חג חנוכה הנוכחי תופס את התסריטאי אורי גרוס עם שלוחות בכל מקום: שתי סדרות שכתב - "לצבי יש בעיה", בכיכובו של צביקה הדר, שמשודרת ברשת, ו־"או בוי", שעלתה בערוץ הילדים, מככבות בצמרות טבלאות הרייטינג, לצד הלהיט של החג "היי סקול פסטיגל 2 – הגמר הגדול" שכתב. "אני רגיל לזה אחרי 20 שנה בתחום", הוא מצנן את ההתלהבות. "ועדיין, הפעם זה כפול. יש בי הכרת תודה על הטוב שנפל בחלקי. אני מכיר אנשים שעובדים שנים ארוכות על פרויקט, והנה זכיתי להשיק שתי סדרות מרכזיות ומושקעות תוך יומיים, שזוכות לתשומת לב ולעניין. אז יש בי תודה לאל ולמאות האנשים, מהבמאים המעולים עודד דוידוף ורני סער והשחקנים והעורכים ועד אחרוני הפועלים, שהתגייסו".
"זיעה זה לא מצחיק"
הקריירה של גרוס (42) סיפקה לא מעט להיטים במרוצת השנים. הוא חתום על שתי העונות הראשונות של "רק בישראל", שהגישו ארז טל ואורנה בנאי. עם טל פיתח את השעשועון "הכספת", שעשה היסטוריה כשהיה הראשון שנמכר למדינות בעולם. הוא כתב טקסטים ל"כוכב נולד" ועשה מהפכה בעולם הטלנובלות המקומיות עם "דני הוליווד" ו"השיר שלנו" וראה גם את "תנוחי" עולה לאוויר. "אם יש תבלין סודי, אין לי מושג מהו", מבהיר גרוס. "יש בי רצון ליצור בסדרה עולם שהוא לא רק מצחיק או רק דרמטי, אלא מין קוקטייל ששומר על אהבה לדמויות גם כשהסיטואציה מופרכת. אולי יש בי גם איזה רצון לא בדיוק מודע להפתיע או לחדש משהו. את 'השיר שלנו' כתבתי אחרי שנדלקתי על סדרות יומיות בהוט בתור צופה. אז חשבתי שאפשר להוסיף מוזיקה, שירים, עלילות משנה יותר מצחיקות וסצינות המוניות וגם מודעות עצמית. כשאני כותב, אני צוחק ובוכה מול המחשב. אחרי כמה חודשים אני שוב צוחק ובוכה באותם מקומות בחדר עריכה. חודש אחרי אני רואה שהאנשים שצופים בסדרה בדרך כלל צוחקים ובוכים באותם מקומות. אני חושב שאם לא נתת את לבך בדבר שאתה יוצר - ולא משנה אם זו טלנובלה, דרמת מתח, ספר או מערכון – חבל על הזמן שלך ושל האנשים שאמורים ליהנות מהיצירה שלך".
מהי יצירה בעיניך?
"יצירה היא לא דבר שכלתני. היא באה מעומקים וממקורות שלא רואים בעיניים ואין לנו מושג לגביהם. לפי התפיסה שלי, היצירה נוצרת דרכי ולא על ידי, ולכן אני מתעסק בכתיבה בחרדת קודש, גם אם היא נראית מבחוץ ספונטנית. זה נשמע מצחיק, אבל גם כשכתבתי תסריטים לכוכב נולד, אף פעם לא חיפפתי ולקחתי שם כל מילה וכל נשימה ברצינות. בנוסף, אני בדרך כלל כותב דברים שאני הייתי רוצה לראות בטלוויזיה כצופה. שירתקו אותי, שיגרו אותי לצחוק או להתרגש מהם, לפי הטעם הספציפי שלי. אז אולי הטעם הספציפי שלי פוגע איכשהו באיזה טעם יחסית רחב".
אתה אחד הכותבים האינטליגנטים בארץ, למה בעצם להתמקד רק בקומדיות?
"לכתוב קומדיה זה הכי קשה. לגרום למישהו לחייך, שלא לדבר על לצחוק. אין פה כאילו. או שהצופה צחק או שלא. אם התאמצת מילימטר אחד יותר מדי, רואים את הזיעה, וזיעה זה לא מצחיק. בטלוויזיה לא מספיק לכתוב מצחיק. גם אם הטקסט מבריק, מספיק שלוהק שחקן לא מתאים והלך הטקסט. לכן אני שותף לליהוק של כל הדמויות בסדרה. ב'לצבי יש בעיה' זה בכלל קריטי בגלל הפורמט שבו כל סצינה אורכת דקה. אם השחקן יהיה גרוע, הלכה לי הדקה.
חוץ מזה, הסדרות שכתבתי אף פעם לא היו רק קומדיות. הן משולבות בדרמות ובסיפורים שבלב, ועם דמויות עגולות ומתפתחות. מיקי אפלבוים מ'השיר שלנו', שגילמה מיה דגן, לא הייתה רק מצחיקה, היא הייתה גם קורעת לב. אנשים צחקו, אבל גם בכו על אמת בכל פרידה של רן ונינט, והיו בהלם אמיתי כשירו באניה בוקשטיין. העובדה היא שבגלל האיכות הזאת, של האמפתיה והסימפתיה שלא תלויה בזמן או מקום, הסדרות האלה עובדות עד היום. לא היה יום מאז 2004 ש'השיר שלנו' לא שודרה, ולא היה יום מאז 2007 ש'דני הוליווד' לא שודרה".
מאז "תנוחי", שעלתה ב־2012, היו לך כמה שנים של שתיקה יצירתית. מה קרה?
"המשכתי לכתוב עונה שנייה שלא קרתה בסוף, וזה היה תהליך ארוך ומתסכל. אחרי זה באמת היו כמה שנים של חיפוש, אבל במהלכן יזמתי סדרות וליוויתי אותן, כמו 'אליפים', שהייתה להיט של ארבע עונות ביס, או 'האחיות המוצלחות שלי', הסדרה של גלית חוגי ונעה ארנברג, שהיה לי הכבוד להביא אותה לטדי הפקות,, עוד כשהיו ממנה רק שני פרקים וללוות אותה לעונה ראשונה מאוד מוצלחת ביס. בנוסף, הכתיבה היא לא כל חיי, האבהות שלי באה הרבה לפניה".
גרוס, אבא לאדם בן ה־10 ולרפאל בן 6 וחצי, ובן הזוג של מעצבת האופנה תמרה סלם, מרגיש שסדרי העדיפויות שלו השתנו כשהגיעו הילדים. אולי זו הסיבה שהלידה של שתי הסדרות שלו שמשודרות כיום הייתה רגועה יותר, שלא כמו פרויקטים אחרים שבהם היה שותף. "בסדרות קודמות הייתי רגיל לעבוד עם דרמות, עייפות, קיטורים וייאוש", הוא אומר. "הפעם הגעתי בשקט ובאהבה לשתי סדרות מאוד מאתגרות ומאוד אינטנסיביות שקרו באותו זמן, ועם זאת עבדתי ברוגע ובנחת, והגעתי כמעט כל יום הביתה לילדים בארבע, כשהם חוזרים מבית ספר. אפילו שנ"צתי לא מעט. זאת, אגב, ההוכחה שפחות חשוב מה ואיך עושים, אלא יותר חשוב מי זה הבן אדם שעושה. הגעתי לפרויקטים האלה שונה ואסוף, וגיליתי שגם הכתיבה שלי היא ממקום אחר, הרבה יותר ממוקדת ומדויקת. פחות מחפשת להרשים ויותר קשובה למהות שעולה מהתסריט".
אתה חושב על הצופים כשאתה כותב?
"הכתיבה אצלי היא מהבטן, כמו שירה. כשאתה שר, אתה לא חושב 'רגע, עכשיו אעלה מ־דו ל־סי במול', אתה פשוט עושה את זה. אז כשאני כותב, האצבעות שלי שרות טריו עם הרהורי הלב וקשקושי השכל, והשאיפה באותו רגע היא שיצא שיר יפה. אני פחות עסוק במחשבות מי יקשיב לשיר הזה. מה שכן, כמו צביקה הדר, שבתחילת הסדרה תוהה על הרלוונטיות שלו, גם אני שאלתי את עצמי לגבי שני הפרויקטים כמה הם יצאו עכשוויים וכמה הם ידברו לאנשים שלא מכירים את צביקה, כמו שאנשים בגילי מכירים אותו. לשמחתי התברר שגם ב"או בוי" וגם בסדרה של צביקה, הרבה מאוד צעירים מתחברים ומתים על זה".
אתה מרגיש מחובר לדור הצעיר?
"אני מאוד פעיל בפייסבוק ובאינסטגרם. במשך מחצית משעות היממה אני מול המחשב ובחצי השני עם האייפון ומשתף מהבוקר עד הערב ומאוד מרוצה מההרכב של החברים והעוקבים שלי. כן, אני זונת לייקים וגאה בזה. אז זה לא שאני איזה תרח ששונא את העולם שמגיע לכתוב סדרות לצעירים".
מה שהלב רוצה
במרכז "לצבי יש בעיה" (רביעי ושבת, רשת, ערוץ 2), שמוגדרת כדרמה קומית אוטוביוגרפית, עומד, כאמור, צביקה הדר, שמגלם כוכב טלוויזיה שחושש ששיאו מאחוריו ונמצא בעיצומה של התלבטות: איך ממשיכים הלאה בקריירה, ובעיקר איך חוזרים אל ההצלחה ללב הפריים טיים ולאהבת הקהל. בסדרה כמות לא מבוטלת של ביקורת על התעשייה שממנה מגיע גרוס. "זו לא ביקורת, אלא יותר הסתכלות קצת צינית מעורבת באהבה", מחדד גרוס. "אף פעם לא הרגשתי שאני חלק מהתעשייה, למרות שזכיתי להיות בצמתים מרכזיים שלה. תמיד הייתי חצי בחוץ חצי בפנים, בטח מאז שאני אבא. פשוט התנתקתי מכל הרייטינג, והדבר הזה פשוט לא בסיסטם שלי. גם עכשיו, כשחזרתי קצת למשחק בערוץ 2, אני לא מתרגש יותר מדי אם הרייטינג נורא גבוה ולא מורט שערות אם הוא קצת ירד. בסדר, זו לא האחריות שלי או המדד שלי להצלחה. לא אני מחליט על שעת השידור, לא אני מנהל את הפרומו, לא אני משבץ פרסומות ולא אני קובע אם ירד גשם או לא ירד גשם וזה יוסיף או יוריד אחוז ורבע רייטינג. אם יש לי ביקורת על התעשייה, זה על כמות הרוח והצלצולים שהתחום הזה מביא איתו. מצד שני, התחום הזה מאוד מושך, אפילו בישראל. התחושה, לפחות אצלי, היא שאנשים יותר משחקים מאשר עובדים. בקיצור, זה תחום נפלא ונורא".
ומה הקשר בין הטלנובלות שכתבת לטקסטים שסיפקת לתוכנית הריאליטי כוכב נולד?
"ריאליטי ודרמה הם ז'אנרים משיקים, זו התקשורת שמסכסכת ביניהן. יורם זק הוא מלך הדרמה. אני רוצה לראות את התסריטאי הטוב בעולם כותב עלילות ומביא אותן לשידור תוך יומיים, כמו שהוא עושה, ועוד שזה יהיה מבריק. אבל בלי קשר, את כוכב נולד המשכתי לכתוב בשל החברות עם יואב צפיר וצביקה, ובנוסף ייעצתי קריאטיבית לתוכנית. ליואב ולי נוח לעבוד ביחד, וזו גם פרנסה טובה, ככה שלא הייתה לי בעיה להמשיך. לא הייתי לוקח הצעות כאלה מתוכניות אחרות. אני לא מגביל את עצמי בתחומי העיסוק ועושה מה שלבי נמשך אליו".
כוכב נולד לא הצליחה בעונות האחרונות. אתה יכול לומר מדוע?
"מתוכניות המוזיקה שרדו כרגע 'דה ווייס', עם הכיסאות המסתובבים ו'הכוכב הבא' עם הקלף המאוד חזק של בחירת הנציג הישראלי לאירוויזיון. זה לא סתם חארטה, יש פה הזדמנות לפריצה. עד כה הבחירות מוכיחות את עצמן והישראלים חזרו להתעניין באירוויזיון. בקיצור, התוכנית נהייתה רלוונטית בזכות זה ובלי קשר היא עשויה מעולה".
עכשיו, כששתי הסדרות כבר באוויר, יש לך חלומות שהיית רוצה להגשים?
"יש לי פרק ראשון בסדרה אמריקאית שכתבתי, שהיא מאוד חושפנית, על חרדות מוות של הורים על ילדיהם ועל עצמם. הסיפור הוא על מגה־מיליארדר צעיר וכריזמטי וחרדתי לגבי ילדיו, שפוגש מדען שהיה בצוות ששיבט את הכבשה דולי. אז נולד לו רעיון לשבט את שני הבנים הקטנים שלו ללא ידיעת אשתו, שיהיה לו ביטוח למקרה שיקרה לבנים משהו. בכל מקרה, מעודף הפרויקטים בארץ, שלשמחתי התממשו, זה כרגע מחכה. אני גם מאוד רוצה לכתוב ולביים סרט, ויש סדרת דרמה נוספת חדשה אני כבר עובד עליה ביני לבין עצמי. לגבי ספר, זה מבחינתי החלום: לשבת ביער ולכתוב פרוזה לבד ולא לעבוד מול מאות אנשים שלכל אחד יש דעה. אבל בינתיים אני עושה מה שאני עושה, שזה ליצור ולנהל סדרות טלוויזיה, משלב הרעיון ועד הקאט האחרון, בתקווה שיהיה מי שירצה לראות אותן".