הייתי שותף בשום צורה. למרות זאת שולם לי סכום כסף נאה. לצערי הוא נשרף על שטויות. כשאתה מרגיש שיש לך סכום גדול, היד קלה יותר על הארנק״.