זו לא סדרת מתח ואקשן, סרט מלחמתי או סרט אימה מורט עצבים. אין פה איזושהי עלילה דרמטית שמשאירה אותנו פעורי פה וקצרי נשימה בציפייה לאיזושהי הפתעה או טוויסט בעלילה שיפעימו אותנו. ברוב הטייקים, הדמויות אפילו לא מצולמות במלוא הדרן ואורכן כי המצלמה הקטנה מתמקדת יותר בפנים שמספרות את הסיפור והעיניים שאומרות הכול, על רקע מאוד מצומצם של הנוף מסביב, שמתרחש ברובו בין 4 קירות או בין 4 דלתות של מכונית נוסעת. הכל די צפוי, ואם ילדים היו צופים בדוקו ריאליטי של "מחוברים", היו לבטח אומרים שזה הדבר הכי משעמם שהם אי פעם ראו מעל המרקע, וכמה אפשר לשמוע אנשים רק מדברים ומדברים מבלי שיקרה משהו מעניין. 


אולם בשבילנו, המבוגרים, המורכבים והמנוסים יותר, שחוו דבר או שניים בחיים, "מחוברים" היא תוכנית ריאליטי, מרתקת ומסקרנת על אף הנראות החיצונית המינימליסטית והפחות אטרקטיבית, מבחינה טלוויזיונית. לא מדובר במופע שמטריף לנו את החושים, ואנחנו בטח לא כוססים ציפורניים בעצבנות מהמתח לדעת מה יקרה בהמשך. הכול מתנהל כביכול בחד-גוניות המשמימה של היום יום, בסביבה הקרובה והמוכרת בין חברים ומשפחה, ובכל זאת, יש משהו קסום באנשים האלה שחושפים בפנינו בלי עכבות או מסננים את עולמם הפנימי ואת ההתמודדות הבלתי פוסקת עם החיים, דרך המחשבות והרגשות שלהם.

הם לא הגיבורים הקלאסיים של סדרות טלוויזיה. הם האנטי גיבורים של מציאות לעיתים עגמומית, לעיתים קורצת וחייכנית, אך על פי רוב מסובכת ומפלונטרת בקשרים שקשה להתירם. בכל אחת מהדמויות אתה מוצא איזושהי פיסת חיים שעליה הן מספרות ברגש מזוקק ונקי ממנייריזם ופוזות, שאיתה אתה מזדהה ומשליך על חייך שלך ועל אותם רגעים שגם אתה חווית והרגשת כמוהן. זה אחד מסודות הקסם של "מחוברים", שדרכה משתקפות גם פיסות חייך שלך. האנטי גיבורים האלה (שבעיני הם גיבורים מעצם העובדה שיש להם את האומץ להגיע לרמת חשיפה שכזאת) הם הגיבורים של כל מה שריאליטי עכשווי, אמיתי ואותנטי צריך לייצג. 
 

סוד קסם נוסף שקיים בריאליטי הזה הוא, שרב בו הנסתר על הגלוי, ובתוך ה-אי אמירה, יש אמירה נוקבת וברירה. הדמויות לא מצלמות את עצמן 24/7 ואנחנו רק צופים בהבזקים של חייהן ולא בנרטיב רצוף ומובנה. ובכל זאת, אפשר לגמרי לקרוא את המצוקה, או לחילופין את אנחות הרווחה, מתוך השקט של בין השורות. כאשר החבר היווני של טל טלמון מבקש ממנה לסגור את המצלמה ברגע של ויכוח נוקב ביניהם על אופי ומהות היחסים ביניהם, אפשר לנחש על מה הם דברו ולמה החליטה טל לסיים את מערכת היחסים הזאת. 
 

עונה 7 של "מחוברים", המשודרת בימים אלה דרך "הוט", היא אחת העונות הטובות. אני מוצאת את עצמי מחוברת רגשית ומנטאלית לאנשים שמאפשרים לנו הצצה לעולמם. אני עצובה בשבילם כאשר הם לא מוצאים אהבה, או מתוסכלים בגלל חוסר הגשמה עצמית. אני אפילו בוכה כפי שלא הייתי בוכה בשום סרט סוחט דמעות, כי הפעם מדובר בדבר האמיתי ובאנשים שחיים בתוכנו. כואב לי כשאבא רומנו אומר לציפי בתו שאבות אחרים שאבדו את בנם, כמוהו, התאבדו בגלל הטרגדיה שפקדה את משפחתם.

אני לגמרי מזדהה עם ציפי רומנו, שמודאגת מכך שאביה הולך ומזדקן, ולגמרי ריחמתי על תומר ירוחם הכדורגלן כשנתקף בהיסטריה כשאבא שלו עבר צנתור והפך בן רגע לילד קטן ומבוהל. "כמה שהחיים מפחידים", אמר הילד, ולא יכול היה לבטא ביותר פשטות, אמת גדולה מזו. שמחתי בשביל דנה לוזון שקבוצת הכדורגל האנגלית אותה אימן בעלה גיא, הכניסה גול, למרות שאני ממש לא בקטע של כדורגל ולא מבינה דבר בתחום.

אני בציפייה דרוכה שאורן ברזילי, האיש המקסים הזה, ימצא סופסוף מנוחה לנפשו המעורבבת וחסרת השקט. אני מחכה בכיליון עיניים לקטעים של ציפי רומנו והאישה שלה רימה, שלדעתי גונבות את ההצגה. שתי הנשים המיוחדות האלה שמתחזקות זוגיות יפה ומגדלות ביחד ילד, בסביבה בריאה יותר מאשר אצל כמה זוגות סטרייטים שאני מכירה. 


לא לכל הדמויות אני מתחברת. לא עם כולם אני מזדהה. למשל, לא תמיד אני מרגישה בנוח עם חוסר הנוחות של ניר פרידמן בתוך המשפחתיות שלמענה הוא לפעמים מתעצל להתאמץ. אולם אי אפשר להגיד שהוא לא משתדל. בעצם, אין פה מקום לשפוט או לבקר את האנשים, כי אין מבקרים חמורים יותר מהם, כלפי עצמם. קשה לכעוס על אנשים שמודעים לחולשות שלהם ומודים בהם בפה מלא. חוץ מזה שאף אחד מאיתנו הוא לא דף לבן ונקי. בכל מקרה, דבר אחד משותף להם: הם כולם מחפשים את הסיפוק והאושר, מצרך נדיר בסחף האנושי של החיים. כמו שאמר שי להב, חברו הטוב של אורן ברזילי מהלהקה: אתה בא לעולם במקרה, מת במקרה, ובין לבין, יש לך רק כמה רגעים של נחת".