אם הייתם ילדים בשנות ה-70, מן הסתם תהיתם לא אחת לאן נעלם מוטי ברכאן - השחקן, הזמר, הקריין ובעל עוד אי אלה כישורים מוכחים, שהתחלק עם דודו אלהרר, אלי גורנשטיין, רוח’לה הפלר ואושיק לוי בהגשת “טלפלא”, מתוכניות הדגל לילדים בטלוויזיה החד-ערוצית של אז. ובכן, ברכאן לא ממש נעלם, אבל הוא התכנס לו בתחנת “רדיו הר הצופים” של האוניברסיטה העברית, שהוא מנהל ושבה הוא משדר במעגל סגור ומעביר שתי סדנאות. תהילת העבר שחלפה אינה מטרידה אותו. “עדיין שואלים אותי מדוע אין היום תוכניות כמו ‘טלפלא’ ואני משיב - ‘חבר’ה, זה היה בשחור-לבן והיום הכל צבעוני”, הוא מספר. “אם יש היום תוכניות איכות - ויש - הן נבלעות בשלל תוכניות לא ממש איכותיות”.

לאחר שהתנסה בתיאטרון, בקולנוע ובעיקר ברדיו, תוכניות “טלפלא”, ששודרו בשנים 1979-1975, היו דריסת הרגל הראשונה של ברכאן בטלוויזיה, מה שהביא לו פופולריות עצומה בקרב הילדים של אז. “ממש לא יכולתי לעבור ברחובות ירושלים”, הוא נזכר. “ילדים היו עוצרים אותי ומבקשים שאספר להם סיפור כמו בטלוויזיה”.

ברכאן (72) הוא ירושלמי מבטן ומלידה. לדעתו, ירש את כישרון האלתור שלו מאביו, “טכנאי שיניים, שידע להצחיק את כולם”. לאחר שלמד במגמת אלקטרוניקה באורט ושירת בצבא בתפקיד טכני, התקבל בזכות קולו הרדיופוני, שלא קהה עם השנים, לקורס קריינים בקול ישראל. אז הגיש מצעדי פזמונים והשתתף בתסכיתים ובמגוון תוכניות, אך נרתע מהגשת חדשות.

מהרדיו דילג אל הבמה. ברכאן שיחק בתפקיד מיכה במחזמר “איי לייק מייק” אצל גודיק (תיאטרון גיורא גודיק), היה מחלוצי תיאטרון החאן בהצגת “כל אדם” וקפץ ל”במת השחקנים” כדי להחליף את אסי דיין בתפקיד הראשי בהצגת “טלמכוס קליי”. לשיאו כשחקן הגיע ברכאן על במת גודיק בקומדיה הרומנטית “פרפרים הם חופשיים”, שם כיכב וריגש בתפקיד דוני חשכוני, העיוור המזמר,לצד תיקי דיין.

בקולנוע הופיע ברכאן בסרטים “האם תל אביב בוערת” ו”השמלה”, אבל הוא זכור יותר מ”הדיבוק”, סרטו של אילן אלדד, לא כל כך מהתפקיד הראשי של חנן כמו משיר הנושא, בלחנו של נעם שריף, שהושמע בביצועו ללא הרף מעל גלי האתר.

בכל התפקידים האלה הופיע במחצית השנייה של שנות ה-60. לפתע ירד מהבמות. “אף פעם לא חיפשתי להיות כוכב”, מצהיר ברכאן. “תמיד הלכתי אחרי נטיות הלב שלי, ובאותה תקופה הן הוליכו אותי ללונדון, ללימודי בימוי קולנוע וטלוויזיה ב’רויאל קולג’ אוף ארט’. בעצם, גם אז לא נעלמתי מהארץ. הייתי כותב סדרות רדיו לנוער ומגיע ארצה בקיץ כדי לביים אותן”.

לאחר “טלפלא”, נעלם ברכאן ממרקע הטלוויזיה לשנים. “נהייתי עסוק בהמון דברים אחרים, ולא הטריד אותי שעם ישראל ראה במקומי פנים אחרות”, הוא מעיר. “אף פעם לא נדחפתי. כמי שהוא לא ביזנס-מן וחסר כישרון פיננסי, לא ניצלתי את ‘טלפלא’ לאיזו הצלחה כלכלית. כזה אני, ירושלמי באופי. הכוכבות אף פעם לא הייתה בראש מעייניי. לכן, אני לא מצטער על שהיא כביכול חמקה ממני”.

עם תוכי מאולף

ברכאן, שמדי פעם ביים בטלוויזיה, צץ מחדש על המרקע ב-1992 והפעם בערוץ 2 בראשית דרכו. זאת בתוכנית הילדים “שוקי תוכי”, שאף הפכה לקלטת וידיאו מבוקשת. התוכנית הייתה פרי יוזמתם של ברכאן, על תקן כותב, מספר, מלחין ושר, ושל המפיק שלה, איש הטלוויזיה אקל סיון, חברו מילדות. התוכנית הביאה לצופיה הצעירים את נופי הארץ, את סיפוריה ואת ההיסטוריה שלה בצורה מתוחכמת, ללא התנשאות פדגוגית ולא התחנחנות ילדותית.

“זה התחיל ברעיון שאופיע כמספר בנוסח ימי הביניים עם חיה מלווה”, מספר ברכאן מדוע בחרו דווקא בתוכי. “אז לך תמצא חיה! ניסו לשדך לנו קוף, אבל נרתענו. קוף נושך לפעמים, ולך תדע מתי תיפול עליך המכה. עם תוכי לא רק שניתן לשתף פעולה, אלא גם אפשר לצאת בשלום מכל העניין, מה גם שהוא צבעוני יותר מכל חיה אחרת ובעיקר מדבר, כפי שהיה שוקי, הזכור כתוכי מאולף ביותר”.

מוטי ברכאן ב"טלפלא". צילום מסךמוטי ברכאן ב"טלפלא". צילום מסך

כיום מצוי המגיש בדימוס של “טלפלא” בשלב אחר בחייו. “ב-96’ עברתי ללמד בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית תקשורת, כתיבה והפקה לרדיו ולטלוויזיה, במחלקה לתקשורת ולעיתונות”, הוא מספר. “עם הזמן הגיע אלינו תורם, שהביע את נכונותו לתרום להקמת תחנת רדיו בקמפוס, שהיא גם מרכז הדרכה. ב’רדיו הר הצופים’ הייתה לי הזדמנות להקים משהו מהיסוד, שנהיה לבייבי שלי. שם אני יכול להקנות לסטודנטים אסתטיקה של דיבור”.

כן, אסתטיקה של דיבור. בכגון דא אין ברכאן רווה נחת. “עצוב מה שקורה בתחום”, הוא קובע. “זאת תהיה בכייה לדורות מה ששומעים ילדים בגני הילדים ובבתי הספר. ולא רק הילדים הקטנים. מול האינטליגנציה שמפגינים סטודנטים שמגיעים אלי, מדהים לגלות עד כמה יכולת ההבעה שלהם דלה”.

בד בבד עם הפעילות על הר הצופים, עד לא מכבר היה אפשר לשמוע את קולו המהוקצע של ברכאן, אביהם של דניאל וגלעד, בקול המוזיקה, בפרט בהקראת שירה, “אם כי בינתיים זה נדחק הצידה מסיבות תקציב”.

ברכאן מצר על שתסכיתי הרדיו, שבהם כיכב שנים, עדיין פופולריים בחו”ל, ואילו כאן נדחקו לקרן זווית. “זה לא במקרה”, הוא סבור. “אלה שניהלו אצלנו את הרדיו במרוצת השנים שפכו את התינוק עם המים. נכון שצריך להתקדם עם הזמן, אבל לא מוצדק לסגור בשביל זה מעיינות של תרבות”.

מה דעתך על תוכניות הילדים של היום בטלוויזיה?

“צר לי לומר שרובן רדודות ופונות יותר לבידור ולשעשועונים למיניהם. יש שיטפון בתחום. מרוב עצים לא רואים את היער. לילדים מגיע יותר”.

ובאשר לרשות השידור?

“לא חייבים לסגור שום דבר. רק לעשות סדר ולדאוג שהשידורים יוגשו בלי חשבונות של ימין ושמאל”.